להעלות באוב את אישיותו המעונה של מאהלר
דיון מרתק על המלחין היהודי שנפטר לפני 200 שנה ורלוונטי היום כאז הביא למסקנה כי על אף שבזו לו ומאסו בו, מדובר במלחין המעניין ביותר בזמננו, אך הביצוע של הסימפוניה השמינית של מאהלר שהתקיים למחרת לא עמד בציפיות
עוד כותרות ב-nrg:
• אלו הסרטים והסדרות הטובים של 2014
• שקר הסקס: ביזיון עצום בתיאטרון הלאומי
• ירושלים בוערת: מדריך מזורז לבלגן בעיר הקודש
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
גוסטב מאהלר (1860 – 1911) נחשב אולי לקומפוזיטור היהודי הגדול בכל הזמנים. הוא השפיע על דורות של מלחינים שונים מלאומים שונים. בתחילת המאה ה-20, פילס דרכו מאהלר לצמרת עולם הניצוח וההלחנה. האנטישמיות פשטה אז כמחלה ממארת בכל רחבי אירופה ולכן, כנראה על מנת לקבל משרה יוקרתית כמנהל האופרה של וינה, מאהלר התנצר ב-1897.
הקשרו של מאהלר ליהדותו ניכר יותר ביצירותיו מאשר בביוגרפיה האישית שלו – עד כה אולי. נורמן לברכט, אחד המבקרים המרכזיים באנגליה, סופר ומרצה המתארח בארץ בימים אלה, חקר והעמיק במאהלר – והוא מצביע בבירור על הקשרו של מאהלר ליהדותו, כבר מגיל צעיר.
לברכט הצטרף לסימפוזיון שהתקיים שלישי בבית האופרה – בהשתתפותם של הקומפוזיטורים נעם שריף (שניצח על השמינית), גדעון לבינסון, עודד זהבי, המחזאי יהושע סובול, והפסיכולוג משה טלמון. הדיון המרתק רק הוכיח באיזו מידה מעורר מאהלר עניין וסקרנות: "לא היה מלחין כזה במוסיקה, מסביר לברכט – מאסו ובזו לו והנה הוא חזר ותפס מקום מרכזי. הוא דחף את בטהובן מכיסאו ונהיה למלחין המעניין ביותר בזמננו".
"אין מלחין כמו מאהלר שדן בחברה הרב תרבותית", מסביר לברכט את הרלוונטיות שלו לימינו, "בגזענות, בבני מיעוטים. באיזון בין עבודה לבין חיים פרטיים. כל אלה הופכים אותו רלוונטי גם היום.
"הרב תרבותיות ביצירתו של מאהלר אומרת כי אם אתם לא מבינים שזה שייך לכולנו, יקרה פה אסון חברתי ומלחמה. זו הצהרה אנטי גזענית ממדרגה ראשונה. הוא אומר לגרמנים תתחשבו במיעוטים. בתור יהודי הוא לא יכול לאמר זאת במלוא הפה – גם המוסיקאי הוא לא אומר זאת מפורשות. ולכן האירוניה על שירי העם הגרמניים ביצירתו".
בבית האופרה ניצח שריף על הסימפוניה השמינית של מאהלר – היא נודעת בכינויה כ'סימפוניה של אלף'. את השמינית הלחין מאהלר ב-1906. ככלל, מבחינת מאות המוסיקאים הנדרשים לביצועה, מחוץ ל'גורה לידר' של שנברג מ-1911, השמינית נחשבת ליצירה המאסיבית ביותר בהיסטוריה של המוסיקה.
בשמינית, הסתמך מאהלר על טקסט נוצרי לטיני ועל סצינת הסיום של פאוסט מאת גתה. בשביל שריף, המנצח והקומפוזיטור הוותיק, חשיבות רבה לקונצרט זה, והוא מציין איתו את 80 שנותיו. לרוב המנצחים, ניצוח על יצירה שכזו ידרוש כוחות נפש אדירים ויותיר אותם מרוקנים. אבל שריף הוא בעל נסיון עשיר והוא מנצח על יצירת הענק בחן וסבלנות. הפרשנות של שריף היא עמוקה ואולי בזכותו הביצוע כל כך יוצא דופן ומרגש. כאילו העלה באוב את אישיותו המעונה של מאהלר.
מאהלר התמקד בנושא הגאולה באמצעות האהבה. היא עלולה להצטייר כביטוי מגלומני, תוצר של החברה הגרמנית המתפוררת, המנסה להתנפח הרבה מעבר לממדים שלה. אבל היא כל כך הרבה יותר מזה – ביטוי לגדולתו של האדם באשר הוא אדם.
הביצוע לא היה חף מבעיות כאלה ואחרות, אך הן היו זניחות, למשל חוסר תיאום בסקציית הכינורות. המקהלות היו קשובות לשריף ומוכנות היטב. אבל זה גם תלוי במיקומך באולם - מי שיושב בשורה הקדמית לא תמיד חווה את מלוא העוצמה של המקהלות הממקומות למעשה מעליך.
רביעיית הסולנים הגברים הייתה מעט חנוקה – קשה להאשים אותם, זאת יצירה שמקשה על מבצעים: מוסיקלית ופסיכולוגית. אבל דיוויד וייקהאם הטנור פשוט נחנק באמצע
רגינה הנגלר האוסטרית כסופרן ראשון לא הייתה דומיננטית מספיק. מהסולנים, מי שגנבה את ההצגה הייתה טליה אור הישראלית. יש לה גוון מפתיע, היא מדוייקת והופעתה מרגשת במיוחד. בכל זאת, צבעים מיוחדים ועמוקים יש גם לאגניישקה רייש ובעיקר לעדנה פרוחניק.
עקרונית הביצוע הזה הוא חוויה של רוחניות אדירה, זה ביצוע הפורס לפני המאזינים את עולמה התרבותי העשיר של גרמניה, ואולי בגלל זה, הוא כל כך משמעותי בחברה הישראלית האפורה.
נעם שריף ותזמורת ראשל"צ, מקהלת מורן, המקהלה האקדמית איוון גוראן קובאצ'יץ' סולנים רגינה הנגלר, טליה אור, יעל לויטה, אגניישקה רייש, עדנה פרוחניק, רפל ברטמינסקי, דיוויד וייקהאם, דניס סדוב.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם