טעם "חמוצ" של החמצה: דנינו הולט הלך לאיבוד
ג'ייסון דנינו הולט הוא יוצר מוכשר מאוד, אך בהצגה החדשה רוויית הפורנו, הסמים והזנות, בן ה-27 איבד את הדרך וזנח את המחזה לטובת עומס אמנותי חסר פרופורציות לעלילה דלה וחסרת פואנטה
עם סיום הצפייה בהצגה החדשה של ג'ייסון דנינו הולט, הפתגם "תפסת מרובה לא תפסת" מהדהד בראש כמו מיליון פעמוני כנסייה אדירים, או, אם להתאים את הביטוי למחזה הנידון, כמו התנגשות עשרות שקי אשכים גדולים ממתכת.עוד כותרות ב-nrg:
נכד של קצין SS ונכד לניצולי שואה נותנים ברוק
פעמון סדוק: השירים הגדולים של ג'ו קוקר
פגישה עם דאעש: איתי אנגל מצא תקווה בעיראק
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
מה לא נכנס למחזה? וידאו ארט מרשים (באמת מרשים!) על מסך ענק (באמת ענק!) המשמש כרקע להתרחשויות על הבמה – יש, עלילה סבוכה ושוברת מוסכמות – יש, ביקורת חברתית – יש, שחקניות מצוינות מהשורה הראשונה – אוולין הגואל, לוסי דובינצ'יק - יש ויש, עיצוב מוקפד ותפאורה מינימליסטית אך תכליתית – טוב, הבנתם את הפואנטה. אבל אם לחדד את הפואנטה בכל זאת רק עוד טיפה – אפילו פין המזדקר לו לאטו מגיע לקראת סיום, כחותמת אחרונה וחסרת פניות להצגה הכי נועזת ועמוסה בפרטים מפורשים שאי פעם יצא לכם לראות. לא שיש בזה משהו רע, אבל את כל הבלגן הזה צריך גם להצדיק בתוכן.
עוצמת השילוב של כל האלנמנטים המוזכרים לעיל וההשקעה הבאמת אדירה הזאת הייתה מוצדקת אילולא הנסיון הפושע לעשות משהו עצום מבחינה אמנותית, על חשבון אחד האלמנטים המהותיים והחיוניים ביותר למחזה טוב – המחזה עצמו. על חשבון דיאלוגים אמינים, על חשבון סיפור מעניין באמת מעבר להיותו בוטה, על חשבון דמויות עם עומק לעומת פלקטים בעלי שתיים-שלוש תכונות אופי, וגם זה בהגזמה.
ג'ייסון דנינו הולט הוא שחקן טוב, ויותר מזה – מחזאי אמיץ ובמאי מוכשר שיודע לנצל את כל הכלים הבימתיים העומדים לרשותו גם אם אין הם כבירים, ולהעביר בדיוק רב את רחשי הלבבות הפועמים במחזה. יעיד על כך יותר מכל המחזה "אדיפלית", הומאז' לבמאי פדרו אלמודובר, ששלמותו גדולה בהרבה מסך חלקיו – החל ממחווה ראויה בהחלט שגם הבמאי הדגול בעצמו היה מתרשם ממנה לטובה, דרך עלילה מקורית, דרמתית ומצחיקה כאחת, ליהוק נכון, תפאורה תכליתית, טקסט מדויק וכיוצא בזה עוד ועוד קומפלימנטים, כולם ראויים ביותר.
גם "חמוצ" לא נעדרת מניצול משאבים מעניין וחשיבה מחוץ לקופסה המאפיינים את המחזאי הצעיר. השחקנים הנכנסים לבמה מתקרבים למוקד ההתרחשות מזרקור לזרקור הניצבים בשוליים, באופן המעצים את הדרמה ביעילות. הוידאו ארט לוקח חלק מהותי במחזה עצמו, לא רק משמש כרקע, כי אם מפריד ומחבר בין הסצנות. דנינו הולט משלב בהומור מקאברי את האמצעים האמנותיים שחגו סביבו לאורך כל ההצגה במונולוג סרקסטי לקראת סוף המחזה ומוסיף עוד ממד יצירתי להתרחשויות. אבל כל זה ביחד, ברצף... אויה, יושב על הראש כמו משקולת שרק הולכת ונהיית כבדה יותר ויותר עם כל דקה שעוברת.
"חמוצ" זיכתה את דנינו הולט בפרס "נקודת פתיחה" של מפעל הפיס לשנת 2013, ואפשר בהחלט להבין למה. השאפתנות העצומה של היוצר תרשים, בצדק רב, כל שופט שמטרתו לתת הזדמנות ליוצר מתחיל, וגם אם מגלומניה זועקת מבין דפי המחזה, הרי שאין זה דבר רע בהכרח, היוצרים הגדולים ביותר הם אלא שמעיזים ללכת רחוק. אך כאן, כאמור, בין רחוק לקרוב, בין כתיבת המחזה להצגתו, דנינו הולט הסתבך והלך לאיבוד, בערך כמו הדמות אותה הוא מגלם בהצגה.
דרך אגב, המחזה עצמו הוא על זונה ממין זכר, שפוגש באישה בתולה על ערש דווי המבקשת ממנו לבתק את בתוליה, ומאהב שישנו ואיננו. ויש גם סמים ועירום וישבנים ושדיים זקורים ושדיים נפולים ועוד קצת עירום ופורנו ועוד פורנו וערן צור בכבודו ובעצמו מקריא טקסטים עמוסי דימויים וזיכרונות ילדות לא הגיוניים בקולו הדרמטי בין סצנה לסצנה ודמותו של דנינו-הולט נקראת ג'יימס מונרו, שילוב של ג'יימס דין ומרילין מונרו, כי אם כבר סמלי סקס אז עד הסוף, וכל זה נדחס ונחנק בשישים דקות יצירתיות ואמנותיות ועמוסות מאוד-מאוד.
כן, יש גם עלילה במחזה הזה, אבל קשה לפלס את הדרך בין כל היצירתיות הזאת ולמצוא אותה, על אחת כמה וכמה להצליח ליהנות ממנה, איכשהו. אחרי שעה עמוסה כל כך, הצופה נותר לא רק עם השאלה האם הפין המזדקר הוא של דנינו הולט בעצמו או של ניצב (סטגדוש!) כלשהו, אלא עם אין סוף סימני שאלה מרצדים ועם הרבה טעם "חמוצ" של החמצה חסרת פרופורציות, ביחס ישר להשקעה חסרת התכלית בהצגה הזאת. הכוונות היו טובות, אין ספק, אך כולן נספגו בשתן שעלה לראש המחזאי השאפתן שניסה במאמץ רב ובכל הכוח ליצור את המאסטרפיס שלו בגיל 27.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם