תן למוזות קצת לרעום: כל צה"ל על במה אחת

ב"המחלקה" של תיאטרון צוותא יש חייל שקוראים לו אשכנזי וחייל שקוראים לו מזרחי, יש עולים חדשים שמהלכים בנעלי בית וגרביים צבאיים, יש דוס שתמיד נזכר להתפלל בדיוק כשצריך לעלות לשמירה ויש גם הטרדות מיניות והתרברבות באונס נשים פלסטיניות

''המחלקה'' צילום: דן בן ארי

ב"המחלקה" ישנה קבוצת חיילים באיזשהו "אי-שם" טיפוסי בארץ, שאמורים לשמור באינטנסיביות על לא-ברור-מה, ועל הדרך להתכונן לביקורו של קצין רם דרג. כוחה - וגם בעייתיותה, ועל כך בהמשך – של ההצגה הוא בישראליות המוחלטת, בלוקאליות המוכרת והמזוהה להפליא. אין כאן "כל צבא", אלא בפירוש צה"ל.

הדמויות הכה-ישראליות, המוגחכות, כולל סטריאוטיפיות בלתי מתנצלת, מצחיקות מאוד. למשל, שני החיילים העולים (אלעד צ'רנינסקי ועופר פיפר) מכונים על ידי המפקדים בקיצור "רוסיה". אבל דווקא ההקצנה הפרועה של הסטריאוטיפ מוציאה את הדמויות הללו מגדר "ההומור העדתי" אל האמירה הביקורתית העוקצנית. יש להניח שההתייחסות לחיילים עולים בבסיסים אמיתיים לא רחוקה מכך.

אגב, קוראים להם "סשה" ו"פשה", ברור שכולם מתבלבלים בשמות ותמיד מחליפים ביניהם, ושניהם סובבים בבסיס בנעלי בית על גרביים צבאיים, עתירי פטורים ממאמץ, משמירות וממריחת צבעי הסוואה עקב שלל אלרגיות ו"ב"תים".

עצור, או שאני מגזים. ''המחלקה'' צילום: דן בן ארי

כך גם החייל ה"דוס", כהן (יוסי ג'וז כהן), שתמיד נזכר להתפלל תפילת בוקר, מנחה, מעריב או בראנץ', בדיוק כשצריך לעלות לשמירה או לנקות שירותים. באחד הקטעים המצוינים בהצגה הוא מאשים את חברו בחטאים נוראים, כולל אחריות לפריצתה הקרובה של מלחמת עולם אטומית, בגלל שישן על המיטה שלו מבלי לבקש רשות. ברור שהסמל המחלקתי (איציק גולן) הוא מורעל צבא קשוח וחייתי, והמ"מ (בנימין יום טוב) מתעמר בחייליו אך הופך כר להתעללות של הגבוהים ממנו בדרגה. בסצינה מצחיקה ומאיימת כאחד, אפילו נושא ההטרדות המיניות בצה"ל מקבל מענה הומוריסטי הולם (איך אפשר לא לצחוק ממשפט כמו "תכניס לו מאחורה, יאללה כבר, מה אתה, הומו?").

השחקנים נותנים את כל-כולם על הבמה, ממש "מתאבדים" על התפקיד. למשל אייל צ'יובן בתפקיד המח"ט הגבר-גבר, שעושה לעצמו מין זובור, מכפיפות סמיכה ועד לעיסת בצל אגרסיבית. בן סלע משכנע בתור החייל אשכנזי השבוז בשמירות ("מה אני עושה כאן בכלל?! לומד להיות חייל, אולי יום אחד אהיה רמטכ"ל. הרמטכ"ל אשכנזי"). אגב, בנתונים של קמפיין ההדסטארט של ההפקה, הוא מתאר את עצמו בתיאור ההיסטרי הבא: "שחקן ודוגמגיש, אתם בטח מזהים אותו כי פעם הוא היה ברמן בגילדה, ואם תעשו עליו גוגל תגיעו לאנס הסדרתי... ".

בכלל, יש ב"המחלקה" יותר מפן אחד המזכיר את חנוך לוין המוקדם, כמו שאותה סצינה של כהן מזכירה קצת את דמותו של להב מהמערכון הלויני "נרות שבת". אגב, המחזאי, שי אזולאי, תרגם לפני כעשור את "ייסורי איוב" להפקה בניו יורק, כך שאולי זו דוגמה נוספת להשפעתו והשראתו של לוין על דורות של מחזאים ושחקנים צעירים.

הגיע הזמן להתפלל. ''המחלקה'' צילום: דן בן ארי

ולמרות כל הצחוקים, ההצגה אינה חפה מבעיות. הראשונה נובעת מנושא שכבר הוזכר – הישראליות המודגשת. אם מדובר ספציפית בצה"ל, ולא ב"כל צבא" ו"כל מחלקה", זה לא הוגן לערבב בין מציאות, אפילו מוגזמת וסאטירית כדבעי, לבין פיברוקים כגון תיאור מעשי אונס שמבצעים החיילים כביכול בנשים פלסטיניות – כפי שמתרברב המ"מ באוזני המ"פ, כשהוא מתאר כיצד ביצע את זממו באשה בוכייה, כאילו מדובר באירוע פסטורלי. יש להניח שלא חסרות עוולות ממשיות המתרחשות בקו התפר שבין האוכלוסייה הפלסטינית לצה"ל, אז למה בחר המחזאי דווקא בעניין המופרך הזה לתאר בו את הצד הכוחני של הקשר הכפוי בין הצבא לאזרחים? 

בעיה נוספת היא שאיפשהו אחרי אמצע ההצגה ישנה תחושה שהעלילה האחידה מתפרקת קצת למין מערכונים קצרים שעומדים בפני עצמם, ומאבדת מתנופת המקשה האחת שלה. והעניין האחרון תלוי בשחקנים: למשל, עופר פיפר (סשה) המצוין, שכבר בכניסתו אל הבמה שפת הגוף השפופה שלו והבעתו גורפות צחוקים – אם יתפתה ללחוץ עוד טיפה על הגז, הוא עלול להגיע להגזמה. ההצגה כולה בנויה על היכולת שלהם לשמור על פרופורציות קומיות, וללכת בזהירות על חבל דק, שכל סטייה ממנו תהפוך את הסאטירה הנוקבת לסדרת דאחקות.

סאטירה מנוקבת. ''המחלקה'' צילום: דן בן ארי

"המחלקה", תיאטרון צוותא
מאת: שי אזולאי
בימוי: אורנית קשת
הפקה: גוני שהם
עיצוב תאורה: גיא גלילי
עיצוב סאונד: נעמה רדלר

ההצגות הבאות: יום א' 4.1 ויום א' 18.1, בשעה 20:30
כרטיסים: 50 ש"ח, בטלפון: 03-6950156/7