ספר זיכרונות: 12 שנים אחרי הפיגוע
בימים שאחרי הירצחם של אלי ודינה הורביץ, בתם בת שבע סדן לא רצתה לספר על חייהם ועל מותם. ב־12 השנים שחלפו מאז הבשיל בתוכה הספר החדש שכתבה, על החיים של אב סקרן ואם סוערת, כאב ואהבה, ילדים וחינוך: "תמיד הייתה תחושה שהכול יכול לקרות"
עוד כותרות ב-nrg:
• פול מקרטני משתף פעולה עם ריהאנה
• יונתן רזאל מנצח על כל גווני היהדות
• מאור כהן אדם אחר כשהוא לגמרי לבד
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
כמה שעות אחר כך, כשהחלו להגיע השמועות על פיגוע בקריית־ארבע, מקום מגוריהם של הוריה, הפכו הפחדים לוודאות. “אמרתי מיד: אלה הם. לא היה בי שום ספק“, היא אומרת. את הידיעה הרשמית על מותם של אביה ואמה בפיגוע הרצחני ההוא לא קיבלה מעולם, אבל לא היה בכך צורך. כשהטלפון צלצל במוצאי שבת ואחותה הצעירה הייתה על הקו, בת שבע כבר ידעה מהי הבשורה שהיא נושאת בפיה: ההורים אלי ודינה הורביץ נרצחו. שני מחבלים מחופשים לבחורי ישיבה חדרו לקריית־ארבע בזמן סעודת השבת. הם פצעו קשה אישה שסיירה עם בעלה ברחוב בדיוק כדי לגונן ולהתריע מפני מפגעים כמוהם, ואז נכנסו לבית משפחת הורביץ. בני הזוג ניסו להימלט מהמחבלים בין חדרי הבית, ולבסוף נורו למוות בחדרה של בת שבע. הכוחות שהגיעו למקום מצאו אותם מחובקים.
מיד בצאת השבת מצאה את עצמה בת שבע, הבכורה בין ארבעת האחים, נשאבת למערבולת של עשייה שלא אפשרה לה לעכל את הבשורה. “לקחתי פיקוד על המשפחה“, היא נזכרת. “זה היה העוגן שלי ברגעים ההם: להודיע לילדים שלי, לדאוג שהאחים יתאספו ביחד. היה בזה משהו מעשי מאוד, בלי הרבה רגשות. לא איבדתי את הצלילות והייתי מאוד מפוקסת“. רק בשעות הקטנות של הלילה, כשהבית התרוקן ממבקרים, גאה בה הבכי בפעם הראשונה.
אתמול חלמתי חלום: קמתי בבוקר והתחלתי להתארגן ולארגן את ילדיי לעוד יום של עבודה ובית ספר. לפתע הרמתי את עיניי וראיתי שעל המדרכה שמעבר לחלון הבית יש תחנה. והנה אמא עומדת שם עם החיוך הרגיל שלה, שמחה ורזה ומאירת פנים. “אמא“, אני פותחת את החלון וקוראת, “אמא, מתי חזרתם?“.
(מתוך “ואין יותר גבעול“)
12 שנה לאחר הפיגוע הרצחני חוזרת סדן אל רגעי החרדה ההם. בספר שכתבה, “ואין יותר גבעול“ (הוצאת ידיעות ספרים), היא משרטטת קווים לדמותם של אביה הרב אלי (אלנתן) ואמה דינה (דבי). המוות נוכח בספר מהרגע הראשון, אבל הוא אינו חזות הכול: לב הספר הוא דווקא סיפור חייהם של ההורים - מילדותם בארצות הברית, דרך ההתלבטויות וההכרעות של גיל ההתבגרות ועד לחיי הזוגיות העמוסים והאוהבים שלהם. בת שבע נכנסת לנעליהם של ההורים, ומגוללת את הסיפור דרך נקודת מבטם ובקולם שלהם.
“אנשים אומרים לי, ‘איך את יודעת שזה מה שהיה? אנחנו לא יודעים על ההורים שלנו כל כך הרבה‘. אבל ההורים שלי סיפרו המון“, היא אומרת. “הם היו אנשים שמספרים. זה לא שהם שפכו בפנינו את כל סיפור חייהם, אבל בכל מצב שנקלענו אליו הם ידעו לספר משהו על עצמם. אם לאחד הילדים קרה משהו, אבא ואמא שלי לקחו אותו לבית קפה או לים וסיפרו לו על עצמם בסיטואציה מקבילה.
“זה תמיד נעשה מתוך שיתוף, לא כהנחלת מורשת. אח שלי היה בצבא, אז אבא שלי סיפר לו על עצמו בצבא; כשהתחילו אצלי סיפורי בנים־בנות, אמא שלי סיפרה לי את הסיפורים שלה. לחלק מהדברים נחשפתי בתור ילדה, כשאמא שלי דיברה עם שכנה ואני הייתי אמורה לישון, אבל האוזניים הגדולות שלי לא היו יכולות לא להאזין. הסיפור שלהם נחשף בפנינו בהדרגה“.
לבני הזוג הורביץ יש סיפור חיים לא שגרתי, ובת שבע הייתה מודעת לכך כשניגשה למלאכת הכתיבה. “גם כשההורים שלי היו בחיים, היה ברור שיש להם סיפור ששווה לספר. לא המוות הוא שהפך אותם למעניינים, אלא עצם מהלך חייהם, על כל התהליכים שהם עברו. גם היומיום שלהם היה מרתק: היה משהו טוטאלי ולא שגרתי בחיים שלהם, תמיד הייתה תחושה שהכול יכול לקרות. הרבה פעמים לא ידענו מראש כמה אנשים יגיעו לארוחה בשבת, או שהם היו מסוגלים לנסוע עד לקיבוץ בצפון כדי לעשות שלום בית בין בני זוג או לבקר חברים. כל מה שקרה מסביב השפיע עליהם מאוד - בין אם זה נגע לאנשים סביבם או קרה לאנשים זרים בארץ. שום דבר לא היה עובר לידם“.
הרצון לספר על הוריה נבט אצל בת שבע בהדרגה. “בימים הראשונים אחרי הרצח, וגם אחר כך, לא היה לי חשק לספר“, היא אומרת. “לא שיתפתי פעולה עם הציפייה שהייתה בשבעה, שאשב שם ואספר על ההורים שלי. אני זוכרת שנכנסתי לחדר שלי, סגרתי את הדלת ולא רציתי לראות אף אחד. רציתי את החופש לעכל מה שקרה לבד, לא הייתה לי סבלנות לאנשים. כל הזמן אמרתי: ‘עזבו את הסיפור שלהם, מה זה חשוב. אני איבדתי את ההורים שלי כמו שהם היו עכשיו, לא כמו שהם היו פעם‘“.
כעבור כמה שנים החליטה יחד עם אחיה שהגיעה העת לספר את הסיפור. הם כתבו יחד ראשי פרקים לספר, ובת שבע פנתה לסופרת רונית לוינשטיין־מלץ, קרובת משפחתה המתגוררת בשכנות אליה ביישוב עלי. “ביקשתי ממנה לכתוב את הספר, אבל היא בדיוק קיבלה על עצמה לכתוב ספר על דרור וינברג הי“ד“, היא מספרת. הספר, “וקראתם דרור“ (ידיעות ספרים, 2010), מגולל את סיפורו של וינברג, מח“ט חברון שנהרג באינתיפאדה השנייה. “היא אמרה שהכתיבה תימשך כשלוש שנים, ובינתיים הציעה שאכתוב מה שעולה לי לראש כדי שיהיו לה מספיק חומרים שתוכל לעבוד איתם כשתתפנה“, משחזרת סדן. “התחלתי לכתוב, ובכל פעם ששלחתי לה פרק היא חזרה אליי עם אותה התשובה: ‘תכתבי, תכתבי, תכתבי‘. אחרי שלוש שנים היא אמרה לי: ‘תקשיבי, יש לך כבר ספר. את לא צריכה אותי‘“.
בת שבע החליטה להישמע לעצתה של לוינשטיין־מלץ, והחלה לגבש את הקטעים שכתבה לספר. את הכתיבה לקחה על עצמה כמשימה אישית, ולא שיתפה כמעט את בני המשפחה האחרים. “התלבטתי אם לעשות עבודת מחקר ולשאול עליהם אנשים כמו סבא וסבתא שלי, אחים של ההורים וחברים. אבל בסופו של דבר החלטתי לא לשאול אף אחד כלום: רציתי שזה יהיה הסיפור שלי, על אבא ואמא שלי. הרי כל אחד תופס אותם אחרת, ואני רציתי לכתוב את הסיפור כמו שאני מכירה אותו“. רק אחרי שסיימה לכתוב פנתה לכמה מבני המשפחה המבוגרים כדי להשלים פרטים חסרים.
את התהליך המשמעותי ביותר בכתיבת הספר עברה כשדיברה עם סבה, הרב משה הורביץ. בספר מתוארת דמותו מנקודת מבטו של בנו, אלי, שחווה את שיטות החינוך שלו כנוקשות ובנעוריו החליט לעזוב את הדת ואת משפחתו, ועלה לבדו לישראל. “עם סבא שלי זה היה הכי מורכב“, היא אומרת. “בהתחלה הרגשתי שהוא מוסר לי כתב הגנה, עם אמירות כמו: ‘מהצד שלנו זה נראה כך‘. אבל לאט־לאט ירדו ההגנות, והוא התחיל פשוט לספר. הייתי מגיעה אליו פעם בשבוע, והיינו מדברים על הכול. היה מרתק. סבא שלי הוא אדם עם חוכמה חינוכית מדהימה, ובמשך השנים הייתי מתייעצת איתו הרבה בנוגע לילדים שלי. הבנתי שלקשיים של אבא שלי בילדות היו הרבה סיבות, כולל התרבות האמריקנית שהייתה מסביב והתקוות הרבות שסבא שלי תלה בו. הכנסתי חלק מנקודת המבט של סבא שלי כדי להפוך את הדמות שלו למורכבת יותר, אבל רוב הספר מבוסס על דברים ששמעתי מההורים שלי“.
הרגשת שדרך הכתיבה את עוברת תהליך של ריפוי?
“נראה שכן, אבל זו לא הייתה המטרה המרכזית. היו רגעים שהרגשתי שאני כותבת את שטף התודעה של ההורים שלי, שאני לגמרי צינור למחשבות שלהם. זה היה ממש כמו להיפגש עם ההורים שלי מחדש. אני זוכרת שכתבתי קטע מסוים, ואחרי שחזרתי וקראתי אותו אמרתי לעצמי: ‘וואלה, לפני שכתבתי לא ידעתי שככה זה היה‘. דרך הכתיבה גיליתי דברים חדשים, ודברים שכבר ידעתי קיבלו פתאום משמעות חדשה“.
איך הגיבו האחים שלך כששמעו שאת כותבת ספר? הם לא רצו להכניס את נקודת המבט האישית שלהם?
“הבדיחה המשפחתית שלנו אומרת שכל אחד יכתוב ספר משלו. יש לי אחות שכבר עובדת על סדרת ספרי ילדים המבוססים על סיפורים שאבא שלי היה מספר. לאבא שלי הייתה גישה מכבדת מאוד לילדים, והייתה לו יכולת להעביר להם רעיונות פילוסופיים שאנשים אחרים היו בטוחים שילדים בכלל לא יכולים לקלוט. כשהוא היה מדבר עם ילדים המבוגרים מסביב היו מרותקים, כי היה ברור שהוא מדבר עמוק. למשל, כשהיינו קטנים הוא היה לוקח אותנו אליו ושואל: ‘איפה אבא?‘ הייתי מצביעה עליו, והוא היה אומר: ‘לא, זו החולצה של אבא‘, ‘לא, זה הפה של אבא‘. כל אחד מאיתנו הצליח למצוא לזה פתרון משלו. אני אמרתי ‘אבא זה הכול‘, אח שלי אמר: ‘אין אבא‘, אחותי הקטנה אמרה: ‘אבא זה מה שהוא מרגיש‘. זו שאלה פילוסופית: איפה אני, מה הזהות שלי. היכולת לקחת ילד קטן ולשגע אותו בשאלות כאלה - זה אבא שלי“.
“פוסעת בחדרי הבית שלי. הרצפה אותה רצפה, מרצפות הקרמיקה הגדולות והבהירות נראות בעיניי רחוקות, הקירות שעד אתמול היו קירות ביתי נראים זרים, כאילו לא הצליחו לספוג את עוצמת אירועי השעות האחרונות. ...נשיקת הפרידה של אמא, של אבא, מי חשב שזו תהיה הנשיקה האחרונה“. (מתוך “ואין יותר גבעול“)
הרב אלי הורביץ נולד בכפר הרא“ה למשפחה דתית־לאומית. כשהיה תינוק עקרו הוריו למרילנד שבארצות הברית, שם כיהן אביו כמנהל בית הספר היהודי. לבית הספר הזה הלכה דינה וולף, בת למשפחה יהודית חילונית. דינה, שהחלה להתקרב בהדרגה לדת, הייתה חברתה הטובה של טובי, אחותו הצעירה של אלי. אלי נסע בינתיים לישראל, התגורר אצל דודיו בקיבוץ חולתה והתגייס לצבא. אחר כך חזרו גם הוריו לארץ. דינה, שהגיעה ללמוד בישראל לאחר תום לימודיה בתיכון, הגיעה לבית משפחת הורביץ כדי לפגוש את חברתה הטובה - ופגשה שם את אלי.
הקשר בין השניים לא התקבל בהבנה אצל הוריו של אלי, שחששו מפני ההתקרבות בין דינה החוזרת בתשובה לבנם החוזר בשאלה. אבל האזהרות לא עזרו: הקשר בין השניים הלך והתחזק, והשניים החליטו להתחתן - לא לפני שאלי חזר בתשובה, והחל ללמוד בישיבת “מרכז הרב“ בירושלים. הם התגוררו בשכונת מקור ברוך בירושלים, שם נולדה בת שבע. בהמשך נולדו צבי, נחמה ושולמית. המשפחה עברה לקריית־ארבע, ושם עסקו בני הזוג בחינוך: אלי לימד בישיבת “שבי חברון“ ובמקומות רבים אחרים, דינה לימדה באולפנה לבנות בקריית־ארבע ובמקביל מסרה שיעורי מוזיקה.
בכל סיפור חייהם של השניים חוזר ועולה מוטיב מרכזי וכואב: הקושי בהקמת משפחה גדולה ובהבאת ילדים לעולם. אלי ודינה, שנולדו להוריהם לאחר שנים רבות של ציפייה, חוו גם הם קשיים רבים סביב הלידות. בספר מתארת סדן את ההיריונות הקשים של אמה, את ההפלות הרבות והלידות השקטות, ומצטטת מכתב שכתבה אמה לבן שנולד ללא רוח חיים. “מה שחשפתי בספר מייצג רק חלק קטן מהקשיים של אמא שלי“, היא אומרת. “זה היה נושא מדובר ומשמעותי אצלנו בבית. כשנכנסתי להיריון החמישי שלי, שההורים שלי לא זכו לראות את סופו, זו הייתה ממש תחושת ניצחון: לאמא שלי נולדו רק ארבעה ילדים, והנה - הצלחנו לשבור את הסטטיסטיקה.
“אמא שלי הייתה מספרת לכל אחד על הלידות ועל התשוקה לילד. בכלל, היא הייתה מספרת הכול לכולם, ברמה שהיא הייתה יכולה לנסוע נסיעה קצרה במונית, ובדרך לספר לנהג את כל סיפור חייה - וגם הוא היה מספר לה את כל סיפור חייו. מי שהיה מסתכל עליהם מהצד היה בטוח שהם מכירים עשרים שנה. בתור ילדה, לא תמיד אהבתי את זה. הייתי חושבת: ‘אמא, תשמרי משהו קצת לעצמך, את לא צריכה לספר הכול‘. אבל היום אני מבינה שהיא סיפרה על עצמה כדי שאנשים ירגישו נוח לספר לה על עצמם. היא עשתה את זה ממקום של חוזק: אני חזקה עד כדי כך שאני יכולה לספר גם על נקודות הכאב והתסכול שלי בחיים“.
הפתיחות של דינה בנושא הקושי ללדת היא זו שהפגישה, שנים לפני מותה, בינה ובין האישה שנפצעה קשה במהלך מסע הירי של המחבלים שרצחו אותה. “הפעם היחידה שאמא שלי והאישה הזו דיברו ביניהן הייתה אחרי שאמא שלי עברה עוד הפלה. האישה ראתה אותה ברחוב וניגשה לומר לה מזל טוב על הלידה, ואמא שלי ענתה: ‘תודה, אבל אין על מה‘, ובלי שום היכרות מוקדמת סיפרה לה את כל הסיפור, על ההפלות ועל הקשיים. זה מה שהאישה הזו זכרה מאמא שלי.
“אחרי שהיא החלימה מהפציעה היא החליטה, בהשראת הזיכרון הזה, לפתוח גמ“ח לכריות של ברית. היא הסתובבה בגאולה עד שמצאה מישהו שרוקם יפה, וכשהוא הבין שהיא מגיעה מקריית־ארבע הוא אמר לה: ‘מישהי, לפני הרבה חודשים, השאירה כאן משהו ולא באה לקחת‘. מתברר שזו הייתה אמא שלי, שהחליטה לרקום חופה משפחתית שיהיו רקומים עליה השמות של כל הילדים שהתחתנו. אנחנו לא ידענו על זה בכלל, ורק בזכות צירוף המקרים גילינו את החופה“.
"איך זה נגמר באותו יום? אני חייבת להיזכר. אבא רשם כמה מילים בפנקס שלו והבטיח לברר על מלגות לימודים ליהודה, ואמא החזירה את הכוסות למטבח וחיבקה אותי חיבוק גדול ומנחם. לרגע לא היה בלבול, הייתה רק הבנה עמוקה למורכבות שנראית לכאורה חסרת מוצא, והורים שיכולים להכיל אותה על כל צדדיה. הורים המשרים ביטחון ואמונה באמת הפשוטה והעמוקה: המציאות עוד יכולה להפתיע". (מתוך “ואין יותר גבעול“)
מתוך הספר מצטיירות דמויות לא שגרתיות. הרב אלי, שעבר נעורים סוערים שבמהלכם עזב את הדת, נותר אדם עצמאי מאוד בדעותיו. בת שבע מתארת באהבה את האיש שהצטרף למפגשים עם אנשי “דור שלום“ לאחר רצח רבין, ויצר קשרים אמיצים עם יריבים פוליטיים מרים. היא גם מתארת כיצד אחרי הטבח שביצע השכן ברוך גולדשטיין במערת המכפלה, התבטא אביה בחריפות נגד המעשה גם כשמסביב גברו קריאות השמחה.
“היה בו משהו אמיץ“, אומרת בת שבע על אביה. “הוא היה חד מאוד באמירות שלו. הוא ידע להחזיק בראש מהלכים מורכבים, וגם כשבמציאות קרו דברים קשים הוא לא זז מהקו שלו“. היציבות של אביה השתלבה היטב עם התזזיתיות של אמה - אישה שלא ידעה רגע דל בחייה. בהקשר הזה היא מספרת מעשה שהתרחש שבועות אחדים לפני הרצח. “הם נסעו יחד לראש הנקרה, ואמא שלי אמרה לאבא שלי: ‘אתה רואה את הגלים? ככה אני מרגישה. אלה החיים שלי. אין לי טיפת רוגע. כל הזמן יש אצלי סערה. אני חיה בסרט דרמה‘. אבא שלי אמר לה: ‘תסתכלי על הסלעים. אלפי שנים הם כאן, נשארים יציבים. גם לך יש יציבות כזו‘. היו בהם שני צדדים: עמידה ויציבות מצד אחד, וגם הסערות האלה, שבהן כל יום הוא או סקנדל או פסטיבל“.
בספר מתוארת גם דרכם החינוכית המיוחדת של ההורים. “לכל אחד מאיתנו, האחים, הייתה פעם שבה הודיע שהוא מתחתן בגיל צעיר מאוד, ממקום ילדותי“, היא מספרת. “הם תמיד הצליחו להגיב באופן שלא הקטין את השמחה שלנו ולא זלזל בהחלטה, אבל במקביל הם דיברו על כמה חתונה היא רוחנית ומשמעותית, עד שהבנו לבד שזה לא מתאים. הם הצליחו לכוון מצד אחד, ולהכיל מצד שני.
“כשהייתי נערה נכנסתי לסיטואציה ממש נוראית, שכל הורה היה מגיב עליה בצורה חמורה. גם אני לא יודעת איך הייתי מגיבה אם משהו כזה היה קורה לילדים שלי. אבל אני זוכרת איך אבא שלי פשוט אמר לי: ‘אני אוהב אותך, בת שבע, אוהב אותך ומאמין בך‘. אולי חמישים פעם הוא חזר על המנטרה הזו. תמיד היה לי ברור שהם יהיו איתי גם ברגעים הקשים“.
הם עצמם עברו ילדות ונעורים סוערים, לא ממש סיפור אידילי של 'ילדים טובים ירושלים'. הם לא התלבטו לפני ששיתפו אתכם בסיפור שלהם?
“ידענו שההורים שלנו עברו תהליך, הם לא הסתירו מאיתנו שום דבר. הבית שלנו היה מקום שאפשר לדבר בו על הכול, בכל רמה שהיא - מעניינים רוחניים ועד דברים ארציים מאוד. כנראה הם סמכו על עצמם ועלינו שנעמוד בזה. תמיד ידענו שאנחנו שייכים לציבור הדתי, אבל היינו גם ערים לכך שאנחנו חלק ממגוון גדול שקיים בחברה הישראלית. תמיד היה קשר טוב עם הדודים החילונים של אבא שלי מהקיבוץ, והיה מנעד גדול של דעות שנכנסו הביתה“.
“תסתכלו עליי. תסתכלו עליי אישה. תסתכלו עליי אמא. תסתכלו על העיניים שלי. חפשו את הניצוץ, הוא שם, לא קשה למצוא אותו. תראו את השפתיים שלי. כן, הן מחייכות. הרבה. יודעות אפילו לצחוק. תסתכלו עליי מדליקה נרות שבת, תסתכלו עליי מחבקת את הילדים שלי, הנכדים שלכם...“. (מתוך “ואין יותר גבעול“)
בת שבע (40), מתגוררת ביישוב עלי עם בעלה, הרב יהודה סדן, ראש הישיבה הגבוהה ביישוב, ועם שבעת ילדיהם. חמיה הוא הרב אלי סדן, העומד בראש המכינה הקדם צבאית בעלי. היא בוגרת תואר שני בפיזיקה, ובמשך שנים עבדה בחברות הייטק שונות (“אני חתומה על רציונליות“, היא אומרת, “מעולם לא הבנתי אמהות שכולות שסיפרו על ‘תחושת הבטן‘ שהייתה להן לפני שהבן נהרג. אבל כשההורים שלי נהרגו, הייתה לי תחושת בטן כזו בדיוק“). בשבוע הרצח הייתה אמורה להתחיל משרה חדשה ותובענית. בספר מתוארת השיחה שלה עם הוריה, שבה היא מתלבטת אם להיענות להצעת העבודה. עם אביה היא מנהלת שיחה ערה, “ואמא? אמא בוהה אל עבר המסדרון שמולה ואומרת: ‘אמא צריכה להיות בבית‘“.
דבריה של דינה התגלו כמעין נבואה: “העמיתים מהעבודה העתידית הגיעו כמובן לשבעה, ואני זוכרת שאמרתי: ‘וואו, אין מצב שאני באה לעבוד בשבוע הבא‘. הם חשבו שזה עניין של עוד כמה ימים ואמרו שאין לחץ ושיהיה בסדר. לא ידעתי אז שזה באמת בלתי אפשרי שאתחיל עבודה כזו“, היא נזכרת. “אנשים חושבים שאחרי אירוע טראומתי כזה, קשה לחזור לשגרה מבחינה נפשית. אבל האמת היא שזה קשה גם מבחינה טכנית. בשבועות שאחרי הרצח הייתי עסוקה עד מעל לראש: הבית של ההורים שלי התפוצץ, והיה צריך לשפץ אותו מא‘ ועד ת‘. סבתא שלי, שהתגוררה בארה“ב, החליטה שהיא נשארת בארץ, וגם בה הייתי צריכה לטפל. זה בכלל לא היה מתאים שאחזור לעבוד בהייטק“. סדן המשיכה לעבוד וללמד בתחום הפיזיקה בחצי משרה, וכיום היא מטפלת באמנות.
כאילו ההתמודדות עם הרצח לא מספיקה, נאלצתם להיאבק גם בביטוח הלאומי - שסירב להכיר בזכאותכם לקצבה כפולה מתוקף היותכם יתומים משני הורים. בספר את מתארת איך הפקידה אומרת: “מצטערת, אבל כשחוקקו את החוק לא חשבו על מקרה כמו שלכם“.
“זה סיפור שאפשר לכתוב עליו ספר שלם. קמנו מהשבעה ביום ראשון, וביום שלישי כבר קבענו פגישה עם בנימין נתניהו, שר האוצר דאז, והתחלנו מלחמה. היה לנו ברור שזו מלחמה צודקת - הרי הסיבה שאנחנו לא נכללים בחוק היא פרוצדורלית בלבד, זה לא שמישהו רצה להתנכל לנו. כשהתחלנו את המאבק היו עוד משפחות בודדות שהיו באותו המצב“.
המאבק נמשך שנים, ורק ב־2008 התקבל התיקון שאישר ליתומים שאיבדו את שני הוריהם בפעולות איבה קצבה מוגדלת מהביטוח הלאומי. ב־2011 הוחלט להשוות את תנאיהם של יתומי הטרור שאיבדו את שני הוריהם לאלו של אלמנות צה“ל - הן מבחינת גובה הקצבה והן מבחינת העובדה שקבלתה אינה מוגבלת בגיל. סדן מציינת לטובה את הסיוע שקיבלו מחברי הכנסת דליה איציק, זבולון אורלב וחיים כץ, יו“ר ועדת העבודה והרווחה. “האוצר התנגד לתיקון, למרות שיש בסך הכול 22 משפחות כאלה בארץ. זה לא כסף“.
דרך המאבק המשותף נחשפה סדן לקבוצה המצומצמת של ילדים שאיבדו את שני הוריהם בפעולות איבה, ובהם מירי פירסטנברג, שאיבדה את שני הוריה בפיגוע במעלה עקרבים בשנת 56‘, ילדי משפחת נעים, שאיבדו את הוריהם בפיגוע בקו 405 ב־1989, וילדי משפחת גביש, שאיבדו את הוריהם, את סבם ואת אחיהם הבכור בפיגוע באלון־מורה ב־2002.
משפחות שאיבדו זוג הורים משנת 2000 ואילך זוכות לתמיכה מארגון “משפחה אחת“, ובת שבע מספרת על הקשר החם שנרקם ביניהן. “אנחנו נפגשים פעם בחודש, יוצאים יחד לחופשות ונמצאים בקשר קרוב“, היא אומרת. “אנחנו נמצאים במצב שכמעט אף אחד בעולם לא יכול להבין. למי שמסתכל על המצב שלנו מהצד, זה נראה כאילו חווינו מוות כפול. אבל זה לא מוות כפול, זה יותר מזה. כי מעבר לכך שאיבדנו את אבא ואת אמא, איבדנו גם את הבית. במובן הפיזי ביותר של המילה, אבל גם איבדנו את המשענת, את היציבות. לפעמים האובדן של הבית קשה יותר מאובדן ההורים, כי הוא מבטא מציאות חדשה לגמרי שצריך להתרגל אליה. היה לך מקום בעולם, ופתאום אתה תלוש. אין לך משענת. אין מאיפה לצאת, אין לאן ללכת“.
את חוזרת לבית ההורים, לפעמים?
“שנים לא חזרתי לשם. אחרי הרצח הרגשתי שהבית הוא כמו גופה, אין בו נשמה, והחזרה לשם הייתה מייסרת אותי ממש וגורמת לי כאב. גם שהות בקריית־ארבע בלי ההורים שלי גרמה להרגשה ריקה. מבחינתי המקום הזה חלול בלעדיהם. מי שהתחבר לאבל דרך הקרבה לבית ולחפצים של ההורים היה אחי, שהיה חוזר לשם כדי לבכות ודאג מאוד לשמור על התמונות של ההורים. בסופו של דבר הוא גם קנה משלוש האחיות את החלק שלנו בבית, והיום הוא משכיר אותו“.
חששת מהנסיעה לשם? מפיגוע שעלול לקרות שוב?
“לא, כי זה בית. בבית מרגישים בטוח. אחרי הרצח חזרתי לבית ההורים וישנתי בחדר שלי, במקום שבו הם נרצחו, והרגשתי הכי בטוחה בעולם. הזוי, אני יודעת,
בזמן הרצח היית כבר נשואה, עם בית וילדים משלך.
“במובן הזה אפשר לומר ש‘הרווחתי‘, כי הצלחתי להשלים עם ההורים שלי מהלך של ילדות־התבגרות־בגרות, שהרבה יתומים לא הצליחו להשלים. אבל אני מרחמת על הילדים שלי, שאין להם סבא וסבתא, ושחוו את המוות שלהם כטראומה מטורפת“.
את חושבת עליהם הרבה?
"כל הזמן. הם מלווים אותי בתודעה, ועד היום אני מוצאת את עצמי מתייעצת עם אמא שלי בנוגע לבגד חדש שאני רוצה לקנות, או אומרת לעצמי שאני צריכה להתקשר אליה כדי להתייעץ איך להיערך לקראת הסופה המתקרבת. דווקא ברגעים האינטנסיביים בחיים, בחגים למשל, אני חושבת עליהם פחות. יש לי ילדים ואחריות, ואני צריכה לדאוג לכולם. המחשבות עליהם מגיעות ברגעים הקטנים של היומיום, ביום שישי לפני שבת, או כשאני סתם יושבת ומקפלת כביסה“.
יש בך כעס?
“אף פעם לא היה בי כעס כלפי המדינה, ומעולם גם לא הרגשתי צורך בנקמה. אבל כעסתי על ההורים שלי, שנטשו אותי. לפעמים אני רוצה להגיד להם: למה חשבתם שאני אעמוד בזה?“.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם