שחקני בית צבי נזכרים בימיהם כתלמידים
את תקופת הלימודים הם מתארים כסוערת ומורכבת, על קריירה בתחום הם ממליצים רק למי שמוכן לעבודה קשה ולא צמא תהילה. 'תיאטרון הספרייה' מיסודו של 'בית צבי' ציין 30, באירוע שהחזיר את וילוז'ני, מיה דגן, איתי טיראן ויניב ביטון לימיהם כתלמידים
שמואל וילוז'ני כמעט עף מהלימודים משום שישב בכסא המנהל ודיבר בטלפון ללא רשות, מיה דגן הלכה הביתה לבדה רגע אחרי שזכתה לתשואות רועמות על משחקה בתפקיד הראשי בהצגה בשנה א', איתי טיראן מספר על מורים שלקחו אותו לטריפ בלתי נשכח, ויניב ביטון זוכר את הרגע שבו החזיק בידיו את דפי המחזה שהדהים אותו.עוד כותרות ב-nrg:
• מלון האהבה: היפנים מגשימים פנטזיות
• הזירה הלשונית: שפת הדמעות של ש"ס
• מירה עווד: עברתי בקיץ סוג של טרור
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
'תיאטרון הספרייה' ציין בשבוע שעבר שלושים שנה להיווסדו ושלוש שנים למותו של גרי בילו, מייסד התיאטרון ומנהלו המיתולוגי של בית הספר למשחק 'בית צבי', בהשתתפותם של כשישים מבוגרי בית הספר לדורותיו. הנוסטלגיה, הפועלת כבמטה קסם, עשתה את שלה, והמפגש החזיר את בוגרי בית הספר, שרבים מהם מאיישים את במות התיאטרונים בארץ, וחלקם מככבים על מסכי הקולנוע והטלוויזיה, אל ימי הלימודים.
"זה היה מפגש מאוד מרגש עבורי, מבחינת החזרה למקום כל כך מובנה ודומיננטי בחשיבותו בהתפתחות שלי, מקום בראשיתי והתחלתי של חלום, שבו גיליתי את עצמי, צעד אחר צעד, כיוצר וכשחקן", מספר איתי טיראן, שהחל את לימודיו ב'בית צבי' בעודו בן תשע עשרה וחצי בלבד, ואת צעדיו הראשונים כשחקן עשה ב'תיאטרון הספרייה'. "זה ממש החזיר אותי אחורה, לחלומות שהיו לי, לזיכרונות. ואני מרגיש שזה לא רק אני, שגם לאחרים זה היה אירוע מרגש, והיו במהלכו לא מעט רגעים שבהם לא נותרה עין יבשה, גם בגלל הגעגוע לגרי וגם בגלל החיבור בין האנשים", הוא אומר בקול מלא רגש.
כדבריו, הוא אינו לבדו בתחושות אלו, וההתרגשות שעורר המפגש לא פסחה גם על בוגרים נוספים, טריים וותיקים כאחד. "היה מרגש ויפה לראות את הדור הצעיר שסיים את 'בית צבי'", אומר שמואל וילוז'ני. "זה מחזיר אותי כל כך הרבה שנים אחורנית - השתתפתי עוד בהפקה השנייה שהייתה בתיאטרון, והשלישית והרביעית".
"זו אחת מהתקופות היותר משמעותיות בחיים שלי. שם קיבלתי את התעודה היחידה שהשגתי אי פעם בחיי, אגב", מחייך וילוז'ני כשהוא משיב על שאלתי כיצד זכורה לו תקופת הלימודים ב'בית צבי'. "זה היה עבורי אתגר, חלום שהתגשם. ובכלל, שלוש שנים של לימוד הן מאוד חשובות בחייו של שחקן, אם כי היום המצב קצת שונה, ואנשים הופכים לשחקנים מבלי ללמוד. התקופה השתנתה, אבל עדיין, עבור מי שרוצה להעשיר את עצמו, להעמיק ולתת למקצוע את הכבוד הראוי, אין כמו ללמוד. זו תחנה מאוד חשובה, היא בהחלט הייתה כזו בשבילי".
"זו הייתה תקופה מכוננת עבורי", אומר גם טיראן. "הייתי מאוד צעיר כשהתחלתי את הלימודים, מעין פלסטלינה שאפשר לעצב, ואפשרתי למורים הנהדרים שהיו לי לקחת אותי לטריפ בלתי נשכח, למסע עם עצמי ועם אמנות התיאטרון, שעד היום היא פלא עבורי. אני מרגיש בר מזל שעברתי חוויה כזו", הוא מוסיף.
לעומתם, יניב ביטון ('חלום ליל קיץ', 'המלט', 'הנפש הטובה מסצ'ואן'), שהנחה את האירוע בבימויו של גלעד קמחי, מתייחס לא רק לקסם שבלימודי המשחק, כי אם גם לקושי. "זו הייתה תקופה מאוד מורכבת, מאוד מסעירה", הוא מתאר. "אי אפשר לומר שהיה רק כיף או שהיה רק קשה – זה עולם ומלואו, ושלוש השנים האלה מרגישות כמו עשר, בגלל כמות החוויות והעוצמה שלהן.
"בהתחלה, בשנה א', יש שלב לא נעים של אובר-מודעות, כי כל הזמן אתה חשוף לביקורת שהיא למעשה עליך - על הגוף שלך, על האישיות שלך. אתה גם מגלה שאתה משווה את עצמך לאחרים, וזה לא פשוט", אומר ביטון. "מצד שני, כתוצאה מהחשיפה הזאת, נוצרה קרבה מאוד גדולה ביני ובין חברים מהכיתה, ממש ברמה של חברים מהצבא - ראיתי אותם כשהם במצבי לחץ וגם במצבים של שיא, בטוב וברע.
"את יודעת, אחד הדברים שהכי זכורים לי הוא דווקא העוני, כי הלימודים כל כך אינטנסיביים, שאי אפשר לעבוד בכלל. נכנסתי לקפיטריה, אחרי הרבה שנים, ופתאום, כשהייתי שם, חזרה אליי ההרגשה הזאת, שפשוט לא היה כסף, ונזכרתי בצ'קים שהיו חוזרים, בתחרות על המלגות", הוא מוסיף.
"זו הייתה חוויה מדהימה, שהייתה בה את כל קשת הרגשות שיש – שמחה מאוד גדולה, התרגשות, לחץ מאוד גדול, פשוט הכל", מספרת מיה דגן, מהשחקניות הבולטות והעסוקות שהצמיח בית הספר. "ב'בית צבי' את חיה, שותה, אוכלת ונושמת תיאטרון".
מעבר להתפתחות שלך כשחקנית, את מרגישה שהתהליך שעברת בלימודים עיצב אותך גם כאדם?
"אין פה ספק בכלל, אין בן אדם שלומד שם ולא עובר תהליך נפשי עם עצמו ושינוי מאוד גדול עם עצמו. תשמעי, זה מקום מאוד אינטנסיבי, לטוב ולרע. אני מאוד השתניתי שם כאדם, למדתי כמה שיעורים על החיים", היא מחייכת.
זכור לך שיעור משמעותי במיוחד, שלקחת אתך הלאה?
"אני זוכרת את המשפט הראשון שגרי אמר לי כשנכנסתי לבית הספר. הוא אמר לי 'מיה, כוכבים יש רק בשמיים'. והוא צדק. מאוד צדק. העבודה בתיאטרון מאוד קשה, ואין שם יותר מדי זוהר ותהילה. משחק זה לא בשביל כל אחד. אבל, את יודעת, זו הנשמה שלי", שוב מבליח חיוך בקולה.
גם וילוז'ני מתאר את התהליך הרגשי והאישי שעבר במשך הלימודים. "זה תהליך של מפגש בינך ובין עצמך, בינך ובין המקצוע, החלום, והמציאות, וזה סוג של חממה, כל יום אתה מגלה מחדש את הדרך להגשים את החלום שלך. זה לוקח זמן, התהליך הזה. למדתי שכמו באוכל, כל דבר טוב מבשלים לאט – זה לא אינסטנט, זה לא פאסט פוד, זו באמת דרך חיים. כדי להיות שחקן טוב, לא מספיק שתהיה לך צמרת יפה ומלבלבת, אתה צריך גם שורשים עמוקים".
"זו חוויה מאוד אינטנסיבית", אומר טיראן ובוחר אף הוא במילה השכיחה ביותר בדבריהם של הארבעה. "משהו בשהות בבית הספר מהבוקר עד הלילה, כשהכל סביב התיאטרון והמפגש עם עצמך, דרך מראות מתחלפות, יוצר אפקט כולל, שמורכב מהרבה מאוד רגעים ומפגשים. גרי היה אומר לנו – 'משחק זה תשעה ותשעה אחוז כישרון ואחוז אחד קריטי של טכניקה. ולכאן אתם באים כשאת הכישרון כבר יש לכם, ואת ארסנל הכלים אתם צריכים לקבל'. ובאמת, קיבלנו הרבה מאוד כלים, שהפגישו אותנו גם עם המשחק וגם עם עצמנו".
לשאלתי איזו חוויה זכורה להם במיוחד, הם מתקשים להשיב בתחילה, מציינים בחיוך כי אין זה פשוט לבחור אחד משלל רגעים מעצבים שנחרתו בנפשם. אך במהרה, הם נזכרים בנקודות שיא שהיו משמעותיות עבורם באופן מיוחד, ואת התחושות שנלוו אליהן הם נושאים עמם עד היום.
דגן: "אני זוכרת את היום הראשון אחרי שהעלינו את 'אחים בדם', זה היה בשנה א'. קיבלתי תפקיד ראשי במחזמר, וזו הייתה חוויה שעירבה בתוכה המון תחושות. אני זוכרת שנורא נהניתי על הבמה, ושקיבלתי המון תשואות, ובכלל, היה מן רגע שיא נורא גדול, ואז, אחרי ההצגה, הלכתי הביתה לבד. והיה בזה קונטרסט שהיה מאוד נחמד מצד אחד, וגם קצת עצוב מצד שני, ובעיקר מאוד מוזר. זו הייתה הפעם הראשונה שבה קיבלתי את הבמה וזכיתי לפידבקים גדולים, ופתאום, הבדידות והשקט האלה שאחר כך היו מוזרים לי מאוד".
וילוז'ני: "חודש לפני סיום הלימודים, לא הגעתי לשיעור פנטומימה בשישי בבוקר עם יורם בוקר. בלילה עבדתי במלצרות ולא התעוררתי. עוד הרבה לא הגיעו, וכל אחד קיבל את החשבון שלו, לי זה עלה בתפקיד הראשי, וגם העיפו אותי מבית הספר, כי לא רק שלא הגעתי לשיעור, אחר כך גם תפסו אותי מדבר מהטלפון של המזכירות", הוא מחייך. "לא היו אז פלאפונים, ונתפסתי מטלפן מחדרו של המנהל, שהיה אז דוד ברגמן, ללא רשות. ישבתי בכסא המנהל בחדרו, כמו בסרטים. לזכותו של ברגמן אומר שנתן לי לסיים את השיחה - הוא נכנס, אמר 'אופס, סליחה', ויצא", הוא צוחק.
"השעו אותי. נאלצתי לכתוב מכתב מלא התנצלות ותחינה ובקשה שלא ייהרס לי החלום. זה כמו שמעיפים אותך מקורס טיס, אבל לקורס טיס אתה לא יכול לחזור. פה נתנו לי לחזור וזה היה רגע מאוד משמעותי עבורי. אני לא יודע איך הייתי עומד בזה אם לא היו מקבלים אותי בחזרה ללימודים ולא הייתי מסיים ומקבל תעודה. אז מחלתי על הכבוד והאגו לטובת החלום והודיתי בטעותי. אבל התפקד אבד לי. למזלי, באמת למזלי, חודש אחרי זה, יום לאחר שהסתיימו הלימודים, התקבלתי ל'הבימה'".
כתיבת המכתב המחישה לך כמה אתה רוצה לעסוק במקצוע?
"כן, מאוד. תשמעי, זה היה דבר שכל החיים ידעתי שאני רוצה, כל הנעורים שלי התכווננו ללמוד שם. נעורים? אפילו מינקות. איך שנדלקו האורות בחדר הלידה, ידעתי שאני הולך להיות שחקן", הוא צוחק, "אבל שזה ייקח זמן, כי לא היה אז 'בייבי בום'".
ביטון: "היו המון חוויות שהיו משמעותיות עבורי, ממש המון. יש אחת שאני זוכר במיוחד - בשנה א' גרי אמר לי שהוא יודע בדיוק איזה מחזה אעשה בשנה ג'. הוא אמר לי 'זה מחזה שאתה עוד לא מכיר, וזה בדיוק בשבילך', ולא אמר באיזה מחזה מדובר. ואז, בשנה ב', הוא הביא לי את המחזה – זה היה 'אנרכיסט מפוקפק'. אני זוכר את היום שבו ישבתי והתחלתי לקרוא אותו, העברתי דף ועוד דף, ולא האמנתי שזה מה שאני קורא – זה היה מחזה מצוין, ממש מדהים. אני ממש זוכר את הרגע שבו החזקתי את הדפים בידיים והתרגשתי. זה התפקיד הכי טוב שעשיתי עד היום", הוא מחייך.
הארבעה עשו כברת דרך, ומ'בית צבי' יצאו לקריירת משחק ענפה ופורייה, במהלכה מצטרפים כל העת עוד ועוד כלי עבודה לארסנל הכלים המקצועי שלהם. הלימודים בחממת 'בית צבי' אמנם זימנו להם שלל התמודדויות שהכינו אותם לעולם שמחוץ לכותלי בית הספר, אך משוכות ואתגרים חדשים ניצבים בפניהם לאורכה של הדרך כולה, גם היום, וגם עבור הותיקים בחבורה.
על אף שארבעתם ביססו להם מקום ומעמד בעולם התיאטרון הישראלי, ונהנים מאהבת הקהל, הם מדגישים כי רגעי התהילה והזוהר מעטים, קצרים וחמקמקים, וכי עבודה קשה וסיזיפית היא המאפיינת יותר מכל את מלאכתו של שחקן.
"אם אתם לא נורא אוהבים את המקצוע הזה, והוא לא בדמכם, תעזבו", אומרת דגן. "את יודעת כמה פעמים אמרו לי 'לא' וכמה פעמים אמרו לי 'את לא יכולה' וכמה פעמים ניסו להוריד לי את הראש? יש המון 'לא' בדרך, יש יותר 'לא' מ'כן'. וכל הזמן, הזכרתי לעצמי שאני במקצוע הנכון, שאני אוהבת את זה אהבת נפש ושאני לא אוותר על זה בשביל שום דבר. אז לאלו שבתחילת הדרך, אני אומרת – אם אתם נורא אוהבים את זה ומרגישים שזה בדמכם, לכו על זה. אם לא, עדיף שתשאירו את זה בגדר תחביב".
"העצה שלי עבור מי שמעוניין לעסוק בתחום היא לחפש מקצוע אחר. באמת", מצטרף וילוז'ני לדבריה. "שיעשו את זה רק אם זה באמת משהו שהם לא יכולים בלעדיו, רק אם הם מרגישים שאין להם ברירה ושזה המקצוע עבורם, והם מוכנים בשביל זה לעבור דרך חתחתים וללכת במדבר, להתמסר לעבודה קשה בחדר החזרות, שלא תמיד יש שכר בצידה.
"מי שרוצה להיות שחקן בשביל הפרסום", הוא מוסיף, "זה לא בשבילו. היום עוסקים הרבה בלהיות מפורסמים, להיות סלבריטי, מפני שהחשיפה מהירה ומאוד מפתה. אבל שחקן זו עבודה סיזיפית, עם רגעי חסד והכרה לא רבים, והתהילה שמורה ליחידים, וגם לא מצב קבוע ומתמשך".
"צריך לזכור שזה מקצוע, לא תחביב, ולכן מצריך הרבה מאוד עבודה", אומר גם ביטון. "זו גם הייתה הגישה של גרי – משחק זה קודם כל מקצוע, וצריך לקחת אותו ברצינות, כמו שרופא לוקח את המקצוע שלו, כמו מורה. וחשוב לזכור את זה, למרות שלעיתים קרובות יש במשחק גם רוח שטות ומשובה".
"למי שמעוניין ללמוד משחק, אני אומר - אל תעשו לעצמכם הנחות – תגיעו לזה באופן הכי נקי ותמים וחסר וודאות שיש, ותאפשרו לעצמכם באמת להפקיד את עצמכם בידי המורים ולתת בהן אמון", משיא גם טיראן עצה לתלמידי משחק בתחילת דרכם ומביא עמו רוח אופטימית, מזכיר שההשקעה נושאת פרי. "אתם תעבדו קשה, ותגלו שיש במקצוע הזה הרבה הקרבה, אבל אם אתם מרגישים שאתם לא יכולים בלי זה, זה ישתלם לכם".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם