כמה יוסי: יוסי מרשק כובש גם את הבמה
מתוסכל מהביקורות שנכנסו בו בעקבות "הכל הולך" ומוחמא מהאהדה שקיבל בזכות "היהודים באים", יוסי מרשק יחשף בקרוב לביקורת גם על תפקידו הראשון כבמאי ההצגה "הבן זונה עם הכובע" בתיאטרון תמונע. ראיון תבוני על הצלחות, חששות ומבוכה מאלתור
"אני חושב שמבקרים מתייחסים לעצמם הרבה יותר מדי ברצינות", אומר יוסי מרשק כשאני מזכירה את הביקורת השלילית שספגה התכנית 'הכל הולך' בהשתתפותו.עוד כותרות ב-nrg:
• אוצר התערוכה בספיר לא מתנצל
• חשיפה ראשונה: האיש עם מסכת הזאב
• החדש של איה כורם: סוף טוב, הכל טוב
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"מבקר מלא חשיבות עצמית הרי לא יכול להרשות לעצמו ליהנות מתכנית כזאת. היא כיפית, עם הרבה שטויות, ולא צריך לשפוט אותה באופן שזה נעשה. לדעתי, על תכנית כזו מבקר צריך לכתוב שורה אחת: 'איזה יופי של תכנית, איזה כיף, נהניתי', וזהו. מצידי, שלא ייצא אינטליגנט", הוא מוסיף.
"בביקורות נכנסו בי גם באופן אישי, וזו פעם ראשונה אי פעם שזה קרה לי. זה היה מאוד מטלטל בשבילי. אמרו לי לא להתרגש מזה, שבכולם נכנסים באופן אישי וכולם צריכים להתמודד עם ביקורות, אבל לא היה לי קל עם זה", הוא מוסיף, ופניו עוטות ארשת רצינית, אחת מכמה פעמים נדירות בשיחתנו בהן אינו מחייך.
בבית הקפה בו נפגשנו, מובלעת לפטופיסטית בלב לבו של אחד הרחובות התל אביביים הסואנים, אין ולו שמץ לביקורת שלילית כלפיו, ואזרחי הקפה הקבועים עוטפים אותו באהבה, מחמיאים לו על משחקו בתכנית המערכונים 'היהודים באים'.
"היה צריך להיות פרק אחד יותר, עם שני קטעים שצולמו ולא אושרו לשידור", הוא מספר כשאני שואלת אותו על הצנזורה הנוקשה כלפי הסדרה. "היה קליפ מאוד סוער, והיה גם מערכון של שלושת משחררי הכותל. המערכון מתחיל בשוט של התמונה המפורסמת, כשאנחנו עומדים באותו אופן, ואז המצלמה מתרחקת, ורואים אותנו עושים אהבה עם הכותל. את זה לא משדרים כאן, מתברר", הוא אומר.
חשש כבד הופגן מפני עליית הסדרה, והיו ניסיונות למנוע אותה. זה מעלה תהיות, בהתחשב בכך שלא חסרות תכניות סאטירה פוליטיות בארץ.
"תראי, היה לתכנית פרומו די פרובוקטיבי, שאיילת שקד התעצבנה עליו, וכנראה שהיא אדם עם הרבה כוח, כי בהתחלה היא הצליחה להוריד את התכנית, שתויגה מיד כשמאלנית. לדעתי, אנחנו אמנם באים ואומרים משהו על העם היהודי, אבל אנחנו לא כאלה שמאלנים, ובאמת שלא היה צורך להציב מולנו תכנית שמוגדרת כימנית, לשם האיזון", אומר מרשק ומתכוון בדבריו לתכנית 'לאטמה'. "למרות הכל, התכנית עלתה, ועליה יש דווקא ביקורות טובות מאוד", הוא מוסיף בחיוך.
כעת, כאשר ההצגה 'הבן זונה עם הכובע' עולה על בימת תיאטרון 'תמונע', יהיה מרשק חשוף לביקורת גם על תפקידו הראשון כבמאי.
מה משך אותך במחזה וגרם לך לבחור דווקא בו כפרויקט בימוי ראשון?
"המחזה הזה ישר תפס לי את העין", הוא מספר, "מפני שהוא מאוד עכשווי, בשפה של היום, וזה בדיוק מה שחיפשתי. גם השם מאוד תפס אותי ויצר אצלי סקרנות. את יודעת, אם יש משהו שקשה לי לעשות, זה לספר על מה ההצגה", צוחק מרשק. "אני רואה עכשיו 'שובר שורות'. על מה זה? על מורה לכימיה שמגלה שיש לו סרטן והופך לברון סמים, נכון? זה מדויק, אבל זה אפילו לא מתחיל להעביר באמת על מה זה ומה יש שם ואיזו חוויה זה נותן לצופים".
יש מידה רבה של צדק בדבריו של מרשק. במישור העלילתי, 'הבן זונה עם הכובע' מספר על אסיר משוחרר השב לביתו, מלא תקווה להתחלה חדשה. כאשר הוא מוצא עבודה, הוא מספר על כך לחברתו, ומבחין בביתה בכובע שאינו שייך לו. נסער, הוא יוצא למסע חיפושים שמטרתו לגלות את זהותו של בעל הכובע. כאשר יורדים לעומקו של המחזה, מגלים כי מאחורי העלילה המשעשעת והקצבית, יש רובד נוסף, ובו אמיתות רבות על מערכות יחסים.
"זה בעצם מחזה על סופה של אהבת נעורים. שני הגיבורים הם צעירים בשנות העשרים שלהם, שמאוד אוהבים אחד את השני, באמת אוהבים, אבל לאט לאט, לאורך המחזה, אנחנו מגלים שבעבר הוא בגד בה, וגם לה יש בעיות משלה, ולא הכל כפי שהוא נראה", מרשק מספר. "לצידם, יש זוג נוסף, בשנות הארבעים לחייו, ואין בינה ובינו כבר כלום. הם משמשים מעין תמונת ראי לזוג הראשון, הצעיר יותר, משהו שהם עשויים להיות בעתיד.
"בכלל, ההצגה עוסקת הרבה מאוד ביחסים, אם אלה יחסים רומנטיים, ואם אלה יחסי חברות. לאחד הגברים בהצגה יש מעין ספונסר, חונך שכזה, ומתקיימת ביניהם מערכת יחסים מעניינת ומורכבת. אז זה גם על חברות, וגם על זוגיות, וזה מה שמשך אותי. לעומת זאת, מחזה על הנרי השמיני, למשל, אני לא חושב שהייתי עושה. אני חושב שמחזות קלאסיים זה דבר שפחות מושך אותי, קלאסיקות לא עושות לי את זה, לא במיוחד".
ספר לי על חוויית הבימוי.
"לביים זה מקום לגמרי אחר. הבנתי כמה זה שונה בשבילי רק כשההצגה התחילה לרוץ - פתאום עלו בי תחושות שלא היו לי לפני כן. לפני זה הייתי מאוד מבסוט ורק חשבתי איזה כיף שההצגה עולה, ואז, כשהיא התחילה לרוץ, התחלתי לעבור משהו שיש בו הבנה עמוקה, הגעתי לתובנות מסוימות שהיו חדשות לי".
אילו תובנות, למשל?
"אני חושב שלפני כן היה לי איזשהו זלזול בתפקיד של שחקן, אפילו שאני עצמי שחקן. הייתי חושב 'יאללה, נו, מה כבר יש לו לעשות'. ועכשיו אני מגלה שהכל עומד ונופל על השחקנים. אמרו לי שליהוק זה שמונים אחוז מההצגה, גיליתי שאפילו יותר - הקאסט יכול להפוך מחזה לא משהו למדהים, ומחזה טוב עם ליהוק גרוע פשוט לא יעבוד. למרבה השמחה, הקאסט של ההצגה מעולה, הם מדהימים אחד אחד. כולם מאוד נרתמו לזה ושמחו מאוד לעשות את ההצגה, והם הרי לא שחקני פרינג' בנשמתם".
אילו התמודדויות זימן לך תפקידך כבמאי?
"'מטלטל' זו המילה הכי מתאימה שאני מסוגל לחשוב עליה, שתתאר את החוויה הזאת בשבילי, שבאמת היו בה הרבה התמודדויות. אני רגיל להיכנס להצגה ולרוץ איתה, ואחרי זה אני בחוץ, וכאן זה אחרת, אני לגמרי מעורב ויש לי סוג אחר של אחריות כלפי ההצגה.
"היה, למשל, ערב שבו ברגע שהתחילה ההצגה, הרגשתי שלא עשינו מספיק חזרות, ושהשחקנים נזרקו לאיזשהו גוב אריות, לגמרי באשמתי, כי זו האחריות שלי. רק אני הרגשתי ככה, אגב, וההצגה שאחרי זה הייתה ממש טובה, לדעתי, אבל זה היה אחד מהרגעים הקשים בחוויה הזאת.
"את יודעת, בהתחלה, קרה לי משהו מוזר. עשיתי קריאה ראשונה, באו כולם, והייתי מאוד מרוגש. ואז, גמרתי את הקריאה ואמרתי לעצמי 'טוב, מה עושים עכשיו?' ובאמת לא ידעתי מה אני הולך לעשות עם זה הלאה. גם זה היה רגע קשה בשבילי".
יש דברים שכשחקן אמרת לעצמך שתעשה אחרת אם תביים?
"כן, הייתי אומר לעצמי שחשוב לא לכפות על שחקנים דברים שהם מרגישים בהם לא בנוח. היו הצגות שהשתתפתי בהן ולא היה לי נוח בסצנה כלשהי, ואסור שזה יקרה. אני מבין התעקשויות של בימאים, אבל בסופו של דבר, לא צריך להיות מצב שבו השחקנים ירגישו לא בנוח עם מה שהם עושים".
זו בהחלט הייתה השנה של מרשק, עם מועמדות לפרס אופיר עבור משחקו ב'מנפאואר', עונה נוספת של סדרת הדרמה 'פלפלים צהובים', הסאטירה 'היהודים באים' ופרויקט הבימוי הראשון שלו.
אני מציינת בפניו שכל זה לא היה מתרחש אלמלא היה מחליט, בתום חמש שנות גלות תיאטרונית אותן העביר בניו יורק, לשוב הביתה, לחיקה של תעשיית התרבות והבידור הישראלית, ותוהה מדוע כשהתגורר בתפוח הגדול, בתום לימודיו ב'בית צבי', כמעט ולא עסק שם במשחק.
"מאוד פחדתי מחלק מהדברים שתחום המשחק מביא איתו", הוא מספר. "פחדתי מה'לא' ששחקן שומע הרבה מאוד פעמים, מחוסר הרציפות שיש במקצוע, כשבהרבה תקופות בכלל לא עובדים. אני מלמד עכשיו ב'בית צבי' משחק מול מצלמה, מסתכל על התלמידים ומוצא את עצמי חושב על מה שמצפה להם.
"אני לא חושב שמשחק הוא תחום קשה באופן יוצא דופן, יותר ממקצועות אחרים, אבל יש לו את הקשיים שייחודיים לו. היום אני מאוד שמח על מה שאני עוסק בו, אני אוהב את המשחק, עכשיו אני נהנה גם מהבימוי וכיף לי מאוד לעבוד עם אנשים שבאים לתחום ממקום טוב. אבל אם היינו יושבים ומנהלים את השיחה הזאת לפני כמה שנים, הייתי אומר לך דברים אחרים, כי הייתי במקום אחר. זה תחום שבו את חייבת להצליח, כי אם לא, זה ממש לא עושה לך טוב, זה מאוד מתסכל".
אם כך, מה גרם לך לחזור לישראל ולמשחק?
"יש לי חבר טוב, אורי, שהיה איתי בניו יורק. ישבנו פעם בבית קפה, והוא שאל אותי: 'תגיד, יוסי, איפה אתה רואה את עצמך עוד שלוש שנים?'. זו שאלה מאוד חשובה בעיניי, שאדם צריך לשאול את עצמו. וכמה שניסיתי, לא הייתה לי תשובה, לא הצלחתי לראות את עצמי עושה משהו מסוים או נמצא במקום ספציפי כמה שנים קדימה. ואז הוא אמר לי: 'אני אגיד לך איפה תהיה. אתה תחזור לארץ וגם תחזור לשחק. כמו שאני מכיר אותך, אתה תתלונן בדרך'", הוא מחייך, 'אבל תחזור לשחק'. הבנתי שהוא צודק, כי השנים בניו יורק לא היו שנים טובות בשבילי".
והיום, איפה אתה רואה את עצמך עוד שלוש שנים?
"שאלה מעניינת", הוא צוחק. "תראי, רציתי מאוד לביים, והנה אני עושה את זה, אז בהמשך אשמח מאוד לביים גם קולנוע וטלוויזיה, אפילו אשמח מאוד. אין לי משהו ספציפי שאני חושב עליו, אבל זה לגמרי הכיוון. וגם להמשיך לביים בתיאטרון, כמובן, שיש לו קסם משלו. את יודעת, כשאני צופה ב'שובר שורות', זה מעיף לי את הראש. בתיאטרון, יותר נדיר שזה משפיע עליי ככה, אבל כשזה קורה, זה הרבה יותר חזק. לראות הצגה טובה, שמפעילה את כל החושים, זו חוויה מדהימה, שאין לה מתחרים".
מרשק מחליף דמויות כמו זיקית בתפקידיו השונים על מסך הקולנוע, על בימת התיאטרון ובטלוויזיה, כאשר הוא מלהטט בין דרמה לקומדיה, סאטירה עוקצנית ומושחזת ותכנית בידורית, עולם התוכן של מבוגרים ועולמם של ילדים. "אין לי העדפה לדמות כזו או אחרת, ואני מרגיש בנוח עם כולן, באמת", הוא משיב לשאלתי האם יש סוג מסוים של דמויות שקל לו יותר להתחבר אליהן.
"אבל יש משהו שאיתו אני מרגיש פחות בנוח", הוא מוסיף ואומר, "וזה אלתור. אני עובד על זה עכשיו, עובד על עצמי בקטע הזה. ב'הכל הולך', למשל, יש המון אלתור. אפילו כשאני מצלם סדרה על פי תסריט שנכתב מראש, והבמאי אומר 'תנסה לאלתר', אני נלחץ מזה כמו אני לא יודע מה. אני חושב שזה בגלל שאני לא אוהב את תחושת המבוכה, אני אוהב להיות מוכן ומדויק".
חלק מההכנה הוא למידה של הדמות, מחקר על עולמה. זה משהו שאתה עושה כאשר אתה מתחיל לעבוד על תפקיד חדש?
"תראי, בהתחלה, אחרי שסיימתי בית ספר למשחק, היו שניים שלושה תפקידים בתיאטרון שממש נכנסתי אליהם וחקרתי אותם, וגיליתי שעבודת התחקיר הזאת היא לא העניין עצמו, בשבילי, לפחות. צפיתי לא מזמן בפרק של 'סטודיו למשחק' עם ג'ייק ג'ילנהול, שמשחק שוטר ב'חיית לילה'. במשך חצי שנה, הוא הצטרף לשוטרים, נסע איתם בניידת והיה איתם במהלך היום, והוא דיבר על זה בראיון בכל כך הרבה חשיבות, נו באמת, תעשה לי טובה! כשעשיתי את 'מנפאואר' לא הסתכלתי על שוטר אחד, ואני לא חושב שזה גרם להבדל במשחק ובתוצאה.
"תראי, אני מאמין שזה אינדיווידואלי, וגם יש תפקידים שכן צריך בהם להבין לעומק את העולם של הדמות", הוא מסייג את דבריו. "דניאל דיי לואיס, למשל, עובד שנתיים על תפקיד, נכנס לזה, מדבר על זה גם בחיים האמיתיים שלו, וגם פונים אליו כאל הדמות שהוא משחק. אליי זה לא מדבר".
אתה עוטה על עצמך דמויות בקלות, אך מה באשר להשלת הדמות מעליך בתום העבודה? קשה לך להשתחרר מדמויות ששיחקת?
"בניגוד מסוים לכניסה לדמות, הפרידה ממנה דווקא לא נעשית אצלי בקלילות. סיימתי את הצילומים ל'פלפלים צהובים' ביום חמישי, וביום ראשון כבר התחילו הצילומים ל'מנפאואר', ואני זוכר שביום הראשון עוד הייתי במקום של 'פלפלים', עוד לא השתחררתי לגמרי מהדמות שלי שם. אבל זו לא היתקעות בעיניי, זה טבעי. עם הזמן, יותר ויותר קל לעבור מתפקיד אחד לאחר. פעם, היה לי הרבה יותר קשה לעשות את זה.
"ובכלל, יש הרבה דברים שהופכים פשוטים יותר עם הזמן. אני מתבונן בתלמידים שלי ויודע שמה שעכשיו מלחיץ אותם ומעורר בהם קושי מסוים, עם הרבה מאמץ ועבודה קשה, יהפוך להיות הרבה יותר פשוט בהמשך. אני הייתי שם, אני זוכר את זה".
ההצגה 'הבן זונה עם הכובע' בבימוי של יוסי מרשק תעלה בתיאטרון 'תמונע' בתאריכים:
25.1.15, יום א', בשעה 21:30
29.1.15, יום ה', בשעה 20:00
15.2.15, יום א', בשעה 20:00
17.2.15, יום ג', בשעה 20:00
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם