מסכמים את 2014: הסרטים שעשו את השנה

אחד צולם במשך 12 שנים, אחר גרם לאדם להתאהב במחשב, אחד גרם לקהל ליהנות מג'אז ואחד פשוט עורר תיאבון לכל מי שצפה בו. בין הבלתי אפשרי לסקרלט ג'והנסון: סיכום השנה בקולנוע

כתבי nrg תרבות | 30/12/2014 13:25

סיפור מצחיק: סיכום השנה בספרות
אלבום השנה שכמעט היה

מלון גרנד בודפשט | החוויה הויזואלית של השנה

הייתם חושבים שעם רפרטואר מרשים כשל ווס אנדרסון, כבר ראינו את הטוב ביותר של הבמאי המוערך, אך השנה הוא הוכיח שיש לו עוד הרבה מה להציע.

עוד כותרות ב-nrg:
בכורה: שני קליפים בהופעה של לאונרד כהן
מתים מצחוק עם ציפי שביט ואורנה בנאי
דף חדש: טל שגב וברי סחרוף משתפים פעולה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

"מלון גרנד בודפשט" (המתהדר בקאסט מרשים במיוחד, סיבה מספיק טובה לצפות בו) היה חוויה מעשירה ומקסימה שעשתה לנו טוב על הלב. אבל מעבר לצוות השחקנים והתסריט הכה אנדרסוני, מה שבאמת גנב את ההצגה הוא הסגנון הויזואלי של הבמאי שאפילו שאפשר כבר לזהות אותו מקילומטרים, עדיין לא מאסנו בו. טוב, אולי בסרט הבא. אבל בינתיים – "מלון גרנד בודפשט" היה השנה הסרט שממנו לא יכלנו להתיק את העיניים. בואו נודה בזה, לא היה אף אחד באולם שלא רצה מאפה ממנדל'ס בסופה של מה שהתברר כחוויית הצפיה המענגת של השנה.

נטליה ירמין

שומרי הגלקסיה | הסרט המצחיק של השנה

מזה שנים שאין לי כל ציפיות בנוגע לקומדיות הוליוודיות, פרט לאחת – אם כבר נכנעתי והסכמתי ללכת לסרט עם כותרת אידיוטית שהושקעו בו עשרות מיליוני דולרים שלא בצדק (הפעם באשמת החבר שאין לו כח לדרמות פולניות באמצע הסמסטר) , לפחות שיצחיק אותי פעמיים-שלוש. זה יוצא צחוק אמיתי אחד בחצי שעה בממוצע, באמת לא דרישה מוגזמת. אבל רובן המכריע של מה שמתקרא היום קומדיות הרבה יותר מגעיל, מביש ומדכא ממצחיק או אף מעלה גיחוך.

ולא אכפת לי מה יגרום לי לצחוק, בין אם יהיה זה עץ הולך ומרקד, דביבון ציניקן או מבט סתום של כוכב הוליוודי חתיך, גם בכלל לא אכפת לי כמה מופרכת העלילה ואם יצליחו הגיבורים לבסוף להציל את העולם או לא. העיקר שיצליחו להצחיק אותי.

"שומרי הגלקסיה" הצליחה להצחיק אותי לפחות שש פעמים, בתדירות שיא של צחוק אחד, אמיתי ומתגלגל, בכל רבע שעה לערך. ככה, כנגד כל הסיכויים, הקומדיה החדשה של מארוול גם העלתה את רף הציפיות מקומדיות הוליוודיות, גם הנמיכה את הסלידה שלי מהן וגם החבר שלי קיבל תירוץ מצוין לסחוב אותי לקומדיות נוספות, לפחות עד חופשת הסמסטר.

רז ישראלי

התבגרות | הסרט המרשים של השנה

"התבגרות" הוא נס. כשהבמאי והתסריטאי ריצ'רד לינקלייטר כבש לבבות עם סרטו הרומנטי והמקסים עד כאב "לפני הזריחה" ב-1995, הוא לא ידע שתשע שנים לאחר מכן יעשה לו סרט המשך עם אותם השחקנים בדיוק, ותשע שנים נוספות אחריו - סרט שלישי במה שיהפוך להיות טרילוגיה. אולם כשצלל לפרויקט הענק שהוא "התבגרות", הוא ידע מראש שהצילומים הולכים לקחת 12 שנים. הוא ידע שהוא מחפש שחקן בן 5 שיישאר נאמן לפרויקט עד גיל 18. הוא ידע שאי אפשר לכתוב תסריט לסרט כזה ושתהיינה הרבה בעיות בדרך. ובכל זאת, הוא עשה את זה.

זה היה סיכון עצום, אבל הוא השתלם: סרטו של לינקלייטר הפך לסרט המדובר ביותר של 2014, לא רק בזכות הצד הטכני שלו, אלא גם בזכות האיכויות הקולנועיות. סיפור ההתבגרות האמריקאי הנורמטיבי שהוא מגולל נגע בלבבות בכל העולם, הצחיק ועורר הזדהות גם בקרב צופים מבוגרים הרבה יותר מהדמות הראשית ופרץ את גבולותיו שלו עצמו בכך שנשא אמירה סנטימנטלית הנוגעת לדברים הרבה יותר גדולים, כמו פרספקטיבה על חלוף הזמן והרגעים הקטנים מהם מורכבים החיים.

דור בביוף

וויפלאש | הסרט המרעיש של השנה (ובצדק)

לוקחים צעיר ניו יורקי שרוצה להיות המתופף הגדול בעולם, מפגישים אותו עם מנצח מבריק שהתואר "רשע מרושע" עושה עמו חסד, בגילומו של שחקן שכבר גילם בעברו את הנבל האולטימטיבי (ג'יי-קיי סימונס, הלא הוא שילינגר מ"אוז"), מתבלים הכול במוזיקת ג'אז ובקטעי תיפוף מלוא החופן, ומקבלים את "וויפלאש", מסמך חזק ומרתק על פרפקציוניזם, טירוף ומה שביניהם.

מועמדות אוסקר ודאית לסימונס, הופעה מרגשת של מיילס טלר הצעיר, ובמאי אחד, דמיאן צ'אזל שמו, שעשה סרט שכל העולם מדבר עליו עוד לפני שמלאו לו 30. בלי תקציב גדול, בלי שמות גדולים, רק עם כישרון גדול. סוף תוף, הכול תוף.

איתמר רייצס

היא | הסרט המרגש של השנה

מי היה מאמין שבסרט הכי טוב שסקרלט ג'והנסון כיכבה בו השנה, היא בכלל לא תופיע על המסך? "היא" כבש אותנו עם מה שהיה ללא ספק סיפור האהבה הגדול של 2014, כאשר חואקין פיניקס וג'והנסון הצליחו לרגש אותנו בלי לגעת זה בזו, ואפילו בלי לראות אחד את השנייה.

בעולם שכולו מבוסס על הזמין והמוחשי, ספייק ג'ונז כתב יצירה מדהימה שגרמה לנו לשקול מחדש את טיבם של קשרים בעידן המודרני, במשחק עדין שבין האמיתי והבדיוני. "היא" העלה אוקיינוס של שאלות אודות מה הופך אדם לאדם, וכן, גם מה הופך מכונה לאדם, והאם בכלל ישנו הבדל בין השניים. הוא הציג לנו הצצה אל תוך עתיד אפשרי ולא כל כך רחוק, ללא אפקטים מיוחדים, חלליות ויקומים מקבילים, אלא על ידי חקירה של מה שנותר המסתורין הגדול ביותר ביקום – הנפש האנושית.

נטליה ירמין

מתחת לעור | המד"ב הטוב של השנה

העיבוד הקולנועי של ג'ונתן גלייזר לספרו של הסופר ההולנדי מישל פאבר אינו רק סרט "שלא מתאים לכל אחד", אלא הצליח לתסכל גם צופים מנוסים שחשבו שהם יודעים

למה הם נכנסים. אז זהו, שלא: מדובר בסרט כל כך סוריאליסטי ומטורף שקשה לומר אפילו על מה הוא מספר. אפשר רק לומר שסקרלט ג'והנסון מגלמת בו חייזרית המפתה גברים וצדה אותם. מעבר לכך הכול מוזר ונתון לפרשנות: הדרך בה היא הורגת אותם היא מעל ליכולת התפישה האנושית, למשל, ולכן מוצגת בדימוי ויזואלי מוזר ואפל. ובמקביל למסע ההרג שלה, מתחוללת בה גם סערה פנימית, אולם קשה להבין את טבעה המדויק - אחרי הכול, חייזרית - והדבר פתוח לפרשנות הצופים.

מה שהופך את "מתחת לעור" לסרט כל כך מהפנט הוא נקודת המבט שלו - היא לא אנושית. כל האווירה שלו, הדרך בה הוא מתנהל, המראות שהוא מציג, הקיום הפנימי שלו בעולם שהוא בורא - הם לא אנושיים. ההצלחה ביצירת חוויה קיצונית כזו היא הישג אדיר, שהופך אותו מידית לסרט המד"ב הטוב ביותר של השנה.

דור בביוף

שף | הסרט הטעים של השנה

בסדר, אז בקומדיה הקולינרית של ג'ון פאברו היו כמה אלמנטים לא מאוד מקוריים, ועם זאת, לא היה סרט אחר השנה שגרם לנו להזיל ריר כמו "שף". על מה שהיה חסר בפן העלילתי, פיצה פאברו ביצירת חוויה לא רק ויזואלית, אלא גם אודיטורית מרשימה ונפלאה.

"שף" הצליח לעשות את מה שקומדיות כה רבות השנה ניסו – לקחת סיפור פשוט ודי בנאלי, המבוסס ספציפית במקרה זה על הקונספט הכה פופולארי של "הגשמת העצמי", ולגרום לאנשים לרצות לעזוב הכל ולרדוף אחרי החלום שלהם, או לפחות לנסוע למחוזות הדרום אמריקאים, או לפזז לצלילי מוזיקה קובנית, או לאכול המון אוכל גורמה. קרוב לודאי שהוא גרם לכם לרצות לעשות את כל אלה ביחד. השנה "שף" היה זה שהוכיח לנו שגם מקונספט מוכר להחריד ניתן לייצר משהו קסום ומעורר תיאבון.

נטליה ירמין