בית מאיר אריאל בסכנה: ראיון עם תרצה אריאל
בראיון שנערך במיטתה לאחר שנפצעה, שוחחנו עם תרצה אריאל על לגליזציה, ההתעלמות מהתעשייה, בגידות ונאמנות, דת ואמונה. רק על דבר אחד מנועה הייתה מלדבר – סיבת המוות של בעלה. על הדרך גם גילינו שהבית, שמשמש כמוקד עלייה לרגל, בסכנת קיום
עוד כותרות ב-nrg:
• למה החליט ליאור שליין לערוק לערוץ 10?
• "משחקי הכס" נגד "האנטומיה" - מי לוקחת?
• איפה נמצא הסיטקום הטוב ביותר בישראל?
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אז יצאתי לשאוף קצת רוח בבית אריאל – הבית האחרון בו התגורר וכתב מאיר מאז שעזב את תל-אביב. כיום תרצה מתגוררת בו לבדה, לאחר שהפכה אותו לאתר המנציח את מורשתו של היוצר החשוב, כזה המייחד את עצמו מאתרים אחרים בכך שהוא פתוח לציבור הרחב ומזמין כל שנה אומנים המעוניינים להתעמק בכתביו של מאיר.
גם אני ביניהם, אך אין לי ספק שאחת הסיבות שנתנו לי להיכנס בחופשיות כזו לתא המשפחתי היא משום שבהכרות שלי עם המשפחה לא הצגתי את עצמי כעיתונאי אלא כמשורר שעובד על ספר הפרוזה הראשון שלו, ובאיזושהי דרך אריאלית התברר שזה יתרון. אפשר לראות על מבטם של בני המשפחה את הטראומות העיתונאיות, על אף שמאיר כתב בעצמו כמה מאמרים.
כך או כך, עשיתי גם אני את המסלול מתל-אביב לפרדס חנה והבחנתי איך הנוף העירוני אט אט נהפך לירוק וטבעי. הדרך לשם לא הייתה מביישת נוודים צעירים: גשמים, רכבת, מונית ספיישל, עשרות נסיונות לאתר את הבית שלא מופיע בג'י.פי.אס. ונסיעה באופנוע סוזוקי 630 סמ"ק ללא קסדה וללא אורות ברחובות.
הגעתי. לא היה אקליפטוס ברוח ששרק בלוז-כנעני ולא בטִיח. דפקתי טוק טוק טוק על דלת המרום של האריאלים, נישקתי, שלא כמנהגי בדרך כלל, את המזוזה העבה והרופפת שהודבקה בסלוטייפ, ונכנסתי.
חברתי אל הצלם ופסענו על רצפת הבלטות שעליה אפשר למצוא בעיקר רהיטי-עץ. בכניסת הבית הונחו נרות-נשמה שעליהם הודבק פורטרט של מאיר וכתובים צבעוניים: "מאיר", "האב". את פנינו קיבלה בחום הבת שירז ולחשה: "עוד חודש מפנים את תרצה מהבית בשל אילוצים כלכליים, זה הזמן לתעד אותו". בזמן שדיברה על כך שבעל הנכס רוצה לגרש את אמה, חשבתי לעצמי שאם תרצה נולדה במדינה יותר מערבית ומפותחת תרבותית, והייתה נשאת לטרובדור מודרני בעל ציניות בוב דילנית, ככל הנראה שלאחר מותו, המאבק על במה ליצירתו וחייה האישיים לא היו נראים כמו שהם נראים במציאות הישראלית.
"תרגישו בבית", אמרה שירז בזמן שהכינה לתרצה סלט. הבטתי על הפסנתר בסלון שמעליו היה תלוי קולאז' שנעשה על ידי כל המשפחה במהלך השבעה. הוא מורכב מכמה תמונות שבהם צילומי הטכנולוגיה מפגינים יחד עם זקנת הגוף את ציר הזמן (שחור-לבן וילדות, צבעים דהויים המזוהים עם פילם, תום הנעורים ובגרות שנלכדה בתמונות-סטודיו באיכות דיגיטלית). על כל הקירות הסדוקים שבסלון תלויים ציורים צבעוניים של מאיר שממלאים את הבית באופטימיות מנגד למראות אחרים כמו נברשת שכמעט ונופלת מהתקרה. אין ספק שהבית נראה כמו מוזיאון הנצחה או הטאג'-מאהל של תרצה ומאיר והוא ממחיש את ההקבלה שעשה היוצר המנוח בין "האישה האהובה" ל"ארץ האהובה".
בזמן שעלינו במדרגות, שמעתי את קולה הצרוד של תרצה עונה לשיחת טלפון מיהודה עדר: "אני על ערש-דווי". קיוויתי שכשאפגוש אותה אבין שזה רק הומור וחלק משיחה מרגשת. הגענו לקומה השנייה ושירז הראתה לי את משרדו של מאיר בו כתב על שולחן עץ והביט מהחלון הפנורמי על הנוף הירוק של פרדס חנה. התיישבתי על הכיסא המשרדי המעוטר בריפוד בורדו ופרוותי והרגשתי שיש בו עבר עצום.
בינתיים שירז סיפרה שבשנותיו האחרונות הוא חפר בעיקר בקבלה, בזוהר ובתלמוד. הבטתי מימין לשולחן, שם נמצא ארון ובו ספרים רבים שלא הוזזו מילימטר מאז שהלך לעולמו, בעיקר ספרי תלמוד גדולי ממדים שכל אחד מהם דורש תקופת חיים שלמה. שני ארונות נוספים בחדר הציגו לי דרך הויטרינות את מהותם: אחת לדיסקים והשנייה לקלסרים ("מכתבים", "סיפורים לתרצה" וכמובן של הדיווה – "תרצה"). על תנור החימום הכבוי הונחו כמה עותקים של הספר "כתבים" – ספר של רישומי הגות ופילוסופיה מאת מאיר שיוצא כרגע במהדורה שלישית ונמצא למכירה רק בחנות האינטרנטית. שלושת ספריו האחרים אזלו לחלוטין מן המדפים בחנויות ולא ברור מתי יתחדש המלאי והאם משפחת אריאל תצליח לגייס כספים מהקהל בכדי להוציא גם ספרים נוספים.
חזרתי אל שולחן הכתיבה שבו התחלפו, במהלך השנים, דפי השירים בדפי חשבונות וחישובים כלכליים, ובין היתר אפשר היה למצוא עליו: טלפון קווי, סיכות ביטחון וציוד משרדי, כרטיסי ביקור עליהם כתוב "תרצה אריאל" שהוחבאו מאחורי חפצים רבים, שדכנים, קלסרים שעליהם כתוב "אקו"ם" (לפי מספר השנה) וסרגל סטייל שנות ה-90 שכולל בתוכו גם מחשבון. בצעד מוזר לכשעצמו התחלתי לכתוב על אחד הדפים שיר קצרצר מגרונו של מאיר, לפי השיטה שבה פעל ריימונד קארבר כשניגש לשולחן הכתיבה של המשורר הנערץ עליו - צ'ארלס בוקובסקי. שם כתב שיר מקולו של בוקובסקי, על סמך היכרות עם כתביו בלבד.
תרצה אריאל שכבה על מיטתה הגדולה ונראתה כמו בתצלום של יוקו אונו בתקופת שביתת המיטה, אך בוגרת, פצועה וללא ג'ון לנון. היא נמצאה שם כמו מלכת הכוורת שכנפיה נפצעו, ובכל זאת המושכות עדיין בידיה. היא שברה את עצמותיה בחזה, בידיים וברגליים כאשר לפני כארבעה שבועות נפלה ברחוב ואיבדה את הזיכרון.
"שאלתי אותו, קראתי לו לסדר בשביל שיסביר לי", הכוונה היא לנשמתו של מאיר שלפי דבריה מצליחה לתקשר אתו במציאות, "תגיד לי מה קורה? לא נפלתי בחיים. לא שברתי עצם מימיי, אז למה הפעם? הוא אמר: 'הצלתי את חייך ממוות בטוח' – זאת הייתה התשובה שלו. 'מה שאת חושבת היום שזה עונש, מחר תגלי שזאת מתנה גדולה' – עד היום לא פיצחתי את התעלומה. לא הבנתי איפה המתנה ואיפה הגאולה ומי בכלל ביקש שהוא יציל את חיי ההזויים".
בזמן שהאזנתי הבחנתי בכיתוב "עברנו את פרעה ונעבור גם את זה" שהיה על הגבס שברגלה, בדיוק על הצטלבות הדרכים של עצמותיה השבורות. אחר כך הבטתי בעיניה העצובות שנשארו צעירות. הדיסטנס שבינינו נשבר מיד (זאת אומרת, הוא נשבר מהרגע הראשון, משום שמדובר בראיון בחדר המיטות). היא בקשה ממני שאבחר לה סוודר מארון הבגדים, מה שנגמר בכך שהצלם אמר: "עזוב, פשוט תחזור למה שאתה טוב בו – לכתוב". ברקע תרצה המשיכה בשיחת החולין על כך שקשה לה עם עם החזרה בתשובה של בנייה, כיצד קוטפים פטריות בטבע (תרצה מכנה עצמה "ציידת פטריות") ועניינים הקשורים ללגליזציה והדור הצעיר.
"זה עוזר להמון כאבים מסוגים שונים ומשתנים. ברגע שזה יהיה חוקי המחיר יהיה ברצפה. ברגע שזה לא חוקי – מנסים להשיג את זה בכל מחיר והמחיר עולה ככל שיותר קשה להשיג את מה שמישהו רוצה. ברגע שזה יהיה לגאלי כמו אלכוהול תהיה תחרות ומחיר סביר, כך שמי שיודע שזה לא טוב לו - לא יגע בזה. כל זמן שזה לא הוכח שזה עושה רע, למרות שזה מוחק חלק מהמוח, זה יכול להיות טוב לאנשים מסוימים. אסור להגיד שממשחק ילדים כמו מריחואנה עוברים להזרקות, הרואין, והחיים נגמרים".
תרצה, מי זאת תרצה?
"זאת ילדה שמממשת את שנות השבעים לחייה. שאם רוצים להגדיר אותה, אז החיים שלה מלאים בסבל, פיוט ומלחמות שלא נגמרות עד היום וגם מחר הם לא יגיעו לסופם. היא מאמינה בכל מה שהיא עושה לאורך עשרות שנים ויש קבלות לרוב. מה שקרה לה אחרי שלקחו לה את החמישים אחוז שלה, מאיר, היא בעצם מתה לכל דבר. היא רק מתחזה לחיה, כי אחרת אף אחד לא היה יודע מי הוא".
כיצד קרה שמכרת 50% מהזכויות על יצירתו של מאיר?
"גמרו אותי. כל השנים נלחמתי בשביל מאיר כמו אריה. עשיתי זאת כאשר הייתי חייבת. אני מימנתי בעבודה קשה והלוואות מהבנק את כל הדיסקים, ימי השנה, DVD, ספרים וכ'ו. ב-2009 מכרתי לשותף (חברת "עננה") כי חשבתי שהוא ישקיע ויעזור לי עם העגלה, אבל מאז התחלתי להידרדר.
"כל החיים עבדתי אראונד דה קלוק ונגד כל הסיכויים ואף פעם לא ויתרתי וחולה לא הייתי, עד שמכרתי חצי ממפעל החיים וחטפתי את המכה. מבחינתי זה אפילו לא מפעל חיים אלא לגמור את העבודה שמאיר השאיר מאחור וברמת החיים האישית שלי זה קודם כל קושי. חשוב לי להדגיש את הצורך לממש את האוצר הגנוז בשיניים של גברת אריאל בשביל שהחומרים יראו אור והציבור יקבל מסר, במקום שדברים יקברו בארגזים שירקבו עם השנים. אני צריכה עזרה של אנשים עם שכל ואהבה, יכולת כלכלית קטנה או גדולה או קשרים של אנשים שיראו את זה לכבוד. אני מדברת על לעזור לי לשמור את היוצר חי ובועט. אפילו את הספרים אני לא יכולה לממן, את הייצור שלהם, כי אין לי כבר כסף לשכר דירה, והלוואי שכל מי שאוהב את מאיר היה עוזר לי. האמת היא הדרך היחידה שלי להתמודד עם הבושה, והתקווה בלב שאני לא לבד".
"אני חושבת שהכתבים שמאיר השאיר זה תורה מסיני ודרך מחשבה אחרת וחייבים לחדד את החשיבות שלהם. זה לא עוד שיר. לא עוד כמה מילים מצורפות למנגינה כזאת או אחרת - וזה למה אני רואה בזה חשיבות עליונה".
על דבר אחד אין על מה להתווכח: כל אומן היה רוצה אישה כמו תרצה אריאל. לביאה שדאגה לפרנס את מאיר בכדי שיוכל לכתוב בביתו, לא נכנעה על שמועות על רומנים ובגידות, ויותר מכל לא נכנעה גם לאחר מותו להמשיך להפיץ את יצירתו.
לאחר שהמשכנו לדבר על כך שבעובר ושב שלה נשאר רק שיר כאב, גלגלתי לעצמי סיגריית טבק. תרצה לימדה אותי כיצד לגלגל בלי שישאר אויר וסיפרה כי הפסיקה לעשן. לאחר מכן דיברה, בחרוזים ואינטונציה המדמה פרי-סטייל בסגנון קיבוצניקי, על הסביבה המקיפה אותה: "אני לרוב לא מקבלת מילים טובות על הדרך בה אני פועלת. כל השנה אני עסוקה בלהזמין לבית-אריאל: כותבים, אומנים, אורחים, זמרים. הארכיון פתוח, בין אם זה להלחנה או מחשבה. הבית שלנו תמיד היה פתוח, עוד מהתקופה בה מאיר היה חי".
איך הסביבה הקרובה הגיבה לפועלך?
"'תעזבי אותו כבר!', זה מה שחבריי אמרו ליבמקום לעזור או לפרגן, 'תיקחי את החיים שלך בחזרה!'. יש לי המון מה לעשות בחיים וגם אני רוצה לכתוב אבל שיצירה של בן אדם שפעל באופן אינסופי תלך לעזאזל?! זה אסון".
ואיך התעשייה מתייחסת אלייך?
"אתה מתכוון איך הם לא מתייחסים אלי".
"אני נגד כל הסיכויים, רק בשביל טובת הילדים, אלף פעמים שכחתי מקרים", אומרת תרצה בפתיחות בנוגע לזוגיות עם בעלה המנוח. "אני לפעמים קוראת כל מיני כתבות על גברים-נשים ורוב הזוגות, כשקורה משהו לא טוב, פשוט קמים והולכים ומסרבים למסגרת משפחתית. אני חושבת שדפוס ההתנהגות של צעירים איומה ונוראה. אסון עתידני.
"אחרת אי אפשר להבין איך שרדנו גשמים סוערים, והיו. תמיד היה לי שכל יותר מלבעלי, למרות שהוא היה מוכשר כמו שד ובזבז את זמנו בכמה חבל הדבר. הוא היה אחראי על הבית, הלימודים של הילדים, בריאות ושפיות הדעת. הוא לא היה מחובר לעולם הגשמי אפילו לא בצחוק והכל הייתי צריכה לעשות לבד. מישהו היה צריך לעבוד בשביל המשפחה אז לא היה זמן לראות מה בעלי עושה בבית. אני חושבת שהרבה דברים קורים במקומות העבודה. החליל של הגבר מתרומם לעמידה אז השכל שלו מתחבא בפינה, ומאיר היה גלמוד שעות בזמנו. אשתו הסתובבה בעולם להביא פרנסה ובן אדם חזק לא היה. לא יכולתי להאשים אותו. נהפוך הוא. רציתי שירגיש נוח עם עצמו ושלא יהיו לו רגשי חרטה בגלל שהוא חלש אופי וחסר לו קצת מגע".
והחזקתם מעמד למרות הכל.
"רק המוות יכול היה להפריד בנינו, ובעצם - גם הוא לא הצליח".
לעומתו את רצית להיות שחקנית אבל וויתרת על החלום. איך זה קרה?
"לא הספקתי הרבה כי פגשתי את השחקן הראשי בחיי העונה לשם מאיר אריאל, והתחתני אתו, שישה שבועות מהיום ששמתי עליו את העין בפעם הראשונה. באותו מפגש הוא אמר לי לאחר 12 שעות: 'מסכן מי שיתחתן אתך', כי אמרתי לו שאסור לו להסתכל עלי כי אני מאורסת. ב-2010 ששיחקתי בסדרה 'נבלות' זה עשה לי טוב מנטלית והחזיר אותי למקורות שלא מומשו, עקב חוכמה יתרה, מה טוב לזוגיות שלנו ואיך אני שוברת את המשפט שנאמר לאחר 12 שעות שנפגשנו. רציתי להוכיח לו שהוא לא מסכן כל כך".
איך מאיר הגדיר את עצמו, זמר, פזמונאי, נגן או משורר?
"השירים שלו לא באו ממקום של בידור אלא בתור שיעור וחומר למחשבה בשביל כל מי שהקשיב למנגינה שהייתה רק קטנה קטנה בכדי לא להפריע למילים להישמע. הוא ידע שאף אחד לא יקרא את מה שהוא יכתוב ולכן הוא הלחין את זה ועדיין סירב שהמנגינה תפחית מהמילה להישמע. הוא עשה את זה כדי לצאת החוצה, כי כמה אנשים קוראים שירה?, אני בעצמי קוראת ולפעמים לא מבינה אף מילה".
"הוא היה קם לזה בבוקר מוקדם, כמו לעבודה, כמו במנטרה. לא היה יותר ממנו בעניין הביקורת העצמית. מי כותב ככה כשאין לו ביקורת אינסופית על מה שכותבת היד? הטיוטות שלו היו מלאות מחיקות ותיקונים. כל טיוטה שנשארה מאחוריו היא אור גדול למשורר של המחר. לפילוסוף של המחר. למחפש תשובה לשאלה שלא נשארה שלמה".
"בוב דילן היה המלך של הבית", סיפרה לי תרצה בטון נוסטלגי, "הוא היה המורה ולפני אלוהים עד לרגע שמאיר התחיל ללמוד תורה. הוא יכול היה להיות הרב של העיירה מרוב חוכמתו. הוא לא למד ספר תורה אלא פתח שבעה ספרים בו-זמנית בשביל לראות מה כל אחד ואחד מהגדולים שהודפסו אומר על נקודה ספציפית. ברגע שהוא גילה את התורה ואת המשחק מאחוריה הוא הפסיק לקרוא ספרים אחרים כי זה היה נראה לו שהכול משעמם מול התנ"ך. הוא חשב שזאת הסדרה הכי לוהטת שאי פעם נכתבה".
למרות זאת, בניגוד לאומנים שלמדו יחד איתו כמו שולי רנד או אהוד בנאי, תרצה טוענת שעשה זאת רק בשביל העשרת הרוח והתנגד לכל סממן יהודי-דתי חיצוני כמו כיפה או ציצית. לפתע חתך את מילותיה הצלם שנכנס לחדר ואמר: "תרצה, ברשותך אני אלך אבל יש לי שאלה", אחז חזק יותר במצלמה, "איך מאיר מת?".
באותה שנייה פניה של תרצה כאילו הוקפאו והצלם ישר התביית עליה ולכד אותה בעדשתו. היא החלה להיכנס לטראנס-רגשי: "הוא היה צנוע מדי. גם מלא שחצנות. מטיפשות". נחנקה ממילותיה והחלה להשתעל. "מעייפות". השתעלה עוד יותר. "בסוף הם אמרו: 'אי אפשר היה לעלות על הדעת שהוא כל כך חולה כי הוא היה כל כך יפה – זאת התשובה שקבלתי מבית החולים. זה הזוי".
הגשתי לה כוס מים כדי שתרגע.
"המשפט האחרון שמאיר אמר לי היה: 'אל תדאגי, אני תחת השגחה'. לעומתו, מה שאני זוכרת שהרופא אמר: 'תשבו ותחכו בחוץ ארבע שעות ואז יבדקו אתכם מתלמדים או מחליפים וישחררו אתכם".
שאלתי: "את חושבת שהצוות בתורנות לילה היה פחות מפוקח מאשר הצוות בתורנות בוקר?", אבל היא נמנעה מלהגיב.
בשנת 1999 מנהל "איכילוב", פרופ' גבי ברבש, הודה שלטעמו האישי היה צריך לתת למאיר אריאל טיפול באנטיביוטיקה מיד עם הגיעו לחדר המיון בבית החולים ולא כ-12-14 שעות מאוחר יותר. הפרשה נסגרה בהודעה רשמית לתקשורת ממשרד הבריאות בו המוות נגרם כתוצאה ממחלת הריקציה וכך גם נצרב בזכרון הקולקטיבי ובמקורות מידע, על אף שעד היום לא ידוע בוודאות אם לא הייתה זו רשלנות רפואית שגרמה למותו של אריאל.
מדובר המרכז הרפואי נמסר כי "מותו של הזמר מאיר אריאל ז"ל נגרם ממחלת הריקציה. ועדת בדקה של משרד הבריאות מצאה שלא הייתה רשלנות רפואית וציינה כי: הרופאים פעלו לפי מיטב שיקול דעתם והערכתם של המצב תוך תשומת לב למצבו הקליני הטוב של החולה בזמן אשפוזו".
"בשנים הראשונות אמרתי לו שאני אתייצב כמו חיילת בבית הקברות לראות אם לא לקחו או גנבו אותו, בגלל שבעבר גנבו את כל האותיות של השם שלו", מספרת תרצה.
אני אומר לה שזה אירוני שדווקא לו גונבים את האותיות והיא מחייכת עקב צחוק הגורל, "כל פעם שאני נמצאת במצב שקשה לי לקבל החלטה, שהשכל אומר כך והלב
היא מבקשת לעשות הפסקה בריאיון. לפי בקשתה אני ניגש להביא לה את הסלט, שהכינה שירז, מהמקרר שבקומת הקרקע. הלכתי בטבעיות וכמעט חלצתי את נעליי לטובת נעלי-קיפי.
ממולי הגיע שחר (חצי מהצמד "האחים אריאל") ואמר לי בחיוך: "ברוך הבא למשפחה", לאחר מכן עלה לקומה העליונה ביותר והוציא מ"הכספת" (כך מכנים את המגירות עם העיזבון של כתביו של מאיר) שני מאמרים שכתב אביו לעיתון "מקור ראשון" ולא פורסמו מאז בשום מקום. הוא הביא לי אותם במתנה וחזר לעבוד על המוזיקה יחד עם אחיו אודי. אני אומר תודה, ועל הדרך גם תודה על האירוח, ויוצא להספיק את הרכבת האחרונה לתל-אביב. ברציף, בזמן שהמתנתי, אני מעיף מבט בשיר שכתבתי על שולחנו של מאיר, ובאופן שהוא או צירוף מקרים או המילה השנואה עלי, "מיסטי", אני נזכר שוב בנסיבות המוות של מאיר אריאל.
"אַתֶּם יוֹדְעִים
בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר
תָּמִיד תַּטִּילוּ סָפֵק
בְּכָל דָּבָר שֶׁקַּיָּם וְנוֹשֵׁם
אוֹ לֹא נוֹשֵׁם, רַק נוֹשֵׁךְ
מִסְּבִיבְכֶם.
תָּמִיד תַּטִּילוּ סָפֵק
בָּאֲנָשִׁים שֶׁבָּאִים אוֹ הוֹלְכִים
כְּמוֹ עֲנָנִים שֶׁשָּׁטִים
מֵהַסּוּג שֶׁמַּשְׁרֶה תְּחוּשָׁה שֶׁל צֵל עֵצִים תָּנָ"כִי
גַּם לְאַחַר שֶׁמִּתְפַּזְּרִים.
תָּמִיד תַּטִּילוּ סָפֵק
בְּכָל מִי שֶׁמַּטִּיל סָפֵק
בַּמִּלִּים (כְּמוֹ לְמָשָׁל: אֱלֹהִים)
בִּדְבָרִים גְּדוֹלִים
וּמֵאִידָךְ גַּם קְטַנִּים
כְּמוֹ קַרְצִיָּה קוֹפְצָנִית".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם