נדיר: מנחם זילברמן מסביר למה ירד מהארץ
בלעדי ל-nrg: שנה לאחר מותו של מנחם זילברמן נחשפים קטעים נדירים של היוצר בהם הוא נותן דעתו על חוסר הסובלנות של הקהל הישראלי, הבסיס לסכסוך היהודי-ערבי, חשיבות הכסף בחייו וגם כמה בדיחות עסיסיות על יפה ירקוני ואריק איינשטיין
מנחם זילברמן נפטר ב-12 בינואר 2014 ולקח איתו הרבה סודות. על חייו האישיים, על רגעי התהילה והשפל, על דעתו על המדינה ועל מה שהביא אותו לעזוב אותה.עוד כותרות ב-nrg:
• המילה הכי נפוצה היא בכלל לא מילה
• מה יש לדוגמן המכוער בעולם להגיד על יופי?
• היוצר הישראלי שניצח את "משחקי הכס"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
לאחר מותו, בתו של מנחם, אביגייל, מצאה בארכיון שלו אוצר בדמות רומן אוטוביוגרפי שכתב לפני לכתו. כעת מבקשת הבת להוציא לאור את הספר בעזרת הקהל, באמצעות פרויקט מימון המונים באתר הדסטארט.
מנחם זילברמן היה הסטנדאפיסט הראשון בישראל, שחקן, תסריטאי, מוזיקאי, מפיק, במאי, קופירייטר וקפטן. כמו כן לקח חלק בלהקת הנח"ל, השתתף בסרטים "גבעת חלפון", ו"שלאגר", הופיע ב"זהו זה" ואף היה כוכב הטלוויזיה הראשון בישראל בסדרה המיתולוגית "חדווה ושלומיק". בשנת 2000 עזב את ישראל לטובת מגורים בלוס-אנג'לס.
"השאלה הראשית ביומן הזה היא: האם המדינה באמת לא בסדר, או שאני טיפש מלהבין אותה, עצלן מלחקור אותה ופחדן מלהתמודד איתה", כתב זילברמן בכתביו שהתגלו זה עתה, בהם הוא מתאר מערכת יחסים מורכבת ומלאת עליות ומורדות עם ישראל.
זילברמן מתאר בספר את ילדותו המשונה כילד אילתי, עם שני אבות ואמא שלא מבינה אותו: "אני ילדתי כזה ילד חמוד ותראה מה עשית לי ממנו". הייתה אומרת לו, "אל תצחקו, אחרי זה הוא חושב שזאת חכמה!". כמו כן הוא מספר על רגעי הזוהר, הקשיים בקריירה וההחלטה להשאיר את הכל מאחור ולעזוב לארצות הברית, בעוד גם הקטעים הטראגיים שזורים בהומור המיוחד שאפיין אותו.
על אף שזהו רומן אוטוביוגרפי, הספר כולו מובא בגוף שלישי, מפי דמות בשם מוישה, שכותבת לעצמה יומן. מוישה תמיד היה הדמות בבדיחות של מנחם (זכור לטובה המערכון "מוישה והאורנג'דה" שכתב לדודו טופז) הפעם מגלם את דמותו, כלומר - הבדיחה היא עליו.
התומכים בפרויקט ההדסטארט למימון הספר יקבלו בתמורה עותק של הספר ועוד שלל מתנות שונות בהתאם לגודל התמיכה בדף התמיכה המיוחד.
"אני מודה, אני מעריצה את אבא שלי, למרות שאני כבר לא בת שש", כתבה בתו אביגייל בפייסבוק, עם מציאתה את הרומן "יומנו של מוישה". "הוא היה גאון ומצחיק ואמיתי וגם איש טוב. אבל בעיקר מאד מצחיק. וכשאני אומרת מאד מצחיק אני בעצם רוצה להגיד הכי מצחיק שהיה כאן. אני נזכרת לעתים קרובות בעצמי כילדה יושבת בהופעה שלו באולם עם 2000 אנשים, כולם בוכים וצורחים מצחוק. הייתי מסובבת את הראש לראות את הקהל שואג. זה דבר שאי אפשר לשכוח. או כל מיני ארוחות שישי בערב או שבת בצהריים אצלנו או אצל חברים של ההורים, כולם יושבים בסלון ואבא שלי נכנס לzone, כמו גולש מיומן, אנשים כבר מתגלגלים מצחוק, משתנקים, משוועים לאוויר, והוא יורה עוד משפט ועוד מילה, הוא על הגל ואי אפשר לעצור את זה, וכולם פיזית על הרצפה. אני מתגעגעת לזה.
"איזה מזל שיש עוד יצירה אחת שהוא השאיר לנו. עכשיו אני רוצה לחלוק אתכם את הספר הזה. פתחתי קמפיין מימון המונים באתר 'הדסטארט' כדי שנוכל להוציא את הספר הזה לאור ביחד".
שני הקטעים שלהלן רואים כאן אור לראשונה. בקטעים המובאים כותב זילברמן על מקור הסכסוך היהודי-ערבי, על חוסר הסובלנות המאפיין את הישראלי המצוי וגם מביא בדיחות על אריק איינשטיין ויפה ירקוני, הזמרים הלאומיים של ישראל.
"השאלה: זה כל הדאווין שלך, מוישה? נשאלת הרבה. אנשים לא מבינים איך אחד מפורסם כמוהו לא אסף לעצמו איזו ערימה נאה של מזומן. זו פשוט שאלה של קדימויות. אצל רוב האנשים שהוא מכיר, עומד הכסף בראש הרשימה. כן, אם תשאל אותם הם תמיד יגידו : קודם כל משפחה, אהבה, מדינה, בלה בלה בלה. שורה תחתונה – הכסף עומד בראש. אצל מוישה התמים הופנמו הערכים היטב. כסף עומד שם בסוף הרשימה, אחרי סטייקים ואופנועים שמנמנים. חבל להחזיק כסף בכיס אם אפשר לקנות בו זכרונות נעימים. כשמוישה וברכה אשתו היו מגיעים אל תחתית החבית הכלכלית, היו מנחמים את עצמם באיזו מסעדה יקרה במיוחד.
"הוא גם מאמין שהבסיס לסכסוך הערבי יהודי נובע בדיוק מהנקודה הזאת. אצל ערבי עומד הכבוד (הערכים) לפני החיים ולפני הכסף. יהודי טיפוסי שכח כבר מזמן מתי יהרג ובל יעבור. כשאתה אורח במדינות של עמים אחרים במשך 2000 שנה אתה חושב בצורה יותר מעשית. מצבה הכלכלי של משפחתך יותר חשוב מהמדינה בה אתה חי או מהמצב החברתי. אף פעם לא יודע יהודי מתי יבואו הקוזאקים ויהיה צורך להמלט. תמיד טוב שתהיה איזו ערימת מזומנים או חבילת יהלומים בהישג יד זריז".
סובלנות כלפי קומיקאים, משוררים, פילוסופים, הוא עניין של גיאוגרפיה. כמאמר המשורר: "דברים שאומרים משם לא אומרים מכאן". במדינות דמוקרטיות באמת אפשר לצחוק על מה שרוצים, על מי שרוצים. בדיחה קדושה כמו שירה. בישראל אפשר לעשות חיקויים של כל מיני אנשים, אבל כשמוישה התבדח על חשבון יפה ירקוני או אריק איינשטיין, הזמרים הלאומיים, התקבלו הבדיחות בשאט נפש כללי. לא על ידי יפה ואריק, הם דווקא נהנו מההומור.
על יפה ירקוני אמר: "יש לה הומור בלתי רגיל. כל שנה באחד באפריל היא עושה עוד מתיחה".
על איינשטיין אמר: "אני ביחסים מאד קרובים אתו, לפני שבועיים התעטש עלי ומאז אני מסטול".
חוסר הסובלנות של הקהל הישראלי גם הוא מתירני ביותר לעומת דעת הקהל במצרים, למשל. כשגר באילת, היה ביחסי חברות עם הקונסול המצרי באילת, מר חסן עיסא. יום אחד הקליטו באילת תכנית בידור סאטירית "יתוש בראש", התכנית הוקלטה בפני קהל. מויש הזמין את חסן עיסא להקלטה. אחרי ההופעה שאל את האורח אם נהנה.
"אגיד לך את האמת, מר משה. לו לא היית חבר שלי, הייתי יוצא באמצע. אני לא יכול להיות נוכח כשעושים צחוק משרים בממשלה. אצלנו זה לא מתקבל על הדעת. לא רק שרים. פעם מישהו אצלנו במצרים עשה חיקוי של איזו זמרת ידועה, תגובת הקהל היתה כל כך חריפה שהוא נאלץ לברוח ממצרים ולחיות בגלות".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם