ראשי » תרבות » טלוויזיה

"פושרז": להיות כוכב גם במחיר השפלה עצמית

תרבות האינסטנט, דור הריטלין, הורים שמתייחסים לילדיהם כתוכנית עסקית וילדים שרק רוצים להיות כוכבים, את כל אלה מתעדת "פושרז" במרכז הערוץ הכי צהוב ורדוד בטלוויזיה, בתוכנית דוקומנטרית שלועגת להם אך במקביל גם תורמת רבות לפרסומם

כל אחד רוצה להיות זמר. אם לא זמר אז שחקן, או בדרן, או דוגמן או מליין, ואם לא אז לפחות שהבן שלו יהיה כוכב. זהו העיקרון שמנחה את ההורים של "פושרז", סדרת הדוקו החדשה מבית הוט בידור ישראלי אשר עוקבת אחר הורים שמנסים לדחוף את ילדיהם לתוך קריירה בעולם הבידור, לעיתים בעל כורחם. הוט בידור ישראלי הוא הערוץ הצהוב בטלוויזיה, שמנציח את אותה תרבות סופרסטארז, הופך את הביצה המקומית להוליווד של הוואנאביז וממליך פעם אחר פעם סלבס סוג ב' בחיפוש אחר הקים קרדשיאן הבאה שתשבור את האינטרנט ללא הצלחה.

עוד כותרות ב-nrg:
תחנות התרבות של דניאל ספקטור
למצב האומה מותר לצחוק על יוני נתניהו?
יס מגדירה מחדש את המושג בדור זול
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

בדיוק בגלל זה מיקומה של "פושרז" החתרנית והעוקצנית בתוך לוח משדרים שכולל פנינים כגון "ליהיא גרינר תעשי לי ילד" הוא מפתיע. סדרת הדוקו חוקרת את אותם קשרים מעוותים בין הילדים שרוצים להיות זמרים, שחקנים או דוגמנים לבין הוריהם שמתפקדים כמנהלים אישיים ולא כדמויות הוריות. אך מה שנשמע בתחילה כגרסת הורים-ילדים ל"TLV", הוא למעשה ממתק אמיתי ונוגד את התדמית המצופה, שמציב מראה בפני תרבות הסלפי שבתוכה אנחנו חיים. זוהי תוכנית דוקומנטרית חכמה שמציבה את המצלמה במקומות לא צפויים ובתוך רגעים יומיומיים - בדרך לאודישן, בזמן ארוחת הצהריים ובסשן קניית בגדים עגמומי, מציגה אורח חיים מבעית שבו הילדים נדמים לרוב בוגרים יותר מהוריהם.

הפרק הראשון חשף בפנינו כבר את מה שנראה כגרוע מכל, החל מהאם בעלת החיוך הזחוח שלא מפסיקה לבקר את בתה בת ה-12 ("תזדקפי. תזדקפי. תזדקפי"), דרך האב שמשווה את בתו לסוס לו הוא עושה בדיקות דם לפני מירוצים ("זה בול אותו דבר, מה ההבדל?") ועד לאם הדוגמנית-לשעבר שמטיפה לבתה הדקיקה על ירידה במשקל ("הבגד הזה נראה מעולה ואת הבטן הוא מסדר"). ההורים אינם מתייחסים לילדיהם כמי שהם צריכים להגן עליהם ולחנך אותם, אלא כתוכנית עסקית שעליהם לממש ולעיתים הם חסרי רחמים יותר מהאנשים שמאכלסים את תעשיית הבידור עצמה (כמו אמירה בוזגלו המלהקת או אורנה דץ שמתארחות). הילדים חסרי אונים מולם, דור ריטלין הולך ומתהווה ששוקל את עצמו יום אחר יום, מוותר על חיי חברה סטנדרטיים, מושפל אל מול סוכנים כאלה ואחרים וכמובן - נוטל כדור ריטלין בשביל להפיג את המתח ולהירגע. העיקר ש"ההצלחה שלו היא ההצלחה שלי".

העריכה המהודקת של "פושרז" הופכת את המסר העצוב שעולה מתוכה לציני והומוריסטי, מבליט את הרגעים הקשים לעיכול בצורה קריקטוריסטית. רינת קליין, 

שיצרה את התוכנית, משלבת בין האכזריות המשעשעת לדמויות הנוראיות, והבדיחה היא על חשבון ההורים (וגם על חשבון הילדים) שנמצאים בתוך קשר מעוות של ליטוף אגו הדדי, בתוך עולם שסוגד לאור הזרקורים ולאבק הכוכבים, תרבות האינסטנט שבה אנחנו חיים, בה לכל אחד יש כישרון במשהו, אודישן כלשהו ותוכנית ריאלטי להשתתף בה.

ואז מגיע הטוויסט בעלילה: בפרק הראשון של "פושרז" כל אחד מהכוכבים בהתהוות מגיע לאודישן חשוב להמשך הקריירה שלו - מי במשחק, מי בעבור דוגמנות בחו"ל, מי במופע זמר בפארק ביום העצמאות. תוצאות האודישן מזעזעות - החל מה"לא" הפשוט, דרך החפצת נשים מעליבה ועד לקהל שמסרב להרים ידיים באוויר למרות בקשת הזמר הצעיר. זו החשיפה הגדולה והמסר הארסי שבין השורות - אף לא אחד מהכוכבים הצעירים שמוצגים לאורך התוכנית הוא יוצא דופן בתחומו, גילוי אמיתי או הכוכב הבא. חלקם טובים יותר וחלקם בינוניים למדי בתחומם. אך האמת היא שזה כלל לא משנה. הבדיחה היא כמו תמיד על חשבוננו הצופים, שיושבים לצפות במיני-כוכבים האלה בעוד הם צולעים בקושי את צעדיהם הראשונים בעולם הבידור ובהינף יד מגיעים לקדמת הבמה בתוכנית דוקומנטרית שלועגת להם אך במקביל גם תורמת רבות לפרסומם וקידום שמם, רק על עצם היותם. פעם כל אחד רצה להיות כוכב. היום, בתרבות שמונעת מפלאשים של פפארצי ויחצ"נים חסרי מודעות, כישרון אינו מהווה פקטור אפילו לא מעט. הרי כל אחד רוצה להיות כוכב. והיום, כל אחד יכול.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...