כל הדברים האחרונים: תחנות תרבות עם דן תורן
אבא שלו הכיר לו את הביטלס, אמא שלו את ג'וני מיטשל, החברים הכירו לו את לד זפלין. בדרך הייתה גם פילוסופיה מערבית, קולנוע, בלט וציור, אבל אפשר לחוות רק דבר אחד בזמן אחד ודווקא ספר שקרא לאחרונה השפיע עליו יותר מכל בדרך ליצירתו החדשה
עוד כותרות ב-nrg:
ליידי גאגא חושפת: נאנסתי בגיל 19
פושרז: הורים חסרי אחריות, ילדים נטולי כישרון
דרך האמנות: הצצה לחייהם של נשאים וחולי איידס
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אני זוכר שבשנת 71 ההורים של רוני קנו טלווזיה שחור לבן. אני זוכר אותנו יושבים שם ולועגים לתלבושות בסאן רמו, או באירוויזיון, ואני זוכר שחשבתי - כמה קל ללעוג למי שמופיע בטלוויזיה.
בחטיבת הביניים פגשתי את שאבי שהכיר את פינק פלויד, ואת יוני שאהב Led Zeppelin והייתי מבקר קבוע בחנויות התקליטים שבכיכר מסריק - "פאז" ו"מנגו". המוכרים שם הכירו לי את הרוק המתקדם של אמצע שנות השבעים, ולקח לי די הרבה זמן עד שהכרתי את ארנון שאהב את הרולינג סטונס.
בנעורי, כשכבר ידעתי לנגן קצת על גיטרה, פגשתי את דינו ורן שהכירו לי את Crosby Stills Nash & Young. בתיכון פגשתי את ארי שרצה לקרוא את כל הפילוסופיה המערבית עד גיל שמונה עשרה, והיה לנו מורה למתמטיקה שהתעקש שארי דידי ואני חייבים לראות את הירונימוס מרקין של אנטוני ניולי. הלכתי עם ארי לשמוע הרצאות לנוער באוניברסיטה. מרסלו דאסקל דיבר על הפילוסופיה של הלשון.
אחרי שנים למדתי אצלו שני סימסטרים. הוא כעס אז על כך שדחפו לו את התלמידים של משפטים לקורס שלו, אז במקום להגיד על מה תהיה הבחינה, הוא פשוט פוצץ אותנו בדברים לקריאה, וסיפר שביוון העתיקה הבחינה הסופית באוניברסיטה כללה רק את השאלה - מה אתה יודע?
בינתיים הכרתי את שוצי שהייתה מתרגלת בפליסופיה וחברה של אימא שלי, היא הייתה עונה לשאלות שלי ומעשנת נלסון. דודה שלי אנה ב. הכירה לי את האיש בלי תכונות ואת הר הקסמים ומאוחר יותר את ווליאם גיבסון ואת טרי פרצ'ט וקרל הייסן.
ארי הראה לי את האוטוביוגרפיה של הצייר אוסקר קוקושקה. קוקשקה וחבר שלו היו מאוהבים בבחורה שהם המציאו. אז ארי ואני היינו כותבים בכיתה מכתבים לסיביל, שהמצאנו. גם נסענו לאירופה ביחד וקנינו לדידי צעיפים וגלויה שהיה כתוב עליה Slowly but surely we are getting nowhere.
אחר כך, בסוף שנות השבעים דינו ורן נסעו ואירופה וכשחזרו הם הביאו איתם את Talking Heads.
לכאורה, לפי הקו שטוויתי כאן הייתי צריך להמשיך לגשש לתוך שנות השמונים והתשעים ולהזכיר את החברים, התקליטים, הסרטים וההצגות, מופעי הבלט, והספרים
"בארץ הדברים האחרונים" של פול אוסטר הוא מכתב, מכתב שכותבת אנה בלום למישהו. היא כותבת אותו בתוך מחברת כחולה שהולכת ונגמרת בעפרונות שהולכים ומתכלים מעיר שבה הכל הולך ונעלם. עיר שבה הכל נגמר, שאין בה כבר כמעט כלום חוץ מבני אדם חסרי בית וחסרי תקווה. אנה נסעה לעיר הזאת לחפש את אחיה שנעלם שם, היא לא מוצאת אותו, אבל פוגשת את אהבת חייה, חברה, ואיש בשם בוריס שמצחיק אותה ומספר לה סיפורים על ימים אחרים. היא חיה שם חיים שלמים ומלאים בכל קשת הרגשות האנושיים, וכל זאת למרות שכמעט ואין אוכל, הספרים הם מקור חימום בחורף, ואין בכלל ודעות שהיא תוכל אי פעם לצאת משם.
היא כותבת בכתב שהולך ונעשה קטן, מתוך חוסר ודאות אם מכתב זה יגיע אי פעם ליעדו. זהו ספר שהאכזריות שבו עולה על האכזריות שאני מכיר מחיי בתל אביב, ומלחמת ההישרדות שבו גדולה ממלחמת ההישרדות שלי, ובכל זאת נדמה לי כאילו שהוא מדבר על מציאות שישנה ולא על מציאות דמיונית. אז מה אם יש לנו טלוויזיה וכבלים, אינטרנט וסמארטפונים כרטיסי טיסה, ומיטות, ובארים, ונעלי אולסטאר, ואיפור, וגיטרות... ו... ו... ו... זה כל כך נזיל, כמו שאומרים הילדים היום "חבל על הזמן".
"יום אחד אני אשב לכתוב מכתב ארוך לכל החברים שלי" - ניל יאנג.
האזינו לשיר הנושא של האלבום "כל הסימנים מראים":
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם