ראשי » תרבות » במה

"העיר הזאת": מחזה על גבול השלמות

התוכן אנרכיסטי ובועט, הטקסט מחורז ושקול, התפאורה לא קיימת וקסומה, יחידת הקצב מצומצמת לפח ושייקר וטובה מרוב ההפקות הגרנדיוזיות שראיתם. "העיר הזאת" מוגדרת כמחזמר אך נכון יותר יהיה להגדיר אותה כאופרת הרוק שאתם חייבים לראות

הפעם הראשונה בה ראיתי את "העיר הזאת" עברה עלי תוך כדי התקף קנאה, שעיקרו: איך יכול להיות שאנשים כל כך צעירים כתבו טקסט כל כך חד וחכם. "העיר הזאת" היא יצירה קולקטיבית, ישראלית, במובן העמוק ביותר, וזאת למרות שהיא מספרת סיפור אמריקאי נוסחתי (ג'ו הבלש הפרטי האדיש והלא שגרתי; עוזרו ג'ק, שמגלם את קול ההיגיון; מפקח המשטרה מק'מרפי, משבית השמחות; שרה בנט הבלונדינית, שאחותה נרצחה; ומנשה, הארכי נבל, חסר הפנים).

עוד כותרות ב-nrg:
• הופעות הסופרבול הבלתי נשכחות
• המציאות האכזרית של רוסיה היפה
• תחנות תרבות: כנסיית השכל מתפשטת
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

אם זהו מבנה העלילה (הבנאלי – יש לומר), הרי שהחידוש והגאונות של "העיר הזאת" נובע מהתוכן, מהטקסט. לכאורה, ההצגה עצמה בנויה על דמותו של ג'ו (הבלש) שנמצא פיזית על הבמה לאורך רוב ההצגה – והסיפור נמסר, כמעט בלעדית, דרך התודעה שלו ([הבלש:] "העולם שלי סובב סביבי רבותי, ואם מישהו לא נחמד - הוא לא נחמד אלי"). ההצגה לכאורה מתארת את עולמו של הבלש, אבל בפועל עולמו של הבלש סובב סביב המילים. הטקסט הוא הגיבור הראשי של "העיר הזאת", הוא מרכיב את העולם שעל הבמה, ומפרק אותו - באותה קלות. השחקנים הם לא יותר מכלי בידיו של הטקסט, ובשלבים מסוימים הם הופכים להיות בובות שהטקסט מרקיד, כמעט בניגוד לרצונם.
 
"העיר הזאת" מכריזה על עצמה כמחזמר – וחבל שכך, שכן ההגדרה "אופרת רוק" היתה הולמת אותה יותר. השירים שמשובצים בה נעים בין גא'ז ורוק, כשבכל השירים משובצים קטעי היפ-הופ שיוצרים מעברים חלקים ולא מאולצים בין השירים ובין חלקי הדיבור של השחקנים (הטקסט של "העיר הזאת" כולו - מחורז, רתמי, ושקול). אפשר להתייחס אל הטקסט המחורז בקלות ראש - כמעין מערכון מוצלח ומתמשך – אך במבנה העומק של ההצגה עומדת שאלה פילוסופית: מה היחס בין השפה ובין העולם? האם השפה סתמית ושרירותית? האם כל תפקידה רק לתאר את המציאות? או שמא השפה היא זו שיוצרת את המציאות ומעצבת אותה? האם גימטרייה היא משחק מספרים חסר תכלית? או שמא היא מלמדת אותנו משהו עמוק על העולם בו אנו חיים? האם כדי לרדת לשורש העניין יש להיאחז בעובדות היבשות? או שמא הדרך אל הרוצח עוברת דרך עיון בשורש המילה סכין?

"[העוזר פונה לבלש:] 'תראה: / יש אבק שרפה - / אבל אין סימני יריות, / מלא עלים וגפרורים - / אבל אין שום כוויות, / יש סכין - ואין שריטות; / מזכיר אולר שוויצרי. / מה אפשר ללמוד מזה?'.

[הבלש:] 'אלמנטרי. / אבק השריפה מלמד שגם אבק יכול להישרף, / העלים מלמדים אותנו שהכל ארעי וחולף, / אבל סכין זה שורש ס.כ.נ.ה - / זה חדשות רעות!'.

[העוזר:] 'והגפרורים?'.

[הבלש:] 'מה יש ללמוד מהם? / כל תכליתם להתכלות!'".

הטקסט של "העיר הזאת" נע בין שני קצוות מנוגדים של השפה העברית. מן הצד האחד, הוא מכוון גבוה ("העיר ספינה. / בניה למפרע, / שעריה לחסדי רוחות לשמיים, / לבורח, / לאוחז קרנות מזבח, / לשוכח ערכיו / חולת ירח, זו העיר / על עכבריה, שיכוריה, והסתיו."). ומן הצד השני הטקסט מכיר ומשתמש בנטייה לצמצם את התקשורת הבין אישית למינימום ההכרחי: מימיקה חסרת קול; סימני ניקוד ("!?); הברות ("פחחח"); וסימנים איקונוגרפיים ("[הבחורה לבלש:] 'ככה אתה מודיע לי שמתה אחותי?' [הבלש:] 'אם זו היתה הודעת טקסט הייתי מוסיף סמיילי'.").

הטקסט עומד על המתח בין הצורך האנושי לדבר ("מה הקטע עם 'מילים אחרונות'? אפשר להעביר שנים, עשרות שנים בלי שמישהו יתעניין במה שיש לך לומר"), ובין הצורך לקבל תקציר של העלילה, פאנץ ליין שיבהיר על מה היתה הבדיחה – ומתי צריך לצחוק ("בסוף חייב להיות מוסר השכל, אז בואו נקשיב לגוססים ונחכים לעזאזל"). לפי ה"העיר הזאת", כדי שיקשיבו לאדם - עליו להיות מוצא להורג, וגם אז עליו לתמצת את דבריו למספר מוגבל של תווים, להודעת s.m.s שבסופה עדיף שיופיע סימן הירוגליפי.
 

יש מי שאומרים שראשיתו של התיאטרון בטקסים פגאניים, שמאוחר יותר הפכו להצגות תיאטרון – בידור להמונים; שורשיו של התיאטרון ביכולתו של המכשף / השחקן – ליצור מציאות שמעולם לא היתה קיימת. להצגה "העיר הזאת" אין תפאורה, לבד מכיסא, שולחן, מתלה בגדים וטקסט מאגי שיוצר את הרקע להתרחשויות בדמיונו של הצופה: "יורד לרחוב / שולף סיגר / טלפון לשרה / 'המנוי לא מחובר'. / 'מונית! ל"קוקו גונגו"! / תפעיל מונה! / מותר לעשן?' / - מדליק לפני שהוא עונה". הצופה רואה בעיני רוחו את הרחוב אליו יורד הבלש, את המונית אליה הוא נכנס, את הסיגר שהוא מכניס לפיו, ואת התדהמה של הנהג – מיותר לציין שכל אלה לא קיימים על הבמה, וקסם היעלמותם של חפצים שמעולם לא היו על הבמה, מתחרה רק בקסם בריאתם יש מאין.

בדומה לתפאורה הלא קיימת – אותה השלים הצופה בדמיונו – הסגפנות ניכרת גם בכלי הנגינה. להזכירכם, זו הופעת ג'אז / רוק / היפ הופ, לכאורה, אין מקום להצטמצם בכלי נגינה. אבל בפועל, יחידת הקצב של "העיר הזאת" מורכבת מפח זבל, דרבוקה, תוף מרים, מצילה אחת, ושייקר ביצה (אני לא צוחק) – אני גם לא צוחק כשאני אומר שיחידת הקצב של "העיר הזאת" נשמעת טוב יותר מרוב ההפקות הגרנדיוזיות שעלו בשנים האחרונות על הבמה.

על ההפקה המוזיקאלית – ועל תפעול יחידת הקצב – מופקד עומר מור (שמכונה גם איציק פצצתי), ובאותו מחיר, הוא גם מתחזק את סאונד החצוצרה הכי יחודי שתשמעו בארץ. מור גם משמש כמעין מקהלה יוונית והבעות הפנים שלו (בתגובה למה שמתרחש על הבמה) מידי פעם גונבות את הפוקוס מהשחקנים.

עמית אולמן (שגם ביים את ההצגה וגם מגלם את הבלש), עומר הברון (בתפקיד העוזר, ובשני תפקידים קטנים מבריקים), ורוני רוקט (בתפקיד המפקח) – זוכים לחלקי טקסט טובים מאוד. לעומתם, דורית ליליין (בתפקיד הבלונדית במצוקה) – זוכה בחלקי טקסט שמתאימים לדמות שהיא מגלמת: אלה חלקים רגשניים וחלשים שכל תפקידם להדגיש את חוזקו ושנינותו של הגבר שניצב מולה. וכך, דווקא כאשר היא מגלמת ילד שמחלק עיתונים, או במהלך ההדרן (שם היא מבצעת טקסט שלא נפל בחלקה) היא מתגלה כשחקנית שיכולותיה אינן נופלות מהקאסט הגברי. בהתחשב בכך, כל ארבעת השחקנים מפגינים תצוגת משחק על גבול השלמות.

בחודש נובמבר האחרון זכתה "העיר הזאת" בטקס פרסי הפרינג' בארבע קטיגוריות (מתוך חמש עשרה). בהתאמה, בהופעות בהן נכחתי היה אולם צוותא כמעט מלא, וקהל הצופים היה צעיר בהרבה ממה שמקובל לראות באולמות התיאטרון. לצורך הכנת הכתבה ביצענו סקר קצר מהלכו הסתבר שהגיל הממוצע של הצופים נע בין 23 – 26, ושרובו המכריע של הקהל אינו מגיע מתל אביב (עמק יזרעאל, שוהם, באר שבע, צור יגאל, צרפת וארצות הברית).

במידה מסוימת ההתרחשות מסביב "העיר הזאת" מזכירה את ההפקה של "אופרת הרוק מאמי". ל"מאמי" היו כמה מנופים שהביאו להצלחתה: היא יצרה פרובוקציה פוליטית; היא סימנה את הפריצה של אהוד בנאי והפליטים; ומעבר להכל, היא הצליחה בשל "שיר האונס" ("מאמי יא מאמי תפתחי את הרגליים / לשבעה מדוכאים / שבעה פלסטינאים. עשרים שנות כיבוש / יותר לא נמתין / בזקפה ובזרע נגאל את פלסטין... מאמי יא מאמי / נדפוק כי נדפקנו / השליטים שלך הם הטרגדיה שלנו").

בדומה ל"מאמי", כדי ש"העיר הזאת" תממש את מלא הפוטנציאל שלה, עליה להכניס לפלייליסט של גלגלצ' לפחות שיר אחד. לשם כך אנשי "העיר הזאת" יהיו חייבים לחתוך את הטקסט המבריק שלהם, לערוך אותו, לוותר על חלקי שירה – ולקווץ את השירים לכדי יצירות של לא יותר משלוש דקות. אלה פעולות שאני בספק אם הם מסוגלים לעשות לבד, ועדיף שמי שיבצע את פעולת החיתוך וההרכבה יהיה דמות סמכותית מספיק, שתהיה מקובלת על כל חברי הלהקה – מצער יהיה אם ההפקה הזו תרד בשל חילוקי דעות פנימיים.

יש רגעים כאלה בתרבות בהם דברים מתחברים – כישרונות שונים, מתחומים שונים, מתאספים לנקודה אחת, ברגע אחד, ויוצרים משהו חדש לגמרי, אנרכיסטי, שרואה רחוק יותר ממה שהיה אפשר לדמיין. לרוב מדובר ביצירות חד פעמיות, תלויות תקופה - ולכן אני מפציר בכם – לכו לראות את "העיר הזאת", ספק גדול אם תצליחו לראות משהו כל כך חי ובועט בזמן הקרוב.

עזרו בהכנת הכתבה: ניר בריסקו, גאיה היכל, וקים סנדלון

ד"ר חן מרקס הוא חוקר ומרצה לתרבות עברית ולספרות חז"ל במכון שכטר למדעי היהדות, במכללת בית ברל, ובמכללת עמק יזרעאל.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...