היצירה הכי עצובה של היוצרת הכי חשובה
לראשונה, ביורק לא חוקרת כיוונים מוסיקליים חדשים אלא מתנסה בקונספט מוכר – אלבום פרידה. ב-Vulnicura, הזמרת האיסלנדית מעמיקה לתוך חוויות אוניברסליות בכלים שמאפיינים רק אותה, בעוד יצירה נפלאה של אחת היוצרות החשובות בהיסטוריה של המוסיקה
Vulnicura, ביורק
עוד כותרות ב-nrg:
• לזכר שלושת הנערים: שיר וראיון עם דוד ד'אור
• הוא בטח בהנגאובר: מה עובר על ג'וני דפ?
• שלום עושים באהבה: ז'אק כהן פותח שולחן
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אם חשבנו שהשיא היה ב-Biophilia מ-2011, אז התיימרה להלחין תופעות טבע באמצעות כלים שבנתה במיוחד בפרויקט שאפתני מאין כמוהו, כמעט ארבע שנים מאוחר יותר יוצא האלבום החדש שלה להוכיח שתמיד אפשר למתוח עוד קצת את גבולות היצירה המאפיינת את הפלא האיסלנדי הזה.
האלבום החדש שלה, Vulnicura, היה אמור לצאת בעוד חודשיים, במקביל לתערוכה רטרוספקטיבית של יצירותיה ב-MoMA, המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, המקום הראוי ביותר לתת כבוד למוסיקאית, המעצבת, היזמת, והאמנית שיצירתה חצתה מזמן את גבולות המוסיקה. התערוכה תתקיים במועד, אבל את תאריך יציאתו של האלבום הוחלט להקדים בשל דליפה לא חוקית. כך, אחד האלבומים המצופים ביותר של 2015 על פי כל המגזינים הנחשבים, הפך למעין הפתעה מתוקה איך שהשנה התחילה, ואפשר לומר אפילו שהאלבום עצמו הרוויח מזה. לראשונה, מזה הרבה זמן, קיבלנו אלבום חדש של ביורק כפשוטו, לא מלווה בקליפים מאיימים, באפליקציות ותערוכות ושאר דברים מונומנטליים שיקחו מהמוסיקה עצמה את הפוקוס המגיע לה. וטוב שכך.
מוסיקלית, אין כאן חידוש משמעותי. לשם שינוי, ביורק רק מחדדת את מה שכבר המציאה. היא משתמשת בכלי הנגינה המיוחדים שייצרה במיוחד עבור Biophilia, מחזירה את כלי הקשת מ-Homogenic למרכז, מותחת את יכולות המנעד האנושי בהמשך ל-Medulla, חוזרת לשתף פעולה עם אנתוני הגארטי (מאנתוני אנד דה ג'ונסונס) כפי שעשתה ב-Volta. אך אם עד כה הייתה רגילה ליצור במסגרות של שלוש עד חמש דקות, מטפחת יצורי כלאיים של עץ, מיתרים וטכנולוגיה בתבניות מלודיות מוגבלות, כעת היא יורדת ומותחת את גבולות היצירה עם שיר אחד שעובר את רף עשר הדקות וממוצע של כמעט שבע דקות לשיר. הרצועות לא מסתיימות עד שהיא מצליחה להביא למיצוי שלם ועמוק את מה שבאה לבטא, אם בפאוזות עוצמתיות, בצלילים חדים עד דקירה, בקריסה תזמורתית או במשיכת תו בודד למשך עשרות שניות מצמררות.
התפרצויות רגש תמיד היו מנת חלקה של הזמרת האיסלנדית, בין אם שרה על תופעות טבע, הנאה ילדותית מאהבה טהורה או צורך להתפוצץ כדי להיוולד מחדש. אך לעומת רוב אלבומיה, בהם חקרה אופקים מוסיקליים חדשים, כעת היא משתמשת במה שלמדה עד כה כדי לכתוב את האלבום הסנטימנטלי ביותר שלה, אותו קונספט שרבים אחרים כבר התנסו בו ולעתים קרובות נחשב לפסגת יצירתם – אלבום פרידה.
זהו ללא ספק האלבום העצוב והנוגה ביותר של ביורק. לעומת שאר אלבומיה, שבין התפרצויות רגש כאוטיות, המנונים שמחים ותפילות ברבוריות, הביאה היוצרת משהו חוץ-ביורקי ופענחה אותו בתוך היצירה בכליה הלא שגרתיים, הפעם, מהרצועה הראשונה ועד לאחרונה, הכל קפוא ודוקר ברגשות חדים ומדויקים, הכל נוצר בפנים מתוך חוויות הפרידה האוניברסליות, הידיעה טרם הפרידה שזה הולך לקרות, הטראומה, הבדידות וההשלמה.
פה נעוץ החידוש האמיתי של Vulnicura. אחת היוצרות הכי אופטימיות במוסיקה המודרנית כואבת ועצובה במשך קרוב לשישים דקות רצופות, והתוצאה מקסימה ומרגשת. ביורק מציינת את הסדר הכרונולוגי של היצירה הקונספטואלית, החל מ-Stonemilker, הרצועה הראשונה ואחד השירים היפים ביותר של ביורק אי פעם, שמצוין כי היא מייצגת תשעה חודשים לפני הפרידה, הרצועה השנייה והשלישית המייצגות חמישה ושלושה חודשים לפני בהתאמה, דרך Black Lake, סאגה בת למעלה מעשר דקות שדוהרת למעמקי הכאב והאובדן במפולת קשתות דוקרנית המאפיינת כבר את החודשיים שאחרי, ועד ל-Notget, הרצועה השישית שמצינת 11 חודשים לאחר הפרידה, ובה ביטים חודרניים בחסות המפיק העולה Arca (האלבום האחרון של קנייה ווסט, מיני האלבום השני של FKA Twigs), המפליאים לתאר את ההשלמה עם הכאב המסוים שתמיד ישאר איתך.
גם שלושת השירים שנותרו מחוץ למחזור הסנטימנטלי לא מנותקים ממנו לחלוטין, עם אותם טקסטים אישיים וכנים שמאפיינים את כל האלבום, אבל מזכירים יותר
ביורק כבר סיגלה לעצמה מזמן מקום של כבוד, הן בלב מעריציה והן בהיכל התהילה של המוסיקה, והיצירה הזאת, מהיפות והקשות ביותר לעיכול שהוציאה אי פעם, רק מוסיפה תימוכין למה שכבר ידוע.
מי שויתר על ביורק כבר בתחילת שנות האלפיים עם הקליפ שזלג לה מהאף לאוזניים ובחזרה, לא יסבול גם את האלבום החדש. מי שמאס בה בעקבות Volta המקושקש והמפוזר, יצירה חסרת זהות קונספטואלית המאפיינת בדרך כלל את הזמרת, ימצא כאן נחמה גדולה. בשורה התחתונה, לא קומוניקטיבי ככל שיהיה, Volnicura הוא אבן דרך אופיינית נוספת בקריירה של אחד האמנים הגדולים בעולם, ואם להכנס לפרטים, אולי אפילו היוצרת החשובה בתולדות המוסיקה המודרנית.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם