מסע לא נגמר: בנות 70 ועדיין מפזזות על הבמה
גילן המשותף של שלוש הרקדניות במופע 'מסע' נושק למאתיים, וניסיון חייהן רק משביח את היצירה. הן לא סלבס, לא בנות עשרים, ופפראצי לא ממתינים להן מתחת לבית, ובכל זאת הן מצליחות לרגש את הצופים. ראיון על נשיות, גיל והחומרים מהם עשויים זיכרונות
כשברכה שליטא מדברת, ההתרגשות בקולה ניכרת, ואפשר ממש לדמיין איך העיניים שלה נוצצות. כפי שהיא עצמה מרחפת על הבמה, מסתובבת ונעה, כך מרקד גם קולה, ממלא את חלל החדר, עולה ויורד חליפות בהתאם לנושא השיחה ולאופן בו הדברים הנאמרים נוגעים בה, מציתים זיכרונות ומעירים תחושות נושנות.עוד כותרות ב-nrg:
האם עמיר בניון עבר את הגבול?
סופרת הארי פוטר: הדמות שאני מצטער שהרגתי
חלם בהלם: החינוכית מרביצה תורה ביוטיוב
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
שליטא וחברותיה, מרתה רייפלד-שור וכריסטינה וייס, שאף הן היו בעברן רקדניות, כיום בשנות השישים והשבעים לחייהן, מעלות בימים אלה מופע בשם 'מסע', העוסק בחוויה האנושית על שלל היבטיה – זיכרון ילדות, התבגרות ונעורים, חברות, נדודים ומעבר ממקום למקום, סגירת מעגלים ופתיחתם מחדש, וכל זאת באופן רגיש ומעורר התפעלות בכנותו.
בשעה שהן מחוללות קסם על הבמה, על המסך מפליא דודו שליטא, אנימטור וותיק ובין היתר גם בעלה של ברכה, באנימציה מורכבת ומעניינת, המשתלבת בקטעי המחול וכורכת את שלושת חלקי המופע ליצירה שלמה אחת.
לא לעיתים קרובות אנו רואים נשים בגילאים האלה בהופעות מחול על הבמה, ולא רק כקהל.
"נכון, ובגלל זה המופע הפתיע לא מעט אנשים", אומר דודו. "תחשבי על זה שאנשים באו לפתיחה של פסטיבל 'אנימיקס', שם עלה המופע לראשונה, ולא ידעו בדיוק למה לצפות. פתאום ראו נשים מבוגרות, שאמורות, לתפיסתם של רבים, כבר לשבת ולסרוג, רוקדות, מופיעות על הבמה. הן גם לא נשים מוכרות – היום מתעניינים רק בסלבריטאים, לא? אז להן אין צלמים שיושבים ומחכים מתחת לבית".
ברכה, את חושבת שהיעדר רקדניות מבוגרות מן הבמה נעוץ רק בשינויים הגופניים שבאים עם הגיל, או גם בתפיסה מסוימת של נשיות שאנשים מצפים לראות על הבמה, ונטייה להעדיף רקדניות צעירות?
"גם וגם, זה בהחלט לא רק משום שעם הגיל יש פחות גמישות ופחות יכולת, אלא גם נובע ממקום חברתי", משיבה ברכה. "אבל אני חושבת שבזמן האחרון יש יותר פתיחות לתופעה הזאת של נשים מבוגרות שיוצרות. תראי, יש נשים לא צעירות, שיש להן המון מה להגיד, וזה בא מבפנים, זה לא פלייה רלווה חיצוני שכזה, אלא משהו שנראה ומרגיש מאוד אמיתי".
כלומר, הבשלות מביאה אל המחול גם אמירה של ממש, מעבר לאסתטיקה.
"בדיוק, וכשמה שרואים על הבמה נובע מהפנימיות, מהרגש, מהחוויה המצטברת לאורך שנים, זה עובד, זה מרגש - גם צעירים זה מרגש, אגב. אנחנו בסך הכל נורא רוצות להופיע, להיות במקומות האלה, להתרגש יחד עם הקהל. זה מה שאנחנו מביאות באמת, בפשטות, את עצמנו ואת האמירה הפנימית הזו".
בתהליך היצירה העברת את האמירה הפנימית הזו דרך כלי ביטוי אמנותי. זה גרם לך להביט אחרת על חוויותייך האישיות המוזכרות במופע?
"אני עדיין בתוך חוויית המופע, כך שלמרות שאני מניחה שבמידה מסוימת כן, אני עוד לא לגמרי מודעת לאופן בו זה נעשה", מחייכת ברכה, "אבל אני יכולה לומר לך שהעבודה על המופע אפשרה לי להתייחס לחוויות אישיות, למשל לחוויות ילדות, ואפילו להשלים משהו שהיה חסר בהן, בעיניי.
"בסוף החלק שעוסק בילדות בקיבוץ, יש קטע עם שמלות, והוא לא שם במקרה. בילדותי לא היו לי שמלות, משום שאז, ילדות בקיבוץ לא היו הולכות עם שמלות, אלא עם מכנסיים גדולים ומכוערים, שאפילו לא היו במידה המתאימה. בכלל, לא הייתה התייחסות בקיבוץ ללבוש של בנות או של בנים. רק פעם בשנה, בפסח, היו מזמינים אותנו, הבנות, למחסן בגדים ששימש את כל הקיבוץ, והיו נותנים לנו שמלה לבנה לכבוד החג. אני לא זוכרת שהלכתי בה אחר כך. השמלות עברו מאחת לשנייה, הגדולות קיבלו חדשות, אבל אני תמיד קיבלתי שמלה שמישהי אחרת לבשה לפניי.
"אני ממש זוכרת את הצורך הזה, כילדה, שתהיה לי שמלה יפה עם חגורה, ולא מן אוהל שגדול עליי בכמה מידות ולא רואים בו את הגוף שלי. כשעבדנו על המופע והגענו לחלק שעוסק בקיבוץ ובילדות, אמרתי לכריסטינה ולמרתה – זהו, זאת ההזדמנות שלי ללבוש שמלה ולמלא את הצורך הזה מהילדות", היא אומרת, וההתרגשות בקולה הולכת וגדלה. "אז לקחנו שמלה מתנפנפת, והיא רוקדת עלינו וגם בלעדינו, בזכות עצמה. זה עשה לי טוב".
תהליך העבודה על המופע זימן לברכה ולחברותיה התבוננות על רגעים משמעותיים בעברן וגם עליהן עצמן, בנקודות שונות בחייהן. אני שואלת את דודו האם היצירה המשותפת עם זוגתו זימנה גם לו אפשרות להכיר בה צדדים שקודם לכן לא הכיר לעומק.
"תראי, אני חי עם ברכה'לה, כבר לא נעים להגיד לך כמה שנים, זה ממש מימי בר כוכבא", הוא צוחק. "ארמוז לך בערך כמה בכך שאומר שבננו הגדול בן חמישים. אז אני מכיר אותה מאוד טוב, וגם את הדברים שמצאו מקום במופע. אבל אני יכול לספר לך שהיו המון אנשים, גם כאלה שעבדו איתה והכירו אותה כמורה, שאף פעם לא ראו אותה רוקדת על במה, וזו היכרות אחרת לגמרי. הם היו בשוק מוחלט".
זווית הראייה במופע היא נשית. אמנם מוצגים בו נושאים אוניברסאליים, אך דרך עיניים נשיות. אתם חושבים שגם גברים יכולים להתחבר למופע?
"תראי, בחלקו האמצעי של המופע, 'אישה', יש יחסים בין שלוש נשים, אבל היחסים האלה יכולים להתנהל גם בין גברים, והחלק האחרון שעוסק במסע, שעל שמו נקרא המופע כולו, מדבר לכל אחד", אומרת ברכה. "לכל אחד יש את המסע שלו בחיים, בייחוד בארץ שלנו, שעולים אליה מכל מיני מקומות. וחלומות, כידוע, יש לכולם".
"זה בהחלט מופע נשי, גם במובן של מה שמתרחש על הבמה וגם מבחינת הדימויים שעל המסך. אבל, המופע הוא גם אנושי", מחזק דודו את דבריה. "זוגיות, גידול ילדים, נדודים ומעבר ממקום למקום, גוף שהיה יכול לעשות פעם המון והיום כבר לא – כל זה אופייני לכל אדם שעובר קילומטראז' מסוים, נשים וגברים כאחד. יש חוויות דומות ותחושות דומות שני המינים מזדהים איתן, וכמו שהרבה נשים רואות סרטים עם גברים ומזדהות, ככה גם הרבה גברים מזדהים עם מה שבמופע הזה.
"האמת, שעכשיו, כשאני חושב על זה", הוא מוסיף, "אני קולט שהתגובות החזקות למופע באמת היו בעיקר מצד נשים, אבל היו גם לא מעט תגובות של גברים, גם של אנשי במה ואמנים וגם של כאלה שאנחנו מכירים באופן אישי".
למופע יש ארבעה יוצרים, שכולם שקולים זה לזה. איך זה מתנהל? הרי את החוויה האישית ואת הזיכרון הפרטי לא פשוט להפקיד בידיהם של שלושה יוצרים נוספים.
"באמנות תמיד יש במאי. הרי אמנות, מטבעה, לא יכולה להיות דמוקרטית. וכאן הן עשו את זה שלושתן ביחד, בלי סולנית, שזה קשה מאוד", אומר דודו.
"לא שלא היו לנו ויכוחים, אבל אלה היו ויכוחים מהסוג שמפרה ומביא לתוצאות", אומרת ברכה, שאף היא מתייחסת ליצירה המשותפת כאל אתגר, אך רואה בו היבט רומנטי. "כל אחת באה מתחום אחר במחול - כריסטינה מהמחול הקלאסי, מרתה מהמחול המודרני ואני מהמחול היצירתי, ולהבדלים האלה יש מקום. שלושתנו לימדנו באותה תקופה בבית ספר לאמנויות, אך לא ממש עבדנו יחד, וכאן גילינו זו את זו ואת החברות בינינו מחדש, התחברנו וגילינו שנהדר לנו לעבוד וליצור יחד.
"כשהסתכלנו על המופע שיצרנו, בסוף התהליך, גילינו שבלי להתכוון, כל אחת נתנה את האינפוט שלה לתוך חלק מסוים במופע. כריסטינה, שעלתה לארץ בגיל מבוגר יחסית, נתנה מעצמה המון בחלק העוסק במסע – המזוודות, החיפוש, המעבר מארץ לארץ. מרתה, לעומתה, באה מאוד לידי ביטוי בחלק 'אישה', בעקבות שיר של דתיה בן דור שהוקסמה ממנו ועוסק במערכת היחסים בין שלוש נשים. ואני, הרגשתי שהמקום שלי הוא בעיקר בחלק 'געגוע', שנפתח בישיבה על כסאות עץ קטנים, כמו אלה שהייתי יושבת בהם פעם, כשהייתי גננת.
"כל אחת העלתה מהעבר שלה דברים נורא אישיים ופנימיים וכנראה שזה מה שנוגע באנשים" מוסיפה מרתה. "החוויה היא גם של הקהל וגם שלנו, ולהתחבר בכל פעם מחדש למקום הזה, אם זו שמלה, אם זה כסא של גן ילדים ואם אלו מזוודות, ולהביא את זה למקום אמנותי, זו הזדמנות אדירה", היא מסכמת בחיוך, ושוב מופיע הריקוד הזה שבקולה, אוורירי ומרחף.
מופע המחול 'מסע' יועלה בסינמטק תל אביב מחר- 17.12.14 בשעה 18:00 וב- 10.01.15 בשעה 12:00.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם