אוהד שרגאי ודניאלה לוגסי סחפו את חג המחזמר
מבין ארבעת מחזות הזמר שהשתתפו השנה בפסטיבל בבת ים זכה "גרטה והמירוץ לחלל" בכיכובם של שרגאי ולוגסי במקום הראשון ובפרס בסך 50 אלף ש"ח. שלושת המחזות האחרים לא איכזבו
לאחר פתיחה מוצלחת בשנה שעברה, "חג המחזמר" של בת ים מכה שנית במטרה מוצהרת לפתח תחום שנשאר בשוליים בתרבות הישראלית: המחזה המוזיקלי המקורי. האירוע משמש כחממת פיתוח ואי של שפיות בחג החנוכה לארבעה מחזות זמר חדשים שפוגשים לראשונה במה, תזמורת ושחקנים-זמרים. כמו ש"בילי שוורץ", זוכה החג הקודם, יועלה במרץ הקרוב בתיאטרון חיפה, כך מקווים שגם הפקות נוספות יזכו לבמה משלהן. בינתיים, מציג החג שורת הפקות חצי-מלאות שנועדו לשמש מעין שואוקייס להמשך, בניהולו האמנותי של אורי פסטר ובניהולה המוזיקלי של המנצחת האנרגטית קרין בן יוסף. תזמורת סימפונט רעננה, על כליה ונגניה, מצטרפת להופעה כשהיא הופכת לחלק בלתי נפרד ממנה.עוד כותרות ב-nrg:
"אנחנו לא שקופות": למען נשים ערביות
בין הסמים לזנות: דנינו הולט הלך לאיבוד
איך חג המולד נראה היה בבימויו של טרנטינו?
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
מחזות הזמר השנה, "גרטה והמרוץ לחלל", "יריחו", "חבסה" ו"חלום קוסטה ריקה" תפסו לעצמם נישות שונות לגמרי: מחזמר אופראי, מחזמר תנ"כי, מחזמר חברתי ומחזמר קומי, בהתאמה. כולם היו חביבים ביותר, אך גם שמרו סודות אפלים ותחושה קודרת בתוכם. כולם גם הצטיינו בנישה שבחרו מתוקף העובדה שהתחילו מאפס ורק צמחו משם.
הפרס למחזמר הזוכה הוא 50,000 ש"ח. וועדת השיפוט – הפזמונאי אבי קורן, מוסיקאי התאטרון אבי בנימין, העורך המוזיקלי של גלי צהל יורם רותם ויו"ר הוועדה, הזמרת – ריקי גל, בחרו במחזמר "גרטה והמרוץ לחלל" כזוכה בחג המחזמר 2014.
גרטה היא נערה סקרנית המעריצה את הקוסמונאוט המפורסם יורי גגארין. בסופו של דבר הם נפגשים, נישאים, בוראים חלומות ולמרבה האכזבה מתעוררים לקיום זוגי עגום ומתפרק. משפחתה מנסה לשוות לזוגיות הבעייתית חבלי לידה שטבעיים שיהיו, אך הגבר המהולל מתגלה כאגוצנטרי וסוטה. כל זאת ועוד מתרחש כאשליה מרהיבה שאליה מתפכחת הגיבורה, עד שמתגלה לפתע טעות מצערת בזיהוי.
הזוכה "גרטה והמרוץ לחלל" מבוססת על סיפור קצר מאת ולריה זבילוצקי שזכה בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ". המחזאי-תמלילן יונתן כנען אימץ אותו לחיקו וגיבש ממנו עבודה תיאטרלית-מוזיקלית מזהירה, כמחזמר אופראי של ממש. זהו שיחוק מכל הבחינות, כיוון שהיוצרים בישלו מטעמים בתוך אותה קומדיה אנושית גרוטסקית מחד ומציאותית מאידך.
ב"גרטה" נוצרה לה הוויה רוסית מחממת לב ששאר מחזות הזמר רק היו יכולים לחלום עליה. נכון, אולי ההתמקדות בהווי המשפחתי ובעולם התוכן הרוסי (הומור עממי שהשימוש בו משביע רצון) באה על חשבון הסוף, שהגיע מוקדם מדי. למרות זאת, היה שם קסם מתוק וחינני, מין שגרה יבשושית אך מטורללת כהוגן, ששמרה על קצב נכון. בשלל גוונים ובהרמוניית קולות נהדרת כיכבו דניאלה לוגסי כגרטה ואוהד שרגאי כגגארין: היא בורכה בקול קטיפה מרגש, והוא שר בקול מדויק ועוצמתי. שרית וינו אלעד ודנה מושקאטבליט הפציעו כשתי האמהות ומילאו את הבמה בנוכחותן. גם שאר הסולנים בלטו כלהקה עוטפת, חלקם אף כמקהלת הצבא האדום, וזימרו בקול גדול.
בשורה התחתונה, "גרטה והמרוץ לחלל" הצליח להפתיע. ההישג הזה יוכל בהחלט לסייע לו אם וכאשר יוחלט להעלותו גם מחוץ לגבולות הפסטיבל. בימוי: שירית לי וייס.
את "חבסה" קשה לשפוט בהתעלם מהרקע לכתיבתה: השחקן המיתולוגי חנן גולדבלט הואשם באונס ובעבירות מין. כעת, כמי ששילם חובו לחברה, עולה לבמה מחזמר פרי עטו.
בלתי ניתן במקרה הזה לנתק את הסיפור מהמספר, כי הסיפור נכתב עוד כשהמחזאי ריצה את עונשו והמחזה עצמו מתאר חיים תחת סורג ובריח. גם אם העלילה נרקמה רק בעקבות חווייתו האישית ולא בהשפעתה, את עבודת התחקיר עשה מישהו שהיה עמוק בתוך העניין והאמנות מתערבבת כאן עם החיים בצורה שאינה שגרתית.
בשפת הכלא, "חבסה" מציין את תקופת המאסר, הזמן שנקצב לעצור. הטריגר של "על מה וכמה אתה יושב?" מצית כאב עמוק אצל הכלואים. תוך ביקורת חברתית על חיי האסיר האומללים והניתוק הרגשי כאדם-לא אדם, יוצר המחזאי שגרה מפרכת שאינה מיופייפת ומלאה בייסורי מצפון. אם כבר מתענים אז עד הסוף, ובכלא פשוט אין ברירה – אסירי "חבסה" מעדיפים להנמק בשמחת חיים, לחגוג בטבעת החנק ולרקוד עם סוהרים.
שורת דמויות עממית ומפוקפקת עומדת לפנינו. הגיבורים מצולקים וסובלים מעברם, מבקשים שימחלו להם ותובעים כפרת עוונות. הבחירה אם לסלוח להם או לא נותרת בידי הקהל. ממש כמו בריאיון שנערך עם גולדבלט בערוץ 2 לפני מספר שבועות, השאלה אינה מותירה אותך שווה נפש. המחזמר עב בשר ורב מבע בניסיון לגעת בנו ככתב הגנה וכתב אישום גם יחד. העימות הנעשה במסגרתו כבד ראש אך גם משעשע, מחליט לא להחליט כיצד להתייחס לאלה שסרחו ותמיד מותיר חותם חזק. אין אמת אחת בדברי היצירה, ובכל זאת היא מצליחה לחשוף דילמות מרתקות ולגרום לנו להתמסר לחוסר שוויון הנפש. למרות עומס דרמטי, הפוטנציאל של "חבסה" קיים.
ידו של הבמאי אלון אופיר (שבמקביל מבליח בתפקידי משנה) ניכרת ומצליחה לפצח גנום אנושי עגום. התזמורת מוסיפה גוונים אוריינטליים ונוטה לכיוון חסידי-ים תיכוני אבל גם נותרת מיותרת, כיוון שהלחנים והקישוטים המוזיקליים שהוסיף שמוליק נויפלד אינם עומדים במרכז בשל חוסר איזון בין המלל לשירה. הביצועים המרשימים של השחקנים גיא ברכה, עופר פלדמן, יוסי צברי, דני שטג ושי גבסו מוסיפים עומק רגשי רב, כשכל אחד מהווה עולם ומלואו בתפקידו, במשחקו ובשירתו.
לכולנו זכור שיעור התנ"ך ההוא בכיתה ד'. לפניו עוד קראנו בספר יהושע כבשאר הספרים, כשפתאום הגיחה אל המקרא רחב הזונה. באותו הגיל הפתיע לפגוש את המקצוע העתיק בעולם דווקא בספר הספרים. המורים צידדו יותר במשמעות השמרנית לגביה כבעלת פונדק חסודה. המשמעות הקלאסית שמשתמעת ממשלח יד שכזה הודחקה. המחזמר "יריחו" הופך את הקערה על פיה בהחלטה לוותר מראש על תיאוריות הקונספירציה וההסברים הדידקטיים לפרשה.
המחזאי, צפריר קולת, עשה עם המיתוס כבשלו. הבחירות האמנותיות שהכתיב מתרחקות מהסיפור הקלאסי ואולי גם מנתחות אותו מחדש, בונות מוצר רענן מהסיפור המוכר. היצירה מנשבת משב רוח אחר ועדכני בזכות השינויים שהוכנסו, ובראשם ההתייחסות הבולטת לצמד המרגלים שנשלחו למשוך בחוטים רגע לפני מלחמת החוכמה. הטוויסט הוא שבועז, אחד המרגלים, התאהב באותה זונה בת האויב המשמשת להם מקלט, כשהיא אף נושאת ברחמה את פרי אהבתם. בעקבות כך הוסט הזרקור אל הבדלי התרבויות ביניהם, המורכבות ביחסים הרומנטיים והתהייה אם השניים אכן יוכלו להיות ביחד, גם כשחומת העיר נופלת וכששנאת העמים רק הולכת וגוברת.
המחזמר כתוב בעברית גבוהה, נקייה ומלכותית, כזו החומדת לשון ומתפייטת בשפה מאוד לא יומיומית לרוב. ההיצמדות לשפה זו והכתיבה החריגה במחוזותינו יוצרת אווירה עשירה וקולחת, אבל גם ארכאית ומורמת מעם.
יוליה פבזנר ביימה בתבונה, גיא ויינגרטן יצר תשליל מוזיקלי נעים ופרפורמרים מצוינים כמו איילת רובינסון בעלת קול הפעמונים, עדי כהן, דדי זהר, אסף פריינטא, ניצן אשל וחיים צינוביץ' ב-One man show משלו בתפקיד יהושע, מאפשרים להתייחס לתוצר המעט מבלבל באותה אהבה ופיוס שהטקסט מייחל להן.
אחרונה וחביבה היא "חלום קוסטה ריקה". כפי שהגיבורים שלה מעידים על עצמם, הם באמת לא שדדו בנק, לא עשו מימיהם אקזיט מסחרר ולא, אראלה ממפעל הפיס עדיין לא התקשרה אליהם. מדובר פשוט במספר בני משפחה שרואים כמה כסף מסתובב מסביבם ורוצים לטעום מהעוגה. הדודה מנוחה שנעלמה פותחת חלון הזדמנויות להגיע אל "החלום הישראלי" הנכסף וסוף סוף לקום, להשתדרג, לראות עולם ולשכוח מטרדות היומיום. בעידן הווירטואלי, כשחלומות יכולים להירקם ולהיהרס בלחיצת כפתור, חוגגות הדמויות על חשבונן. "חלום קוסטה ריקה" דיבר בשפת המיוזיקל, התחיל שנון ונגמר חמוד.
אדיבה גפן כתבה מחזה שמשרת מצב לא פחות מאת הדמויות שמאחוריו, דניאל אפרת עיטר בשירים והדר גלרון איחדה את כל המרכיבים לכדי סאטירה פלפלית ומחודדת. ניצה שאול, ענת ברזילי ואסתי זקהיים המצוינות כיכבו.
החגיגה האמיתית בחג המחזמר הייתה הצפייה עצמה בכוחות אמנותיים מקומיים ובכישרונם הבלתי מבוטל. גם אם העמדת המרכיבים השונים למחזמר בשלב זה היא ראשונית בלבד, נדמה שהעבודה הטובה מעלה את הרף. חבל שרמת הגימור של מחזות הזמר אינה אחידה וכל הפקה נבדלת מהאחת ביחסה למרכיבי הבמה השונים ובשימוש בתזמורת ככלי עזר משמעותי. חבל גם שההצגות התאחרו כיוון שהיו פקקים בדרך לבת ים רבתי ובעיקר בגלל הצימוד של שתי ההופעות כל ערב ב-19:00 וב-21:00.
בכל זאת, טוב שאפשר ליהנות מארבע יצירות שאינן מתיימרות להבטיח לנו הרים וגבעות, וזה בסדר. הן הצטיינו גם בסיפור האנושי הבסיסי שנרקם בין השירים והעלילות ובדרכים בהן פנו אל הקהל. היה שווה ומהנה במיוחד להגיע ולחוות, שהרי זו תמצית העניין.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם