הדרוזי הראשון בגל"צ: נאמנותנו לא תלויה בדבר
לשיבל כרמי מנסור יש הרבה מה לומר על היחס של הממסד לעדה, אבל זה לא מפריע לו להרגיש הכי ישראלי שאפשר. בינתיים הוא חונך תוכנית אישית חדשה, ומחכה ליום שבו דרוזי בפריים־טיים לא יהיה מחזה נדיר. ראיון במיקרופון פתוח
עוד כותרות ב-nrg:
צפו: הגרסה הגברית לביונסה
טיילור סוויפט לא ראויה לכל המחמאות
תוכנית ילדים בלי סקס ואלימות
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"אתה לא נראה דרוזי" הוא אחד משני המשפטים הפופולריים ביותר שמנסור, קריין החדשות הראשי של גלי צה"ל והדרוזי הראשון ששירת אי פעם בתחנה הצבאית, נתקל בהם. המשפט השני הוא: "אתה נראה הרבה יותר צעיר משדמיינתי".
מנסור, בן 25, כיום אזרח עובד צה"ל, נראה כמו נער אשכנזי שנקלע לתחנה הצבאית בטעות. רק כשהוא יושב מול המיקרופון ומגיש את מהדורת החדשות המואזנת במדינה בקול צלול וברור, בעברית צחה עם ארומה קלה של מבטא, מבינים את גודל התפקיד המוטל על כתפיו. ביום פגישתנו החדשות לא טובות, במיוחד לא לבני המיעוטים במדינה: גל פיגועים שבשניים מהם נהרגו שני שוטרים בני העדה הדרוזית - קצין מג"ב רפ"ק ג'דעאן אסעד, שנהרג בפיגוע דריסה בירושלים, והשוטר רס"מ זידאן סייף, ששילם בחייו כשהציל אחרים בטבח בהר נוף; מהומות בין ערבים לדרוזים בכפר אבו־סנאן; סערת עמיר בניון; וגם חוק הלאום היה עוד באוויר.
החודש החל מנסור להגיש רצועה לילית, תוכנית אישית שלו המשודרת בכל יום שלישי ב־23:00. התוכנית היא הזדמנות ראשונה מבחינתו להביא אל המאזינים משהו משלו, ולא רק חדשות המוקראות מדף נייר. אבל מנסור לא ממהר, עדיין, לזעוק את עמדותיו - ברדיו ובכלל. הוא לוקח פסק זמן ארוך לפני שהוא משיב על שאלה מורכבת, ואפשר כמעט לראות את גלגלי המוח שלו רצים.
"היום הכול נורא פוליטי, ואני קריין חדשות שמנסה לעשות את העבודה באופן סטרילי ולא להכניס את האג'נדה שלי לחדשות. התוכנית החדשה היא אתגר במובן הזה; אם עד עכשיו הסתובבתי עם חליפה רכוסה וחונקת, ההחלטה שקיבלתי עכשיו היא קצת לשחרר - אבל לשחרר כפתור־כפתור, לא לקרוע את החליפה בבת אחת". אתה לא מפחד שהתדמית הממלכתית שלך תיסדק? "הדבר הכי נורא שאני יכול לעשות הוא לומר משהו אומלל וגרוע, משהו שיגמור אותי מבחינה תקשורתית. אני מקווה שזה לא יקרה, כי אני אוהב את הקריירה שלי מאוד, אבל מצד שני זה לא יהיה אסון גדול. בסופו של דבר אי אפשר להישאר בתדמית הסטרילית יותר מדי זמן".
בוא נתחיל בכפתור הראשון – כותרת ראשית שעלתה בראשית השבוע באתרי האינטרנט, ולפיה הדרוזים נגד חוק הלאום.
"אני לא מהאנשים שיש להם דעה מנומקת על כל דבר. אני אוהב לדגור על נושאים ולבחון אותם מכל הכיוונים. זה לא שאני לא דעתן, אבל אני מנסה לרסן את הדעתנות הזאת קצת. אני רוצה לחשוב על כל נושא עוד קצת, מזווית אחרת. לשאול את עצמי: 'אם זו דעתי, מה יגידו המתנגדים? והאם יש להם פואנטה?' המסקנה שלי תמיד היא שזה מורכב ומסובך. אנחנו חיים בעידן האינסטנט, כל שתי מילים שמישהו אומר הופכים לכותרת. אני מקווה לעשות את הדברים קצת אחרת. אני לא מפחד מאייטמים ארוכים ומעמיקים, של 10 דקות אפילו".
אתה מתחמק?
"אני עיתונאי, ויותר מזה אני קריין חדשות. אני לא מתכוון להביע דעה על חוק הלאום. זה לא תפקידי. אני חושב שללא קשר לחוק הלאום וללא קשר לנפילת שני השוטרים הדרוזים זכרם לברכה, הממסד הישראלי צריך להתחיל לעשות עם עצמו חשבון נפש רציני מאוד לגבי היחס שניתן לדרוזים לפני שהם לובשים את המדים ואחרי שהם פושטים אותם. בחינוך, בהקצאת המשאבים, בהקצאת שטחי מגורים ועוד".
מה אתה שומע היום על החוק ברחוב הדרוזי?
"אני שומע כל מיני תגובות. יש מי שמתנגדים, ויש מי שמעדיפים להשקיע את האנרגיה בתחומים אחרים. מבחינת הדרוזים המדינה הזו היא יהודית דה־פקטו ואין ומעולם לא הייתה להם בעיה עם זה. לדרוזים ממילא אין שאיפות לאומיות. הם רק רוצים לקבל את הזכויות המגיעות להם. החוסר בשוויון קיים מבחינתם עוד לפני חוק הלאום. מי צודק? לא מתפקידי לקבוע".
שני בני העדה הדרוזית, אנשי כוחות הביטחון, נפלו באחרונה. זה מעצים את תחושת הקיפוח?
"יש לא מעט אוכלוסיות מקופחות במדינה הזאת. אבל חוץ מקיפוח האוכלוסיות יש המון דברים בוערים לא פחות במדינה, כולל ענייני ביטחון. לממסד יש הרבה אתגרים, ואני מניח שקל מאוד לממסד, לממשלות לדורותיהן, להתעלם מאוכלוסייה שנותנת ונותנת וגם תמשיך לתת, כי אצלנו הנאמנות לא מותנית. אולי יש אנשים בתוך הממסד הזה, לא כולם, שמבחינתם הנאמנות שלנו מותנית, אבל אצלנו אין שאלה. השאלה היחידה היא עד מתי. עד מתי ננופף בסיסמאות כמו 'ברית הדמים' ו'אחים לנשק', ונמשיך לחשוק שפתיים נוכח הקיפוח?".
איך הדור הצעיר מסתכל על הדברים?
"בני הנוער חווים את האורבניזציה. הם מטיילים בחיפה וביקנעם, רואים את מרכזי התעשייה ואת רמת החיים של חבר'ה יהודים בני גילם, את ההשקעה בתרבות ובחינוך שלהם. אלה חבר'ה שעם הזמן יהיו מתוסכלים ויהפכו לנטל על החברה הישראלית.
"קחי למשל את נושא היתרי הבניה: שטח השיפוט של עוספייה, היישוב שבו נולדתי, הצטמצם בעשרות אחוזים מאז שנות השישים. לא עלה קצת, לא נשאר אותו הדבר, אלא הצטמצם בעשרות אחוזים. אלה לא אדמות שיש לגבי הבעלות עליהן המחלוקת, כמו עם הבדואים בדרום למשל. אלא אדמות שרשומות בטאבו על שמם של אנשים, אבל לא נותנים להם לבנות עליהן משום מה. לאן הם אמורים ללכת? ביקנעם, על אותן אדמות שהופקעו, יש היום מרכזי תעשייה והיי־טק. הדברים האלה מחלחלים ומשפיעים על התחושות של הדרוזים בסופו של דבר.
"יש הרבה אהבה בין שני העמים, אין ספק, אבל יכול להיות שקל יותר למקבלי ההחלטות להתעלם מהדרוזים כי אין לנו כוח אלקטורלי גדול, או כי המנהיגות הפוליטית שלנו כמעט אינה קיימת. אבל ההתעלמות הזו תוביל לניכור".
ואיך אתה, מהמקום שלך בגל"צ, מנסה להשפיע על המצב?
"השליחות שלי היא קודם כול להיות עיתונאי נטול אג'נדה. לא לקדם עניינים אישיים שלי בתפקיד. השליחות שלי בשביל העדה היא לשאוף לכך שבעתיד זה לא יהיה כל כך מוזר שיש קריין דרוזי בכלי תקשורת ישראלי. לא אכחיש, מבחינת האגו הפרטי שלי זה מצוין. הרי אם לא הייתי דרוזי לא היינו יושבים עכשיו לראיון. אבל אני מקווה, בשביל הילדים הדרוזים שגדלים עכשיו, שבעוד עשרים שנה זה לא יהיה מלהיב. אני יודע שחלק מהאנשים מפרשים את האמירה הזו כהתנערות מהעדה. אני אומר להם: אתם מסתכלים על זה בראייה קצרת טווח". הוא מעיד שלמרות הכול, כמעט לא חווה על בשרו השפלות וקשיים. "יש אנשים שנועצים בך מבטים כשאתה מדבר ערבית, אבל בסך הכול, דרוזי בלונדיני עם עיניים ירוקות הוא לא הטיפוס הקלאסי שיחווה השפלות. אף פעם לא ירקו עליי או צעקו עליי".
אחת הפעמים היחידות שחווה אפלייה הייתה כאשר שבועיים לפני הגיוס יצא, כמו רבים מבני גילו, לנופש טרום־גיוס ביוון. הוא ושני חבריו היו הראשונים בתור לבדיקת הדרכונים, וכשהבודקת ראתה את מקום מגוריהם היא השאירה אותם במקומם והלכה. בינתיים החלו הנוסעים לעבור את הבידוק, ורק שלושת הנוסעים הצעירים עומדים בצד. ההמראה הלכה והתקרבה, ואז נזכר מנסור בצו הגיוס שלו. "בעוד שבועיים אני מתגייס, ככה את מתייחסת אליי?" שאל. רק אז הורשו השלושה לעלות למטוס.
שיבל כרמי מנסור הוא ילד־טוב־עוספייה ("זה לא כפר", הוא ממהר להבהיר, "ונמאס לי שבתקשורת קוראים לזה כפר. תכתבי שזה יישוב, או מועצה מקומית. כפר זה באפגניסטןֿ עם עזים ופרות. במאה ה־21 בישראל יש יישובים, יש מושבים, יש מעט מאוד כפרים, אבל אין כפר דרוזי. זה לא כפר. הסיבה היחידה שקוראים לזה כפר היא שגרים שם לא־יהודים"). אביו איש עסקים, אמו מורה לעברית. מאביו, שמנהל משתלה משפחתית ("השנה שנת שמיטה, שנה מאתגרת עבורו") ועסקים נוספים, הוא לקח לדבריו את חוכמת הרחוב, את השקפת העולם ואת כישורי החיים. מאמו קיבל השקעה אינסופית בחינוך, בהקניית השפה העברית, בהקראת סיפורים.
הוריו התגרשו כשהיה ילד. "סטטיסטית זה קורה אצלנו פחות מאשר באוכלוסייה היהודית, אבל זה לא ייהרג ובל יעבור. גם בחברה הדרוזית מתקדמים עם הזמן, ככל שהשמרנות נעלמת מתחילות להתפשט תופעות שקיימות בכל העולם", הוא אומר. אף שאמו חזרה בתשובה, הדת לא הייתה אפשרות מבחינתו. "אני מחובר מאוד לדת ואני אדם מאמין, לצערם של חבריי הנאורים, אבל אני לא במקום שאני יכול להקדיש את החיים שלי לדת. אצלנו לא מדובר בלחבוש כיפה, אלא בשינוי מוחלט של כל החיים, הקדשתם לדת. אני לא במקום הזה".
הוא אח לשתי אחיות, אף שהישראלי הממוצע חושב שהמשפחה הדרוזית היא בדרך כלל חמולה עמוסת ילדים. "מצחיק אותי כששואלים כמה אחים ואחיות יש לי, בנימה אוריינטלית עאלק־אגבית כזאת. אני קורא לזה מבחן הסטריאוטיפ האולטימטיבי: אני תמיד עונה שישה או שבעה או תשעה, ומחכה לראות את התגובה. אפשר לזהות מיד מי מאמין ומי לא, לפי תחלופת הצבע בפנים. אלו שמאמינים כנראה לא קראו את נתוני רשות האוכלוסין, שמצביעים על כך שגידול האוכלוסייה בקרב הדרוזים הוא הנמוך במדינה. לא שאני רואה משהו פסול במשפחות גדולות, ממש לא, אבל אם חבר יהודי חילוני שלי היה אומר לי שיש לו שמונה אחים ואחיות, כנראה שהייתי מוודא ששמעתי נכון. לפעמים גם שואלים אותי איך קוראים להם, ואז הלכה הבדיחה".
בבית הספר היסודי למד בכיתת מחוננים. הוא העביר את זמנו בעיקר מול המחשב והאינטרנט, ורק מדי פעם במגרש הכדורסל. כשהגיע הצו הראשון קיבל זימון ל"אשכול דוברות ומידע", וחשב שהוא הולך לדובר צה"ל. רק כשהגיע למיונים נודע לו שמדובר במבחן שממנו אפשר להגיע לשלוש יחידות אפשריות – גל"צ, דו"צ והעיתון במחנה. השירות בתחנה הצבאית לא היה חלום הנעורים שלו, אך מרגע שהתוודע לאפשרות לשרת שם - עובדה לא מובנת מאליה כשמדובר בדרוזי - החליט לנסות.
"החלטתי לקחת את זה צעד־צעד. ראיתי שהמבחנים קשים מאוד ולא פיתחתי ציפיות. גם אחרי שהתקבלתי עברתי קורס ממיין של שלושה חודשים עם המון רגעי משבר". אחד החסמים המרכזיים בדרך אל התחנה הצבאית, לדרוזים ולמתגייסים אחרים שהם או הוריהם אינם ילידי הארץ, הוא המבטא. אצל מנסור לא הייתה בעיה כזו: הוא נטול מבטא כמעט לחלוטין. "העסק של אבא נמצא בקיבוץ יגור, ואת העברית שלי רכשתי שם - עברית חפה מבטא שעצבנה את המורים הדרוזים לעברית. החיסרון המרכזי בקורס העיתונאים של גל"צ היה רמת העברית. שבועיים אחרי תחילת הקורס באה אליי מפקדת הקורס ואמרה לי: אם לא תשפר את ציוני העברית שלך אתה עף מהקורס".
מה עשית?
"התחלתי לעבוד קשה יותר. עשיתי לא רק את השיעורים של אותו יום, אלא חזרתי גם על אלו של היום הקודם. זה לא שהתבלבלתי בין זכר לנקבה, אבל היו לי טעויות בדקויות קטנות שחבר'ה שלמדו במוסודות יהודיים ידעו, ואני לא. אז פשוט למדתי". בשעה שרוב חבריו הלכו לגבעתי, לשריון ולמודיעין, מנסור נחת באולפני התחנה הצבאית שביפו בתפקיד היוקרתי של קריין החדשות. ההתחלה לא הייתה פשוטה, אבל הוא מצא את מקומו עד מהרה ואף למד לנקד לפי כל הכללים. במידת הצורך הוא נעזר בחבר טלפוני – היועץ הלשוני של התחנה, ד"ר אבשלום קור. מי שהיה דמות מאיימת בתחילת הדרך הפך עם הזמן לחבר של ממש. "אבשלום הוא מורי ורבי לענייני עברית, והוא זמין לכל התייעצות. הוא ואני יודעים שבמקומות מסוימים יש לנו גישות שונות - אגב, הרבה פחות ממה שאנשים מדמיינים שיש לנו - אבל זה בסדר גמור".
לאחר כניסתו לתפקיד הקדישו לו צמד מנחי תוכנית הרדיו "שי ודרור" מערכון ובו שוחחו עם בן דמותו הפיקטיבי של מנסור. שי גולדשטיין, שגילם את דמותו של מנסור, סיפר שהוא מגלגל עלי גפן תוך כדי הגשת החדשות, משמש כגשש של התחנה כשצריך לאתר דיסקים אבודים, וגם שקיבל הוראה ממפקד גל"צ להביא כנאפה מהכפר, "או שהוא זורק אותי מהתחנה". "לא נעלבתי. זו סאטירה", אומר מנסור. "חשבתי שהמערכון היה יכול להיות קצת יותר טוב, כי בסך הכול הוא היה די צפוי. את כל הבדיחות שהיו שם טחנתי עם החבר'ה פה הרבה קודם, אלה דברים שצחקנו עליהם המון פעמים".
קולו של מנסור מוכר למאזיני החדשות כבר שבע שנים, אך דמותו נחשפה לציבור רק כשהצטלם לשעשועון "אחד נגד מאה" בשנת 2012, וזכה ב־66 אלף שקלים. שם, באולפני הטלוויזיה, גם חווה לראשונה התנגשות עם בני עדתו. "אני לא מייצג את הדרוזים ולא נושא את הדגל של החברה הדרוזית", הוא אמר שם, וגרר ביקורת מצדם של אנשי העדה. "זה לא שאני מתנער מהמקום שבאתי ממנו", הוא מסביר כיום, "אבל אני לא חושב שאני צריך להגיע למעמד הזה כשכל העדה על כתפיי. אנשים באו אליי אחר כך בטענות, ואני לא מבין אותם. מה מלהיב כל כך בזה שדרוזי הגיע לשעשועון בפריים־טיים הישראלי? זה נדיר כל כך? למה, כי הדרוזים פחות אינטליגנטיים? זה מה שאתם אומרים? וכשמישהו מגיע לשם, הוא צריך לצעוק 'אני דרוזי'? אנחנו לא צריכים לצעוק כדי לקבל יחס הוגן ושווה".
אז איך לדעתך יגיע השוויון?
"השוויון - שלעולם לא יהיה מוחלט - יגיע דרך דור צעיר ומשכיל שידע לדרוש את זכויותיו. צריך לתת הרבה יותר דגש על החינוך. זהו. אין לי טענות לחברה היהודית, יש לי טענות לממסד ולממשלות שלא השקיעו בחינוך של הדרוזים, או בהצגה נכונה של העולם הדרוזי לעולם היהודי. "נכון, הדרוזים מדברים ערבית ותמיד יהיו להם שמות ערביים, אבל האם זה מצדיק את הבורות כלפיהם במערכת החינוך הישראלית? אם במערכת החינוך היו מלמדים את התלמידים קצת יותר על הדרוזים, לא רק שהם יודעים למסוק זיתים ולהכין לאבנה, הרבה מהתחושות הקשות לא היו מופיעות".
הבורות שהוא מתאר מובילה לא פעם למצבים משעשעים, אפילו מביכים. אנשים שואלים אותו אם יש אצלם בכפר - סליחה, במועצה המקומית - חשמל ואינטרנט. אחרים שואלים אותו אם הוא שומר שבת, במחשבה שהדרוזים הם תת־קבוצה ביהדות, ומצד שני שואלים לא פעם מדוע הוא לא צם ברמאדן. וישנה השאלה ההיא, שחוזרת כל הזמן: "אז למה, בעצם, התגייסת?".
אחרי שלוש שנים כמגיש חדשות בתחנה הצבאית, רגע לפני השחרור, קיבל מנסור הצעה להישאר בתחנה ולהגיש תוכנית שבועית - המגזין הצבאי "שטח שש". במקביל החל ללמוד מנהל עסקים ומימון, וכשהיה עם רגל וחצי מחוץ לתחנה הצבאית זומן לשיחה אצל מפקד גלי־צה"ל הנכנס, ירון דקל.
"ואז הוא אומר לי: 'התכנסנו כאן כדי להודיע לך שהתוכנית שלך לא תמשיך, ואני פשוט חייב לתת לך התראה של חודש מראש אז אני מודיע לך'. עניתי לו שזה בסדר, ואם הוא רוצה אפשר להפסיק את התוכנית כבר עכשיו".
דקל שאל אותו אם ירצה להגיש תוכנית פרידה, ומנסור אמר שאין צורך. "הכול בסדר", חתם מבחינתו את השיחה. ואז הגיע הטוויסט בעלילה. דקל ביקש משאר הנוכחים בחדר לצאת לכמה דקות. "אמרתי לעצמי: אוי ואבוי, עכשיו הוא הולך לנחם אותי ולהגיד לי שזה לא נורא. ואז ירון אומר לי: 'מה דעתך להיות קריין החדשות המרכזי?' אמרתי: 'מה קורה כאן, לא פיטרת אותי כרגע?' סיכמנו את השיחה בכך שאמרתי שאני סקפטי, אבל מסכים. כעבור חודש עלינו עם המהדורות החדשות".
המהדורות הללו, למי שהספיק לשכוח, החליפו לפני כשנתיים את האותות הישנים והמוכרים לטובת מהדורה קצבית יותר, הנפתחת עם הזמריר "מה שקורה עכשיו".
התלבטת?
"זו הצעה שלא אומרים לה לא, גם כשאתה לא בטוח שאתה רוצה להיות איש תקשורת". מנסור נכנס לנעליו של עדי טלמור, לאחר שחלה בסרטן ריאות ובחר לסיים את חייו בהמתת חסד בשווייץ. "אני לא רוצה להיכנס לנעליים של אף אחד", אומר מנסור. "קיבלתי הצעה להיות קריין החדשות המרכזי, וזה מה שאני עושה. יחד עם זאת, עדי הוא השראה מקצועית מבחינתי. כקריין שעבד הרבה בשבתות ובחגים, ימים שבהם עדי נהג לערוך חדשות באופן קבוע, יצא לי להכיר אותו טוב.
"היינו מדברים לא מעט, והוא היה מראה לי איפה הוא טייל – בכל רחבי אירופה. פעם הוא הראה לי מחקר אקדמי שמוכיח שלדרוזים יש קשר גנטי לכהנים. הוא אמר לי אז: 'אמרתי לך שאתה בעצם אשכנזי'. כמה ימים לפני שהוא שם קץ לחייו בשווייץ ראיתי אותו בתחנה, והוא היה צרוד. אמרתי לו: 'עדי, מה שלומך?' ובמקום להתחיל לדבר הוא רק אמר לי: 'שלום'. זה היה מאוד לא טיפוסי, אבל לא ייחסתי לזה חשיבות. כששמעתי שהוא מת זה היה הלם רציני".
היום מגיש מנסור את החדשות לצד הקריין הוותיק רן יבנאי, והשניים חולקים ביניהם שתי משמרות בכל יום. למרות המאמצים לשמור על הסטנדרטים הגבוהים ביותר, לעתים נדירות מתרחשות תקלות יוצאות דופן. "זה קרה ביום שישי אחד, כשעוד הייתי חייל", נזכר מנסור. "אני הקריין, והעורך היה חייל אחר, בן המחזור שלי. הוא שכח להדפיס לי את טקסט הפתיחה של המהדורה, 'גלי צה״ל השעה ככה וככה, באולפן שיבל כרמי מנסור עם החדשות'. אמרתי לו שזה לא נורא, ושאזכור להגיד את זה בכל מקרה.
"עשינו כמה מהדורות והכל הלך חלק, אבל עשר שניות לפני מהדורת השעה עשר הטכנאי החליט לספר לי בדיחה, אני צחקתי קצת, וכשנכנס אות הזמן פתחתי את המיקרופון ופשוט התחלתי לקרוא את הידיעה הראשונה. הבעיה היחידה הייתה שהידיעה התחילה עם ציטוט של איזה בכיר חמאס: 'מדינת ישראל אינה יכולה כך וכך וכך…'. איך שיצאתי מהאולפן בא אליי העורך ואומר לי בצחוק: 'וואלה, תמיד ידעתי שאתם גיס חמישי!' קיבלתי על הראש אחרי זה".
למרבה הפלא הוא מסתדר בעולם התקשורת בלי וואטסאפ, ואת פרופיל הפייסבוק שלו פתח רק לרגל עליית התוכנית החדשה. "אמנם גדלתי עם האינטרנט, וטכנולוגיה היא אחד התחומים שהכי מעניינים אותי, אבל העדכונים האינסופים האלו בכל הקבוצות פשוט עצבנו אותי והיו מיותרים. במיוחד אחרי שפייסבוק קנו את וואטסאפ. יחד עם זאת אני מבין שלצורך התוכנית אני צריך דרך לתקשר עם הקהל, והכי טוב לעשות את זה בפייסבוק".
החדשות ביום שבו אנחנו נפגשים, כאמור, אינן פשוטות. על רקע גל הטרור הנוכחי אני שואלת את מנסור על תחושותיו. "אני מודאג מהמצב באופן כללי, ומצד שני מרגש לראות את החום של אנשים כלפי העדה הדרוזית", הוא אומר. "אני שואל את עצמי, האם שוטר היה צריך למות כדי שמישהו ידבר על הקיפוח של הדרוזים? פתאום זה כל כך חשוב, כי הוא מת? אם למישהו אכפת היום מהדרוזים יותר מאשר היה לו אכפת לפני הפיגוע, יכול להיות שיש כאן בעיה".
יש היום יותר ויותר קריאות של צעירים דרוזים לא להתגייס.
"אני חושב שאצל תשעים אחוז מהדרוזים הנאמנות למדינה לא תשתנה. מבחינתי זה לא תנאי, אני לא עושה טובה לאף אחד בכך שאני נאמן למדינה, ומצד שני אני לא רוצה שאף אחד יעשה לי טובה".
לפני כשבועיים פרצה באבו־סנאן בגליל קטטה המונית בין דרוזים לערבים מוסלמים. יש סיכוי שנראה עוד התלקחויות כאלו?
"זה אירוע מצער, ללא ספק, ואני רוצה להאמין שהוא חד־פעמי. ממה הוא נובע? אני לא יודע. הצחיק אותי קצת לקרוא בעיתון נפוץ מאוד את המשפט הבא: 'הדרוזים לבשו חולצות הזדהות עם בן העדה שנרצח בפיגוע, ואף שלפו מגיני דוד'. אף? אני לא אגיד לך שלכל הדרוזים יש דגל ותליון של מגן דוד, כמו שלא לכל היהודים יש. אבל מה משונה בזה שאזרחי המדינה נושאים את סמל המדינה? נכון, אצל היהודים יכול להיות שזה גם סמל דתי, אבל אצל הדרוזים זה סמל המדינה שהם חיים בה. אם התקשורת עצמה עדיין לא מאמינה לנאמנות של הדרוזים, אנחנו קצת בבעיה".
בתוכנית החדשה שלך תשדר את עמיר בניון?
"מוזיקה היא הצד הפחות חזק שלי", הוא צוחק. "בדרך כלל העורכת בוחרת את השירים. אני לא אכנס לזה ואביע דעה פוליטית. זה לא בגלל פחד, אלא כי אני מבין שהנייטרליות
אתה מודע לאפשרות שאולי לקחו אותך להגיש את הטקס במעין גימיק. "יכול להיות, זה לא ממש מעניין אותי. מבחינתי זו חתיכת נקודת ציון וחוויה". כשאתה מסתכל אחורה על הדרך שעשית, מה לדעתך הבדיל אותך מאחרים?
"אני חושב שבסופו של דבר זה הרבה מזל. נולדתי להורים מטפחים, במשפחה מבוססת יחסית, וגם עבדתי קשה כדי להגיע לאן שהגעתי. אבל בשורה התחתונה יכול להיות שהיו הרבה אנשים שההזדמנות הזו הגיעה להם יותר, ואני זכיתי".
נראה בעתיד עוד דרוזים בגל"צ?
"להגיד לך שאני מסתכל על מערכת החינוך שלנו ואני חושב שבקרוב מאוד עוד דרוזי יתקבל לגלי צה"ל? האמת היא שלא. זה לא יקרה בקרוב. לא כי גל"צ הם גזענים, ולא כי בצה"ל מפלים דרוזים, וגם לא כי הדרוזים פחות חכמים. הכול מתחיל ונגמר בחינוך, והדרוזים מקבלים חינוך שונה".
ואם יום אחד יימאס לך מחדשות?
"אני תמיד יכול לחזור לעסק המשפחתי. אני לא יודע אם אתעסק בגידול אבטיחים או בייבוא רהיטים, אבל עסקים מעניינים אותי. לסבא שלי זה הצליח, לאבא ולדודים זה מצליח, אז אני מקווה שגם לי זה יצליח".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם