קרוב של קצין SS ונכד של ניצול שואה נותנים ברוק
הסולן צאצא לניצולי שואה, למתופף קרוב משפחה נאצי, לגיטריסט הגרמני שורשים יהודיים והמתופף הנוסף – מוסלמי. תכירו את "פלידיי טריק", להקה שלא מנסה להיות פוליטית, אבל התמודדות עם גזענות וחיפוש זהות מחזירים אותה לשם כל פעם מחדש
עוד כותרות ב-nrg:
הזירה הלשונית: שום דבר אישי בעד או נגד ביבי
חייב את הבמה: אוהד שרגאי מתחבר לילד הפנימי
אם לומר את האמת, קשה לרחם על מוחמד בכרי
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
כשמאזינים לאחד משיריה של להקת 'פלידיי טריק' בעיניים עצומות, לרגע אפשר לדמיין שזו 'הקיור'. המוסיקה מחשמלת, המילים טעונות. ליכטנשטיין, ישראלי שהקים להקה בתל אביב, צד את עינם ואוזנם של שני אמרגנים גרמנים בשעה שהופיע בפסטיבל בהמבורג, והעתיק את מקום מגוריו לברלין, ללא ההרכב המקורי, אך מצויד בהרבה שאפתנות.
המוסיקה של 'פלידיי טריק' מקורית וחדשנית מחד, ומספקת את הגעגוע למוסיקת אייטיז איכותית מאידך, סוג של ממתק מהזן האיכותי, כמו ליקריץ - מעט מתוק, מעט מריר.
מה כל אחד מחברי הלהקה מביא אתו אל היצירה המשותפת?
"מזוט הביא רקע יותר אלקטרוני. מה שקירב בינינו במידה רבה זאת האהבה למוסיקת משנות השמונים", אומר ליכטנשטיין. "רוני מביא אתו לשיר שקט וכובד, כמו בסיסט קלאסי. בהתחלה 'רומנטיקלי היי' היה במקצב סווינג קליל ומהיר, ואז התיפוף של מזוט והבס של רוני לקחו אותו למקום יותר רוקיסטי והחלטי.
"אני מנגן מגיל 5, ועוד לפני כן מוסיקה הייתה כל עולמי. אני מאזין קבוע מגיל ינקות", הוא מחייך. "ככל שהתפתחתי בעולם המוסיקה שלי, נחשפתי לעוד ועוד דברים שגירו אותי. מוסיקה מזרחית, תימנית, יוונית וערבית הייתה כל הזמן סביבי – והיא סביב כל ישראלי, השאלה היא רק האם הוא פותח את אוזניו לכך. את האהבה למוסיקה קלאסית קיבלתי מהמורה שלי לפסנתר.
"מתישהו בתיכון הבנתי שבעצם הסגנון שעליו באמת גדלתי, הניו-ווייב, הכי קרוב אליי, מהסיבה הפשוטה שהייתי רובץ כל היום אצל הבייביסיטר שהיה לי, בחור בן 18, והיה די ג'יי. כל בייביסיטר או איש מבוגר שהיה סביבי, הייתי שואל אם הוא שמע את החדש של 'הקיור' או של 'סוזי והבאנשיז', כי הייתי מאוד מעודכן", הוא מחייך שוב.
הקהל של ליכטנשטיין וחבריו ללהקה מגיע רובו מברלין, מינכן והמבורג. הם מופיעים בכל רחבי גרמניה, ובדרכוניהם חותמות גם מאוסטריה, דנמרק וישראל. על הכוונת, מספר ליכטנשטיין, גם צרפת, אנגליה ופולין.
האם אתם מתקבלים באופן אחר במדינות שונות ועל ידי קהלים שונים?
"הקהל בישראל שונה מאוד מזה שבגרמניה. בגדול, באירופה יש יותר מקום לאמן לנוע ולזוז במרחב ולמצוא את המקום שנוח עבורו. כישראלי שמופיע בגרמניה, אני מרגיש מעין חזרה למקורות האשכנזיים שלי. באיזשהו אופן, אני לא יכול להתעלם מהעובדה שהדרך היחידה שלי לחזור היא רק כאינטרטיינר".
לאלבומכם החדש קוראים 'ארץ אבות'. מה גרם לכם לבחור דווקא בשם זה?
"מבחינת הכתיבה שלי לאלבום, התרכזתי בעיקר בנושאים שנוגעים לעניין השורשים, לאומיות, ארץ, מלחמות", מבאר ליכטנשטיין את הבחירה. "שאלות זהות מעסיקות אותי מאוד, ובכלל, נראה לי שכל העניין של לגדול במדינה שכזו, מעורר בכולנו תחושה של חוסר התמצאות במרחב הלאומי דתי, שגורמת לכל ישראלי לתהות במידה כלשהי. אבל ממש להתעסק ולהתעניין, מעבר להתפלספות עם החבר׳ה, התחלתי רק בשנים האחרונות".
למעבר לברלין יש חלק בכך?
"נראה לי שזה תהליך שהיה קורה לי גם לא הייתי עובר לפה, זה משהו שהתבשל ובשנים האחרונות הוא יצא החוצה. אבל כן, אני חושב שהחיכוך בחו"ל העצים את התהליך".
אתה ורוני ישראלים, מזוט טורקי-גרמני, יוליאן גרמני בעל שורשים יהודיים, וולנטין, שמחליף כעת את מזוט, גרמני. באיזה אופן השילוב הזה משפיע על המוסיקה שאתם יוצרים?
"פתאום, באירופה, הכרתי מלא אנשים שגרים המון שנים באותו כפר, והכל ברור להם. אז נפל לי האסימון. לא ברורים לי יותר מדי דברים לגבי הזהות שלי, ולכן יש בי את הרצון להשלים את הפאזל תוך כדי מפגש עם אנשים שחולקים חלק בהיסטוריה שלי. זאת מהות האדם הנודד בעיני, ועל כך גם כתבתי את השיר You In Front.
'אנחנו האנשים שבשטח ההפקר, מתהלכים על פני הארץ ללא בית, ללא קרקע יציבה', אומרות מילות השיר. למה הכוונה?
"כל הנושא של הקונפליקט בישראל וההיסטוריה של העם היהודי התחדד מול מזוט, שיש לו סיפור ממש מעניין", הוא מוסיף ואומר, "וזה גרם לי יותר ויותר לכתוב בנושאים האלה. הרגשנו שהסיפור שלנו דומה מאוד ולכן מעצב אותנו בצורה דומה".
לשיחה מצטרף מזוט גורזוי, ומספר על החיבור האישי שלו לסוגיית הזהות. "אבי הטורקי הגיע לגרמניה על מנת לעבוד, נקרא מטעם גרמניה עצמה, פגש את אמי והתחתן איתה. מאז ומתמיד, הוא ומהגרי עבודה אחרים זכו ליחס מפלה וגזעני הן מצד האוכלוסייה והן מצד הפוליטיקאים, כמו האמירה המגעילה והגזענית של הקנצלר לשעבר, הלמוט שמידט, שאמר שמוסלמים המגיעים לגרמניה מהווים סכנה לשלום".
בגרמניה של היום, אתה אישית חש גזענות ואפליה?
"לצערי, כן. לא מזמן, ניגש אליי בחור נאצי ברכבת התחתית, עם גבה מדממת, ולאחר שלא זזתי מספיק מהר לטעמו כשרצה להשעין את האופניים שלו בדיוק במקום בו עמדתי, אמר לי שאנשים כמוני עוללו לו את הפצע בפניו, ושהוא יכניס לי ולכל מי שכמוני אגרוף בפרצוף. אמרתי לו שיירגע ושאין לי שום קשר למה שקרה או לא קרה לו, ובתגובה הוא חבט בחזקה בדלתות ובחלונות הרכבת, פנה לאנשים שעמדו לידי, שאגב – לא פצו פה להגנתי ולא עשו דבר, כינה אותם בשמות גנאי גזעניים ואמר להם שגם הם יחטפו ממנו מכות".
"גם אני ראיתי במו עיניי לא מעט התבטאויות נוראיות", מחזק ליכטנשטיין את דבריו. "לארוחת ערב אצלי הזמנתי חברה גרמניה מהשכונה, וגם מזוט הגיע. פתאום, ברחה לה יציאה שהזבל של המהגרים יותר מסריח. מזוט נעלב מאוד ועזב את הבית. באותו רגע, הבנתי קצת איך זה היה להיות יהודי אז".
מצד אחד, הנטייה של מהגר או בן מיעוטים היא לרצות להשתלב בחברה בה הוא חי ולזכות בקבלה ובאישור מצד הסובבים. מנגד, הוא רוצה לשמור על מערכת האמונות והערכים שלו, איתה הגיע מתרבות אחרת.
ליכטנשטיין: "הגרמנים מאוד מצפים שהמהגרים יעשו מאמץ להשתלב בחברה ושיותרו על הזהות שלהם. לעומת זאת, מזוט הוא גם בן לאם גרמניה מחבל הסודיטים. אלו גרמנים שאחרי המלחמה גורשו מצ'כיה. בנוסף לזה שהם רואים את עצמם קורבנות, הם גם נתפסו בחברה הגרמנית כאזרחים סוג ב' ולא קיבלו פיצוי על מה שהפסידו. אפשר להתווכח עם זה, כן? אבל פתאום נחשפתי לסוג גרמנים אחר, לא הגאה, לא החזק, אלא הסוג המוגלה, הלוזר בעיני הגרמנים עצמם, ובכך הרגשתי שהמון דברים מתחברים לי פה בגרמניה".
גורזוי: "התחושה שלי לגבי כל זה אמביוולנטית – מצד אחד, אני רוצה לאמץ לעצמי סממנים של התרבות ושל החברה שבה אני חי, כדי לזכות בקבלה ובאישור של מי שסביבי, ומצד שני, בכל פעם שאדם מאמץ משהו מהתרבות שבה הוא חי, הוא מוותר על משהו מתרבותו שלו. זה קושי גדול, למצוא את האיזון בין לחיות את חייך כפי שהם עכשיו ובין הצורך שלא לשכוח את השורשים שלך. ויחד עם זאת, אני לא חש צורך לזהות את עצמי עם קבוצה אתנית כזו או אחרת, או עם מדינה כזו או אחרת. אני שומר על ראש פתוח".
כבן מיעוטים, הבחירה אינה באופן מוחלט בידיו של גורזוי, ויש מי שיטרח להזכיר לו ולקבוצה האתנית אליה הוא משתייך, מאין באו ומהי הדעה הקדומה לגביהם. הגזענות אינה מגיעה רק מכיוונם של כמה אנשים קיצוניים, כי אם גם ממוסדות המדינה הרשמיים, לדבריו.
"את שמות הגנאי האלה שאותו בחור ברכבת הטיח בי, כמו 'עיני זית', למשל, שזה כינוי משפיל מאוד לאנשים ממוצא טורקי וערבי", מספר גורזוי, "שומעים בגרמניה לא רק מנאצים ומאנשים קיצוניים, אלא אפילו משוטרים. שמעתי פעם שוטר אומר ש'עיני זית' הם פושעים מועדים, ושאם הוא רואה קבוצה כזו הולכת ברחוב, הוא מיד עוצר לבדוק שהם לא זוממים משהו.
"יש דברים שהממשל הגרמני מסתיר ומטאטא מתחת לשטיח, כמו קבוצת טרור נאצית בשם אן.אס.יו, שהוציאה להורג מהגרים בעלי עסקים קטנים", הוא מוסיף ומספר. "המשטרה הציגה אותם כמעין מאפיית סמים, למרות שאין שום ראיה לכך. בתקשורת מיהרו להתייחס לכך בהתאם, ורמיזות שבכל זאת הגיעו מצד עיתונאים לכך שמדובר בפשע על רקע אתני לא זכו להתייחסות רצינית. רק שנים לאחר מכן העניין נחשף, שניים מחברי קבוצת הטרור התאבדו ושניים אחרים הועמדו למשפט.
"את רוצה עוד דוגמה?", הוא ממשיך בשטף, "בבקשה – סוכנות המודיעין הפדראלית של גרמניה, בי.אן.די, שהיא מעין מקבילה לסי.איי.איי האמריקאית, הסתירה מידע שהיה בידיה על יעדי טרור ועל פיגועים מתוכננים, בין היתר משום שכמה מאנשיה עבדו תחת מסווה עם אן.אס.יו, ולא רצתה שייחשפו מעשים שעשו אנשיה. כמובן, שהרבה מן המידע הזה הושמד ולא ניתן לאתרו. הפוליטיקאים, כמובן, תמיד בשוק ונותרים ללא מילים לנוכח הדברים האלה.
"מצד אחד, זה גורם לי להרגיש חסר אונים אל מול התהליכים המתרחשים כאן, התעצמותו המהירה והמשמעותית של הימין, ומדיניות ההסתרה של הממשל. מצד שני, זה מזכיר לי שחייבים להיות מודעים לגזענות שעדיין קיימת כאן ולהתנגד לה. התחושה שלי היא שאני לא יכול לסמוך על הממשל הגרמני שימנע פעולות איבה על רקע גזעני, וגם לא על אנשים ברכבת שיתקוממו אל מול מעשה של השפלה ואלימות, אלא אך ורק על האנשים במעגלים שאני מסתובב בהם, שחושבים כמוני".
עמר, בשנים האחרונות, אתה ורוני חיים את החלום הישראלי החדש – להתגורר בברלין, שהפכה למשאת נפשם של ישראלים רבים. איך החיים בברלין, מהעיניים שלך?
"צר לי שנושאים כמו מחאת המילקי תופסים כותרות בארץ", הוא משיב. "נכון שיש פה חיים יותר סוציאליים, אבל יש סיבה אמתית למה יותר זול בברלין לעומת שאר העולם המערבי - המדרכות, תשתיות הסלולר, רשת האינטרנט, הכבישים, מערכות החימום ועוד, נמצאים במצב פחות טוב משאר גרמניה, ובכלל מערב אירופה.
"הסיבה שאנשים באים דווקא לברלין, ולא לעיר זולה אחרת", מוסיף ליכטנשטיין, "היא שבברלין קורה משהו מאוד מעניין מבחינה תרבותית, אמנותית וחיי צעירים. נכון, זה לא היה יכול להתקיים לו לא היה זול פה, ובכל זאת, זול בעוד מיליון מקומות בעולם, ומסיבות אחרות המקומות הללו פחות מושכים את ההמונים".
לאחרונה, דעת הקהל העולמית על ישראל אף החמירה. אתה אישית חש וחווה זאת על בשרך?
"צריך לחלק את זה לשני נושאים שונים. הגרמנים, והברלינאים בפרט, יותר ויותר מרגישים בנוכחות הישראלים בעיר והם מודעים לגל ששוטף את העיר. כמו כן, הדעה העולמית לגבי ישראל מחלחלת גם לברלין, אך אם יש סיבה שהנושא הזה מעניין מישהו, זה בעיקר מסיבות אנטישמיות, או פרושמיות, ומה שעומד סביבן. שני הנושאים האלה שונים, ולטעמי הנושא הראשון יותר מעסיק את הברלינאים, אבל לא משנה מה, תמיד ההקשר לשואה עומד מאחורה".
בהקשר הזה, בלתי נמנע להתייחס להיסטוריה המשפחתית של ליכטנשטיין, בן למשפחה ניצולת שואה, לצד זו של מתופף הלהקה ולנטין שוסטר, שבעלה הראשון של סבתו היה קצין אס אס וסבו היה חובש צבאי בשירות המשטר הנאצי.
"מעולם לא פגשתי את בעלה הראשון של סבתא שלי, ואני לא מקושר אליו בשום דרך או יודע עליו שום דבר", פותח ולנטין, המצטרף לשיחתנו. "מה שכן ידוע לי, הוא שבעלה השני של סבתי, הלא הוא סבי, עבד כחובש במשך המלחמה, וכשסוף המלחמה התקרב, הוא ערק וחזר לאוסטריה, שם התחבא עד שהמלחמה הגיעה לסיומה.
"מאחר והכרתי אותו היטב וביליתי איתו זמן רב עד מותו, אני יכול לומר שבדומה לגברים רבים באותה תקופה, הוא אולץ להתגייס לצבא ולשרת את המשטר הנאצי בעל כורחו, למרות שתיעב את האידיאולוגיה הנאצית ואת כל הקשור בה".
אתם מרגישים שלהיסטוריה הזו יש מקום בשותפות המוסיקלית ובחברות שלכם? זה נושא שעולה בשיחות ביניכם?
ליכטנשטיין: "תראי, ולנטין לא מתלהב יותר מדי לדבר על זה, וזה מובן מאוד, בהקשר של היחסים בינינו. אני חושב שזה מעין מתח שקיים בין שנינו, אבל הוא ברמת הסקרנות".
שוסטר: "כמובן שהנושא עלה מדי פעם, אבל באמת מתוך סקרנות. אני חושב ששנינו, עמר ואני, חולקים את אותה השקפת עולם – זה לא באמת משנה מה סבא וסבתא
אתם חשים ששיתוף הפעולה ביניכם מעביר מסר פוליטי או חברתי?
"אני לא רואה את עצמי כמוסיקאי פוליטי, ואני לא אוהב שדוחסים לתוך מוסיקה מסרים פוליטיים באופן ברור מדי ומפנים אצבע מאשימה לעבר משהו או מישהו", משיב שוסטר, "כך שהתשובה שלי היא שלא, אני לא חושב שאנחנו מעבירים כאן מסר חברתי או פוליטי בעצם העבודה המשותפת שלנו".
ליכטנשטיין, לעומתו, דווקא רואה בכך מסר רב משמעות. "המסר שאפשר לקחת מכאן", הוא אומר, "הוא שמעבר לעובדה שהחיים והאהבה למוסיקה מנצחים את ההיסטוריה של המלחמות, חשוב גם להתקרב אחד לשני, כדי לנקות את השאריות מהעבר, אחרת הזוועה תחזור על עצמה בצורה כזו או אחרת. אבל יותר מהכל, אנחנו מרגישים כמה זה נפלא שאנחנו יוצרים מוסיקה ביחד היום - זה מראה שהחיים ניצחו את גועל הנפש".
לאור דבריו, אני שואלת את ליכטנשטיין האם לדעתו ניתן ליצור מוסיקה שאין בה אמירה חברתית כזו או אחרת. "אפשר ליצור אמנות שלא טומנת בה אמירה חברתית, למרות שזה אוטופי למצוא יצירה שהיא באמת נקייה מכל אמירה כלשהי, כי איכשהו תמיד יש הקשר למשהו", הוא משיב.
"בכל אופן, בשירים שלי אין אמירה בוטה וחדה. אבל זה בגלל שאני בעצמי לא יודע להגיד לעולם מה בדיוק יביא את הגאולה, ואני גם לא ממש מאמין למישהו שיש לו אמירה ברורה. אבל, השירים שלי עוסקים מאוד ובעיקר בפוליטיקה וחברה. דווקא הסינגל החדש, 'רומנטיקלי היי', יוצא דופן - הוא שיר אהבה אישי, כשכל השירים באלבום חוץ ממנו הם פוליטיים-חברתיים.
"בגדול, השיר מדבר על טעויות שמתחרטים עליהן בקשרים רומנטיים. הקונטרסט בין המילים למוסיקה הקלילה ולקליפ הקליל והקיצי בא להציג את אופן ההתייחסות לרגשות הקשים, מעין סוג של הדחקה".
זו גם הסיבה לכך שרואים את פניה של הדמות רק לשבריר שנייה, הניסיון של אנשים להתרחק מהסוגיות הנוגעות והכואבות ולהפוך אותן לפחות רגשיות ואישיות?
"בדיוק. יש תחושה של חוסר חשיבות מבחירה, על מנת לצאת מרוח נכאים".
להופיע בארץ זו חוויה שונה מאשר הופעות בכל מקום אחר?
"ברור! חברים באים, התנאים יותר נוחים, האוכל והמזג אויר מעולים. אבל מצד שני, זה תמיד מעלה את השאלה למה עזבתי מלכתחילה, ולא תמיד בא לי להתמודד עם הסוגיה הזאת.
מה באמת גרם לך לעזוב מלכתחילה? האם זו רק ההתעניינות שזכית לה מצד צמד האמרגנים, או שזה גם המרחב המתאפשר לאמן שם, בשונה מאשר בארץ, אותו ציינת?
"האמרגנים הם אכן הסיבה לכך שאנחנו מסתכלים על החיים במיקרו. אבל זה היה מהלך טקטי בתוך אסטרטגיה רחבה – לא שבאמת יש לי אחת כזו. היה לי ברור שאני רוצה לטעום קצת מחו"ל. בנוסף, הקשר לגרמניה היה לי מאוד ברור, פחות בגלל מה שהגרמנים עוללו לנו, אלא יותר בגל ההוד וההדר שאנחנו חוללנו בקרבם".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם