ראשי » תרבות » ספרות

מגן הדברים הכעורים, האורתודוקסיה והדת

הקובץ החדש "אדם בלתי מעשי" מתחיל בהאשמת התרבות היוונית במודל יופי אחד ויחיד, עובר דרך הגנה על מוסד המשפחה (מומלץ לקרוא לפני כל ליל סדר), ומסתיים בהיפוך לאינטואיציה הבסיסית שרואה בדת כמגבלה. על אף שהפופולריות שלו אינה תואמת את הציפיות, צ'סטרסון הביא את הפילוסופיה להמונים

ספרי עיון המתורגמים לעברית נחלקים, בהכללה גסה כמובן, לשני סוגים עיקריים. הסוג הראשון הוא קלאסיקות שמהוות אבני יסוד בתרבות המערבית, ותרגומן הוא בבחינת הבאת כוסות רוח לחיים האינטלקטואליים בישראל (ואם כבר: מישהו יודע מה קורה עם "הוויה וזמן"?). הסוג השני הוא ספרים שזכו לפופולריות בעשורים האחרונים מצד כותבים שממלאים את הסילבוסים בפקולטות המתרוקנות של מדעי הרוח. שני הסוגים הללו גוררים אנחת רווחה מצד הקוראים, שציפו בכיליון עיניים למעשה התרגום המיוחל.

עוד כותרות ב-nrg:
האם עמיר בניון עבר את הגבול?
סופרת הארי פוטר: הדמות שאני מצטער שהרגתי
חלם בהלם: החינוכית מרביצה תורה ביוטיוב
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

"אדם בלתי מעשי", קובץ המסות של גילברט קית' צ'סטרטון שנבחר ותורגם בידי הוצאת שלם, הוא מקרה יוצא דופן שנדירותו התבטאה בכך שהתגובה הנפוצה ביותר כלפיו הייתה "מי זה בכלל?". התשובה לשאלה הזו קצת ארוכה כי צ'סטרטון, אנגלי שנולד ב-1874 וכתב בעיקר בראשית המאה ה-20, היה איש אשכולות שפריונו עשוי לייאש כל אוחז בעט הנוטה לעצלות: פילוסופיה, תיאולוגיה, ביקורת אמנות, מאמרי עיתונות, מחזות, מותחנים בלשיים וביוגרפיות. ולמרות שבחייו היה "אינטלקטואל מעורב" שטווה קשרים עם רבים מגדולי דורו, ואף על פי שיש הרואים בו את אחד מגדולי הכותבים במאה העשרים, הפופולריות שלו אינה תואמת את ציפיותיהם של אלו הנשבעים בשמו.

האלמוניות היחסית של צ'סטרטון הופכת את הקריאה ב"אדם בלתי מעשי" לדו מסלולית: ניסיון לתפוס את עיקרי מחשבתו מצד אחד, ומאמץ להבין את הידחקותו היחסית לשוליים מצד שני. שתי השאלות לא מקבלות מענה שלם בסיום הקריאה, אבל פרט לעובדה שספק אם אכן יש כזה, הדרך לשם מענגת בזכות מבוא מצוין של אסף שגיב, תרגום משובח של עודד וולקשטיין, ובעיקר סגנון הכתיבה המבריק של צ'סטרטון, שמתעקש שלא להתייחס לעומק ולבהירות כאילו הם מוציאים זה את זה.
 
16 מסות כולל הקובץ דנן. הוא מתחיל בארבע סנגוריות קלילות שחלקן לא עולה באורכו על טור במוספי השבת, כולל אחת מפורסמת שמגנה על "הדברים הכעורים" ומאשימה את התרבות היוונית בהנחלת הסגידה למודל יופי אחד ויחיד. החלק ה"רציני" בספר, שגם ממנו לא נעדרים ההומור והבהירות, מתחיל במסה על הפטריוטיות והאימפריאליזם, עובר דרך הגנה על מוסד המשפחה והאורתודוקסיה (מומלץ לקרוא לפני כל ליל סדר), ומסתיים בטקסט היוצא חוצץ כנגד הקפיטליזם והסוציאליזם גם יחד. למרות שהאלטרנטיבה של צ'סטרטון פשטנית למדי, עצם החריגה מהדיכוטומיה הבנאלית מעניינת בתקופה בה העיסוק במחשבה כלכלית הוא כבר לא נחלתם של מתי מעט.

המכנה המשותף לרוב המסות של צ'סטרטון היא ההתפעמות האקזיסטנציאלית שהן מביעות מעצם חוויית הקיום ולאו דווקא מתוכן ספציפי שיצוק בחייו של כל אדם ואדם. נדמה שבתרבות היוצרת חציצה בין סלבס לסוגיהם, לבין הקיום האנושי הפשוט והיומיומי, חוט שני שכזה יהלום רבים מקוראיו של "אדם בלתי מעשי". התובנה האנטי-אליטיסטית הזו מאפשרת להבין את גם את סגנון הכתיבה הישיר והנגיש של צ'סטרטון בהקשר רחב יותר וכבעל מטען אתי בלתי מבוטל.

ייתכן שהמחויבות לחברה בה הוא חי היא הפתח להבנת האנונימיות היחסית של צ'סטרטון. הוא הסתייג ממעוף הציפור הפילוסופי כי לא רצה להתרחק מהאנשים שחיו סביבו.

לכן הגיב למה שמכונה "ענייני השעה" ולא טרח לפתח שיטה תאורטית שהייתה מקנה לו מקום מכובד יותר בין כתלי האקדמיה. אלא שהאינסטינקט המחשבתי של צ'סטרטון חד לא פחות מרבים מהכותבים השיטתיים וחמורי הסבר, וטענתו כנגד המטריאליזם, שנכנס מבחינתו לקטגורית ה"שיגעון" בראותו את כל העולם דרך פרספקטיבה אחת בלבד שאין בלתה, היא הוכחה טובה לכך.

הסוגיה בה מטיל צ'סטרטון את כובד המשקל הרב ביותר היא האמונה הדתית. קשה לחשוב על סנגור טוב ממנו לדתות העולם, שכן הוא מבצע היפוך לאינטואיציה הבסיסית שרואה בדת כמגבלה, ומצייר אותה דווקא כאמצעי לשחרור, כהרפתקת האפשרות לדמיין שדים, רוחות ואת העולם הבא. הגישה הזו מתעלמת מכך שבפועל דתות נוטות לגרום לאנשים מחויבות לחשוב ולא אפשרות לחשוב, אבל הצורך הגובר של בני אדם באלטרנטיבה לחיי הניכור הקפילטיסטיים יכול להסתייע בצ'סטרטון כמורה דרך לאופן בו מוטב שתתבצע השיבה לדת עבור מי שחפץ בה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...