אתרים מומלצים

מלונדון עד י"ל פרץ: תיאטרון בשני "קולות"

שתי הצגות מוצגות בתיאטראות הפרינג' בארצנו, אחת ביפו, השנייה בירושלים, ולשתיהן קוראים "קולות". יצאנו לבדוק מהו פשר הקולות הללו, וחזרנו עם תשובות לא חד משמעיות, אך מאוד מזמינות

ההצגה מול המציאות

שתי נפשות אבודות נמשכו ללונדון בעקבות אודישן מפוקפק. השתיים ספונות בחדרון נידח ומחכות לגודו. מי היה מאמין שמדובר במוטי ומירי, בן השר ובת הרב, שבאו לחפש את עצמם בניכר. עד שהקשר הישראלי יתברר מאוחר יותר, הם מתעטפים בטרדות היומיום, מצחצחים את האנגלית ומתנחמים זה בחברת זו.

עוד כותרות ב-nrg:
• המילה הכי נפוצה היא בכלל לא מילה
• מה יש לדוגמן המכוער בעולם להגיד על יופי?
• "מד מן" לקראת סיום
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

חשיפה אישית ורגשית עומדת במרכז: גילויים אישיים, רומנטיים, חברתיים וקיומיים ממלאים את הדיאלוג ההולך ומתגלגל בשלל הקשרים נעימים, כשפתאום אותם הקולות מכותרת ההצגה אינם נותנים מנוח לדמויות. רעשים מוזרים הבוקעים מרמקול אפור מתכתבים עם הווייתם באופן פיזי ובמקביל משמשים כשחקן נוסף בעלילה. תחושת הרדיפה המרחפת מאפשרת לצמד להתווכח, לפרוץ גבולות, להאזין לקולות פנימיים וכאילו להמחיז את החיים.

''קולות'', תיאטרון הסימטה צילום: בר מרום

ככל שהדברים מסתבכים, הסיטואציה מתחילה לתעתע על מוזרויותיה. משהו בה נעשה מופרך אך גם מאוד אנושי. מה גדול הפער בין לונדון – בירת התיאטרון העולמית שבנבכיה מתרחש הסיפור הקטן הזה – לתיאטרון הסמטה, זירת יצירה אינטימית בלב יפו העתיקה. באולם העליון ממילא כמעט ואין "קיר רביעי" כי השחקנים נמצאים במרחק נגיעה ממך, וכך אנו צופים באמנות (מה שקורה תחת אור הזרקורים, אשליה שמבקשת להיות תואמת לחיים האמיתיים) מול המציאות (הדברים שהאמנות לא תמיד מתארת, אותה שגרה בנאלית שאינה תלויה בנסים ורחוקה מהממד הפיקטיבי של משחק על במה).

למעשה, ההצגה מבוססת על שיח המהלך על קו התפר בין אמנות למציאות. קשה לבחון במחזה שכתבה מיכל בלומנפלד היכן נגמרת העמדת הפנים והיכן מתחילים החיים עצמם. בציניות בריאה ובהעמדה נכונה בונה הבמאית, מלכה מרין, שעה מתוחכמת של שבירת פיקציות.

אתי קדוש ודניאל אזולאי מגלמים את השניים ועושים מלאכתם נאמנה. לזכותם המלאה ייאמר שהצחיקו, ריגשו, תעתעו, אך חלילה לא לחצו. תוסיפו לזה את ראדק, אמן חרד כלפי אמנותו, בגילומו החביב של יפתח קמינר, ותקבלו התפתחות מעשירה למצב חצי קומי - חצי דרמטי, כך שהייאוש באמת נעשה יותר נוח.

''קולות'', תיאטרון הסימטה צילום: בר מרום

אמונה על הבמה

אם ב"קולות" בתיאטרון הסמטה הצלילים היו מוחשיים, "קולות" מבית תיאטרון אספקלריא, תיאטרון יהודי הפונה לקהל הדתי (אבל לא רק), מציגה בעיקר רעשים רעיוניים. זוהי פנטזיה מוזיקלית בהשראת "מסירות נפש" מאת י.ל. פרץ, המתחבטת בשאלות מוסריות וערכיות מורכבות.

הקונפליקטים המוצגים בה אינם בהכרח קשורים לעולם הדתי, אף על פי שמטרייה רחבה של מצוות, הלכות, פסוקים ותפילות עומדת מעליהם.

חנניה, עילוי גבה לב, מאבד את שפיותו. חטא הגאווה פוגע בסובבים אותו ובו. כשדרכו בדת ובעולם אבדה, הוא יוצא למסע תיקון, במטרה לשנות את אופיו וגורלו ועל מנת לחפש אמת פנימית. אנו ערים לייסורי הנפש הפוקדים אותו, לצו המצפון שלו ושל הקהילה ולתהליך השינוי שבא עליו.

''קולות'', תיאטרון אספקלריא צילום: רוזית ואיתן כהן

ההצגה שוזרת בתוכה מוטיבים מאז ומהיום: מימי השטייטל ומתקופת חייו של המחבר, עד לימינו ותקופתנו. היוצרים (המעבד פרופ' יהודה מורלי, הבמאי יפים ריננברג והשחקנים יוסף אופיר, אסף ברזניצקי, בני גונן, אביתר לזר, יוסף פקנהיים ויפתח רוה), השתמשו בטכניקה של תיאטרון בתוך תיאטרון וביקשו להציג את י.ל פרץ כמין מספר יודע כל שיחד עם חבורת שחקנים מנסה ליצור תיאטרון רוחני בעידן המודרני. מעשה דון קישוטי שכזה נאחז בקביעה שתיאטרון הוא מקום קדוש לא פחות מבית כנסת ושאולי האמנות היא מעין גוף מבצע לתפילות, לאמונה ולאהבת השם, כי המצוות והעקרונות יחד עם המעשים והביצוע ממזגים קודש וחול זה עם זה.

למרות הפערים הגדולים ביני כאדם חילוני לעומת יחס הצופים הדתיים להצגה, דבריה אכן חלחלו אליי. ניכר שנעשתה ביראת קודש, בהרבה כוונה טובה ובניסיון עמוק להציג אמונה על הבמה. נכון שבתיאטרון דתי קיים אלמנט מגזרי שאי אפשר להתעלם ממנו: ב"קולות" עדיין קיימת התחושה שתיאטרון כזה נועד מראש עבור קהל מסוים ולא לציבור הרחב, אבל מתברר שגם קהל חילוני יכול למצוא עניין בהצגות "דתיות", כי תיאטרון בנוי כמו טלסקופ: תפקידו לשפוך אור דווקא על עצמים שרחוקים ממך שנות אור וזה כל הקסם, בעצם.