ראשי » תרבות » קולנוע

הגודל קובע: ההוביט מתגמד לעומת שר הטבעות

מתנועת המצלמה, דרך הפסקול והתסריט ועד לבחירות האמנותיות של הבמאי, בקרב בין "שר הטבעות" ל"ההוביט", לא רק שהראשונה מנצחת בלי למצמץ, נדמה גם שהקרב האחרון על ממלכת הגמדים נעדר כל תחושת מיצוי או שיא ואף חורה ליצירה האהובה של טולקין

מחיאות הכפיים המהוססות בסיום ההקרנה של "ההוביט" ביטאו את התחושות המעורבות של הצופים. מצד אחד, הן העידו על ההנאה שחש הקהל למראה הנופים המוכרים למעריצי "שר הטבעות" ולמשמע פניני החכמה של גנדלף (איאן מק'קלן המצויין תמיד), ומן הצד שני, ברור שסרטי "ההוביט" לא התעלו לרמה המצופה מהם. בניגוד להצלחת סרטי "שר הטבעות", הרי שבטרילוגיה השניה של המסע הקולנועי הארץ התיכונה, הבמאי פיטר ג'קסון נכשל.

עוד כותרות ב-nrg:
בנות 70 ויותר גמישות מכם
הרב פרידמן ילמד אתכם הכל על סקס
הטיול הגדול: אהבה ותיעוב בלאס וגאס
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

סרטים אפיים דוגמת "ההוביט" ו"שר הטבעות" צריכים להיות בנויים כמו אקט מיני עם מספר שלבים: משחק מקדים, אורגזמה והקתרזיס שלאחריה. חשוב שכל חלק יהיה ברור ומובחן, שכן לא מדובר בתיאור חיים שגרתיים בפרבר אמריקאי או בחבורת פושעים חביבים שמתכננת לשדוד קזינו בלאס וגאס. סרטים אפיים הם סרטים שלוקחים את עצמם ברצינות והמבנה שלהם צריך להיות מותאם לכך.
 
ב"שר הטבעות" למשל, קטעי השיא ברורים מאוד. הניצחון בנקרת הלם ב"שני הצריחים" הוא לא פחות מאשר אורגזמה קולנועית, שמשלבת באופן מוצלח ובלי פאתוס מוגזם, את סצינת ההסתערות של פרשי רוהאן הבאים לעזרת מלכם לאור השמש הזורחת. ב"שובו של המלך" ברור שהשמדת הטבעת היא שיאו של הסיפור כולו והרגע שבו הוא מוכרע. לעומת זאת ב"הוביט: קרב חמשת הצבאות", אין תחושה של שיא. ג'קסון ניסה להגיע לשיא מוקדם כששמר את סצינת הריגת הדרקון לתחילת הסרט ובכך הפסיד את האפשרות לסיים את הסרט השני באירוע מרהיב, וגם בזבז את "כוח הגברא" שלו על שיא מוקדם מדי, מה שהפך כנראה את הקרב הסופי בסרט האחרון לסיקוונס ארוך ומבלבל.

בעיצומו של הקרב הסופי על ארבור, ממלכת הגמדים, שאמור להכיל רבבות לוחמים בצבאות האלפים, בני האדם, האורקים והגמדים, מוסטת תשומת הלב למה שנראה כמו משטח החלקה על הקרח, בו מאוגדים חלק מגיבורי סרטי "ההוביט" לסדרת קרבות ארוכים ומייגעים של אחד על אחד. ג'קסון הקדיש מאמץ רב כדי ליצור מצ'-אפים טרחניים בין ת'ורין, מלך הגמדים לבין אוייבו המושבע, אזוג, ובין לגולאס לבולג (אחד מצאצאיו של אזוג), בנוסף לסיפור אהבה מופרך וצפוי בין טאוריאל (אלפית בגילומה של אוונג'ילן לילי המבוזבזת) לאחד מחבורת הגמדים. הרומן המוזר בין השניים, נחתם בהגיג של מלך האלפים, שקובע ש"אם זה כואב זו אהבת אמת", ובכך הופך ברגע אחד מיצור אנוכי וקר לגרסת האלפים של מטפלת זוגית. כל זה מתרחש בשעה שאלפי גמדים, אלפים, אורקים ובני אדם מתיזים ראשים ונהרגים בהמוניהם. אלא שהמצלמה לא חוזרת לשדה הקרב ומותירה הכל למוחו המבולבל של הצופה, שמאבד את חוש הכיוון ואת תחושת ההתמצאות במרחב  (וגם מסך הערפל המלאכותי והמיותר לא ממש מסייע להבנה).

ביצירה אפית, בניגוד לז'אנרים אחרים, הגודל קובע. אם הסרט לא משתמש בארסנל העמים והיצורים שלו כך שנחוש שהיינו עדים לקרב גדול ששינה את גורל הארץ התיכונה, הוא לא עשה את העבודה. במקום סצינת סיום שכוללת את תחייתה של דייל, עירם של בני האדם, וחידושה של ארבור, ממלכת הגמדים, או לפחות בעזרת תיאור משתה הניצחון המרהיב, בחר ג'קסון להציג לנו את מילות הפרידה הריקות של הגמדים הנותרים, בילבו ("תבואו מתי שתרצו אני אכין לכם תה") וגנדלף, שהתכנסו למילות סיכום מול חורבות ארבור. אנחנו נשארים בלי תחושה ברורה של ניצחון או הפסד, ולא יודעים מה היה מערך הכוחות בסיום הקרב – מסוג הדברים שטולקין לא משאיר בערפל.

היצירות של טולקין מתאפיינות בעומק מדהים, הנשען על שילוב של תפיסות עולם פילוסופיות ושימוש בסיפורים מהמיתולוגיות הנורדיות ומכתבי הקודש של דתות שונות, לצד תיאור של קרבות ועולמות דימיון מופלאים. זוהי משוואה עם שני נעלמים. אם ב"שר הטבעות", למרות השינויים הרבים מעלילת הספר, הצליח ג'קסון לשמור על הקונפליקטים העמוקים שבסיס העלילה, הרי שב"ההוביט" הם נעלמו לחלוטין ונותרו רק עם סיפור המעשה היבש. גם מי שלא קרא את טרילוגיית "שר הטבעות", עמד בסרטים על כוחה הממכר של הטבעת, נחשף לדמותו ההפכפכה של גולום ולמד על מערכות היחסים הסבוכות בין אלפים, אורקים, בני אדם וגמדים.
 

לעומת זאת, ב"ההוביט", הקונפליקטים נראים רדודים ופשטניים. הדמות היחידה שחוותה התמודדות כלשהי במהלך הסרטים היא זו של ת'ורין, הטוען לכתר ארבור, אלא שגם הקונפליקטים עמם הוא מתמודד מוצגים בפשטנות: ת'ורין הוא גמד טוב לב ונאמן שמפתח התמכרות לזהב, ובסופו של דבר – חוזר להיות הגמד טוב הלב ונאמן. לשם השוואה, פרודו מעולם לא "ניצח" את התשוקה לטבעת ונאחז בה עד הרגע האחרון, מה שהפך את ההתמודדות שלו עם האובייקט המוזהב למרתקת. הסרט גם בזבז את ההזדמנות להסביר את תשוקתם של הגמדים לזהב ולמתכות יקרות, תכונה שמוסברת בכתביו של טולקין (ב"סילמריליון"), ובחר במקום זה להציג אותם כחבורת פועלים קפיטליסטיים חרוצים במיוחד, הסובלים מנכות רגשית.

כדי לחפות על העלילה הדלה, ניסה ג'קסון למלא את החלל באהבה. אלא שבניגוד לסיפור אהבה ב"שר הטבעות" בין אראגורן לארוון, המשמש כמייצג של הקרע בין גזע האלפים לבני האדם, ואת הפער העצום שבין בני התמותה לאלו שבורכו בחיי נצח, הרי שסיפור האהבה היחיד ש"ההוביט" הציג לנו הוא המצאה ג'קסונאית שלא התעלתה מעבר לרמת הקיטש, בין אלפית יפהפייה לגמד שסובל מתסביך דמות אם. גם הקתרזיס המאולץ בין לגולס לאביו שמגלה לו בשניה האחרונה של הסרט שאמו אהבה אותו, לא נותן תחושה של התרחשות דרמטית אמיתית. האם הזו הוזכרה לפני כן רק במשפט אחד במהלך שיחה תמוהה בין לגולס לאהובתו-שמסרה-את-לבה-לגמד, כשהם עוסקים בתצפית (מיותרת לחלוטין) על עוד אחד מהמעוזים של האורקים ברחבי הארץ התיכונה.

לכל אלו נלווה פסקול בינוני מאוד, שזנח משום מה את התמה המוזיקלית שלמדנו להכיר בסרט הראשון, זו שליוותה את השיר היפה ששרים הגמדים בביתו של בילבו. במקום זה קיבלנו חריקת כינורות לא מתואמת שנחלשת משום מה דווקא ברגעי השיא.

יצירת אפית טובה צריכה הפוגות הומוריסטיות כדי שהצופים לא יתעייפו מאווירת הרצינות התהומית. אלא שהמלאכה שבוצעה בהצלחה על ידי גולום, מרי ופיפין, גנדלף,

בני הפלך והדיאלוגים החביבים בין גימלי ללגולס ב"שר הטבעות", נמסרה לידיים הלא נכונות בסרט האחרון של "ההוביט". הניסיון להפוך את דמותו של אלפריד, שמקבלת דקות ארוכות ומיותרות על המסך, לאתנחתא הקומית של הסרט – נכשל באופן חרוץ. הקטעים הרבים בהם מוצגת אישיותו החמדנית, הפחדנית והנלעגת של מי ששימש כסגנו של מושל עיר האגם חוזרים על עצמם שוב ושוב. הם צפויים ומגוחכים, ולא מחוברים להתרחשות סביבם. ההתמודדות של בארד, קוטל הדרקון, עם הביורוקרט המנוול, שוחקת את דמותו, שהיא ללא ספק אחת המרשימות בספר עליו מבוסס הסרט.

ג'קסון השקיע מאמצים רבים כדי להפוך את "ההוביט" למתאבן של "שר הטבעות". זהו תהליך טבעי, אך נדמה שהוא השתלט על סדר העדיפויות של הטרילוגיה השניה, שלא ממש עומדת בזכות עצמה. בניגוד להוביט, שנכתב כספר ילדים עמוק ומעניין, הפכו הסרטים האלו למקפצה שטוחה וארוכה בדרך להישג הקולנועי המרשים של "שר הטבעות".
 
הסרט השלישי של "ההוביט" הכריע את גורל הסדרה. אחרי שני סרטים בינוניים יחסית, היה ברור שהטרילוגיה השניה של פיטר ג'קסון תישפט לפי מידת ההצלחה של "קרב חמשת הצבאות". אם ג'קסון היה מתעלה בסרט הזה ומצליח לשחזר את ההישגים שלו ב"אחוות הטבעת" ו"שני הצריחים", הוא היה מקרין גם על שני הסרטים הראשונים. אלא שלמרבה הצער, ג'קסון איבד את דרכו. למרות שצופים רבים צעדו ביחד איתו אל ההר הבודד, מעטים יוכלו לשוב הביתה ולספר על החוויה המרהיבה שעברו.

 

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...