אהבה נכזכת וזעם עצור: שהרה בלאו גלוית לב
היא לבד על הבמה כבר שנים, אבל עכשיו זה באמת קורה: בהצגת יחיד היא נלחמת בכל האהבות הנכזבות ותוקעת יתד בראש כל מי ששבר את לבה. שהרה בלאו מספרת על הקשר בין מרדנות לבדידות ומסבירה למה היא משוכנעת שאלה החיים שרצתה, גם בלי ילדים
זה ייגמר בבכי. שלה ושלי. זה לא בכי של עצב ולא בכי של שמחה. זה בכי של שכבת בצל אחת לפחות שמתקלפת במהלך ההצגה הכל כך אישית הזו, והחריפות שלה עולה וצורבת בעיניים. זה מתחיל חמישים דקות קודם לכן, בתחנה המרכזית המתעתעת של תל־אביב. אחרי מסלול צעידה לא נעים במבנה שנראה כמו הזמנה לפשע, אתה עובר בבת אחת ממעוז הטרנינגים והמנומרים בעשרה שקלים, למסתורין התיאטרלי שבבית הספר לאמנויות הבמה ע"ש סופי מוסקוביץ'. החזרה להצגה "ותכתוב" הופכת להצגת יחיד דו־צדדית - שהרה בלאו יחידה על הבמה, אני יחידה בקהל. איתנו רק עמנואלה עמיחי, הבימאית והשותפה ליצירה, שלוקחת על עצמה במעמד האינטימי הזה את ניהול התאורה והקול.
עוד כותרות ב-nrg:
• איך נשמע השילוב בין בוב דילן לסינטרה?
• חמישים גוונים: צפו בתשדירים שנפסלו
• שיא: ציור נמכר תמורת 300 מיליון דולר
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
בעוד רגע שהרה תתחיל לחשוף את כאבי לבה. בעוד רגע היא תספר על אהבה נכזבת ועל זעם עצור וגם על נקמה. לצורך זה היא תגייס את סיפור יעל וסיסרא, עם פרשנות משלה למניעים של אשת חבר הקיני שהחליטה פתאום לתקוע יתד בראשו של בן בריתה לשעבר. ניחשתם נכון, לא מעט אמוציות נשיות מעורבות בעניין. כשהיתד בראשו של סיסרא מתחברת באופן מושלם עם היתד ליישור עמוד השדרה שתקועה בגבה של שהרה מאז נעוריה, וכששיברון הלב של יעל מתחבר ללב המדמם של הדמות החשופה שעל הבמה, אין מנוס מהשאלה הבלתי אמנותית בעליל: אז מה, זה אמיתי?
"הכול אמת", היא אומרת בחיוך, "אם כי ההצגה לא מדברת על מישהו אחד, אלא על כמה גברים שונים שיחד יצרו את הדמות שאני מתארת. הקהל ואני יוצאים יחד למסע פרטי ופנימי מאוד, וכמעט כל מה שאני אומרת על הבמה הוא אמת לאמתה".
אז מה היה לנו שם? שיחה זוגית שהופכת בלי משים לשיחת פרידה, אהוב שחוזר רק כדי להבהיר שזה באמת נגמר (ושלא טורח, אגב, לקרוא אף אחד מהספרים שהיא כתבה), ויש גם נקמה, צורך עז בנקמה. אבל עם כל הכבוד לנבכי הלב של שהרה, החלק החשוף ביותר מבחינתה איננו עלילת ההצגה אלא מהותה: הצצה בלתי אמצעית לתהליך הכתיבה של ספר שהולך ונכתב לאורך ההצגה. את התוצאות תוכלו לקבל לאחר ירידת המסך, תמורת סכום סמלי: ספר קצר ששמו "יתד". בעוד ההצגה חושפת את מאחורי הקלעים של תהליך הכתיבה, הספר מציג את מאחורי הקלעים של הכנת ההצגה. שניהם יחד יוצרים תמונה שלמה של סיפור עלילה, ולא פחות מזה – של שהרה עצמה.
"זו באמת היצירה הכי חשופה שלי", היא אומרת. "אני בחדר עם קבוצת אנשים שרואים אותי כותבת, וזה משהו מאוד אינטימי. רואים אותי אוכלת, וזה עוד יותר אינטימי. זה ז'אנר חלוצי: במקום מחזה שהוא עיבוד של ספר, הקהל מקבל ספר שהוא פרי של מחזה".
ובכל זאת, בעיני הצופה הממוצע ההתערטלות האמיתית פה היא שיברון הלב שנחשף פה לעין כל, כולל האקס המיתולוגי בכבודו ובעצמו.
"נכון, וזה דווקא משחרר מאוד. במהלך ההצגה אני מדברת אל הקהל, וצועקת אל תוך החושך: 'אתה פה?' ויודעת שיום אחד הוא יענה: 'כן, אני פה'. זה הרי מפתה מאוד. ובדיעבד, מתברר שזה כמעט קרה. בהצגת הבכורה ישב אחד האקסים שלי. לא ידעתי שהוא שם, וטוב שכך. אחר כך הוא פנה אליי ואמר שהוא התכוון להגיד: 'אני פה'. היה לו לא פשוט לראות את המחזה. את הספרים הוא התקשה לקרוא, אבל המחזה היה קשה יותר, כי הוא זיהה בו את עצמו".
אכן, לא קל להיות ההשראה לדמות הגברית שעומדת להישחט מעל הבמה, שכן שהרה לא הולכת לעשות לה שום הנחות. במהלך ההצגה היא עוברת רצוא ושוב מזירת הכותבת בקצה אחד של הבמה לזירת מנחת הטלוויזיה בקצה השני שלה. הכותבת המיוסרת מתמודדת עם הלב השבור שלה במהלך עבודת היצירה; המנחה החייכנית מנתחת לאור הזרקורים את מניעיה של אחת הגיבורות הבולטות בספר שופטים. ככל שמתקדמת ההצגה, שהרה הולכת ומצמצמת את המרחק בין התפאורה הכאילו־טלוויזיונית לתפאורת חדר הכתיבה; בין שובר הלבבות המודרני לדמותו המובסת של סיסרא.
"כל הגיבורות שלי תמיד גואלות את עצמן", היא אומרת. "ביצירות שלי אני אוהבת לטפל במיתוסים עתיקים, כי הם תמיד קשורים גם להווה. הסיפור של יעל וסיסרא בעיניי הוא סיפור על אהבה ואלימות, וההפך. תמיד שיגע אותי: למה היא הרגה אותו? הרי הקינים היו בני ברית של מלך חצור, הם היו באותו צד. יש מערכת אמון ביניהם. סיסרא רץ ישר לאוהל של יעל דווקא, והיא מפנקת אותו בחלב לא רק כדי להרדים אותו, אלא לדעתי כי היא יודעת מה הוא אוהב לשתות. הם הכירו בעבר. בשירת דבורה אנחנו נחשפים לאינטימיות של היחסים ביניהם – 'בין רגליה כרע נפל'. אז מה פתאום היא תוקעת לו יתד בראש פתאום?
"לעולם לא נדע מה בדיוק היה ביניהם, אבל שיברון הלב שהוא אחראי לו - זו הפרשנות הפסיכולוגית שלי. הוא בא והולך כרצונו, ונמאס לה. להבנתי, התנ"ך הוא מפתח פסיכולוגי להבין תהליכים שאני עוברת. לכן כל היצירות שלי פונות למיתוסים: יש משהו מנחם מאוד בכך שאת לא הראשונה שעוברת חוויה מסוימת. את ממוקמת על רצף. הוא לא תמיד רצף נעים, אבל את על השרשרת".
אם הפרשנות של בלאו על סיפור יעל וסיסרא עוד יכולה להיבלע גם אצל האגף השמרני, מה שיש לה לומר על הזוגיות של אברהם ושרה עשוי להיות קשה יותר לעיכול. "מה שמעניין אותי אצל שרה הוא שהיא הייתה אישה שנשואה לאיש מאוד־מאוד קשה, שהתעלם בעקביות מהצרכים הרגשיים שלה. היא נתפסת כמכשפה. בכלל לא ברור שהיא יפה, כי הגבר שלה לא מתייחס לזה".
"הגבר שלה" דווקא מתייחס לזה, ואומר לה את זה מפורשות כשהם יורדים למצרים. מה גם שהתנ"ך הוא לא סיפור אהבה שמספר לך כל שיחה בין איש לאשתו.
"בתוכנית שלי 'בין השורות' בטלוויזיה החינוכית אני נפגשת בכל שבוע עם ילדים, שמגיעים בצורה הכי נקייה לטקסט, ואנחנו מדברים תנ"ך. שאלתי אותם מי הנשים היפות בתנ"ך, והם עונים מיד: רחל ורות. כי הן מוצגות בנשיותן. שרה נתפסת כדודה מרת נפש, וזה מכעיס אותי. כשרוחמה וייס מפרשת את הסיפור הזה היא טוענת שאברהם חמס משרה את הזכות לאמהות. כשאלוקים אמר לאברהם שיהיה לו בן משרה, עונה לו אברהם: 'לו ישמעאל יחיה לפניך'. ששרה לא תתפוצץ?".
מזה אתן מבינות שהוא לא רצה ממנה ילד? היא בת תשעים! גם היא לא האמינה שתוכל עוד ללדת. אברהם מנסה לשמור על מה שיש, ולא מבקש מעבר. הוא אומר בלבו, "הלבן מאה שנה ייוולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד". זה פשט הכתוב.
"אני לא יכולה להפריד בין החינוך שקיבלתי על מדרשי חז"ל - שאינם נדיבים לנשים – ובין פשט הכתוב. לא הגעתי נקייה ורעננה לפשט, באתי עם מטען. בתנ"ך יש מגמה לגמד נשים חזקות ומשפיעות. חז"ל מאדירים את כוחן וחוכמתן של איזבל ושל זרש, אין להם חשש לפרגן לנשים שאין סכנה שיהפכו למודל לחיקוי, אבל דבורה ומרים נותרות באזור הבית והמשפחה".
לפי חז"ל שרה ואברהם עוסקים יחד במלאכת הגיור. אין שום צמצום של דמותה בעניין.
"אני מנסה לעשות תיקון לדמויות התנ"כיות, וגם להציע לבנות דורי איזו אופציה מנחמת לפנות אליה. כי הדמויות הנשיות של התנ"ך הן כן מודלים חזקים להזדהות".
הדיאלוג הזה בינינו – שהובא כאן בקיצורים משמעותיים – הוא אולי דוגמית קטנה לדיאלוג שמנהלת שהרה עם הציבור הדתי מזה שני עשורים. שרה של אז היא כבר לא שהרה של היום. גם אנחנו לא.
את טבילת האש הראשונה שלה עשתה בגיל 21 בלבד, בתוכנית דת בערוץ הראשון, ומצאה את עצמה בעמדת דתיית המחמד. משם הגיעה לרדיו קול־חי, ושידרה מבני־ברק גרסה דוסית לגלגלצ. בין הדיווחים על פקקי תנועה ברחוב רבי עקיבא עקב תהלוכת הכנסת ספר תורה זו לאחרת, היא הצליחה להכיר שם לא מעט אנשי תקשורת שישפיעו על עתידה ויהפכו גם לחבריה. בין עמיתיה לתחום היא תפגוש את אורי אורבך וקובי אריאלי, ידידיה מאיר וג'קי לוי.
לפני 15 שנים, במקביל לעבודתה במכון ללימודי השואה, היא יזמה והפעילה את טקסי יום השואה האלטרנטיביים, ושם גם התחיל הרעש סביבה. "אני מודה, הדברים הראשונים שעשיתי היו מרדניים", היא אומרת בחיוך הזה שלה, שמצליח להחזיר לפרופורציה כל סופה שאי פעם נקשרה בשמה. "מה שעמד מאחורי היוזמה היה התסכול מכך שהצעירים לא עושים כלום ביום השואה. המזרחים לא מרגישים קשר ליום הזה, לחרדים יש בעיה עם הצפירה; בכל שנה מחדש מתפוצצת שערורייה סביב היום הזה: השוואת החיילים לנאצים מצד אחד, מתנחלים עם טלאי צהוב מצד שני. אם הכול כל כך רלוונטי לנו, למה אנשים לא הולכים לטקסים?
"הגעתי למסקנה שהגיע הזמן לבנות קומה שנייה לזיכרון, משהו שיחבר את כולנו ליום הזה. לטקס הראשון קראתי 'שימור זיכרון'. הגיעו ארבעה אנשים. אז בשנה הבאה שיחקתי את המשחק. קראתי לזה 'יום השואה האלטרנטיבי', והזמתי את גיל ריבה ואורלי ויינרמן לדבר. המקום היה מפוצץ".
הפרובוקציה עלתה לה בעלבון קשה מצד הניצולים ובקרבות איתנים מול טומי לפיד, אבל שהרה שרדה אותם, וגם הציבור התרגל לאלטרנטיבה. היום היא כבר לא מובילה את הטקסים הללו. "היום הרגיל הוא האלטרנטיבי", היא אומרת. "הרי ביד ושם, מיד אחרי הטקס הרשמי מעלים להקות רוק שמנגנות שואה. אז אני את שלי עשיתי".
לאחרונה עזבה גם את עבודתה במכון השואה, "כי הרגשתי שלעמוד ולדבר על קרמטוריום כל היום זה כבר לא. זה נושא אדיר שעוסק במהות של הרוע האנושי, וגם של הטוב, וזה האירוע הכי מרתק שהיה אי פעם, אבל זו בחירה לעסוק במוות כל היום. בצד זה היה לי קשה גם עם התיכוניסטים של היום. יש הידרדרות מזעזעת בהתנהגות של תלמידי תיכון ואי שליטה של המורים עליהם. המורים הופכים לחברים של התלמידים, ולא מסוגלים לגרום להם להיות ממושמעים. ברמת העיקרון אני אוהבת את החברות הזו, אבל מה שהולך שם - מחריד".
במהלך השנים האלה הלכה שהרה והתגלתה ככותבת מוכשרת וכמי שבהחלט יש לה מה להגיד. בעקבות חתונתה של אחותה ב־2001 היא פרסמה את המאמר "על ראש הרווקה בוער השיער", והוציאה מהארון בבת אחת את הרווקה הדתית הלא ממש חסודה. מאותו רגע היא החלה לנדוד בין אולפני טלוויזיה ורדיו, והפכה בלי להתכוון לאחד הקולות הראשונים של ה"דתי לייט", עוד לפני שקראו לו כך.
"אז התחילה הפריצה הגדולה, אבל גם האכזבה", היא מספרת. "שוב ושוב שמעתי את המשפט 'עד שמביאים דתייה למסך, את מכבסת את הכביסה המלוכלכת בחוץ?' ב'פופוליטיקה' הוזמנתי על תקן הדתייה שנותנת פייט לחילוני, והמנחה לא הצליח להבין איך אני לא מזדעזעת מעניינים שהיו אמורים לזעזע אותי. עוררתי עניין וסקרנות, אבל היה לזה מחיר. הייתה תחושה שאני בעצם לא מייצגת אף אחד, תחושת בדידות. שוב ושוב אני מוצאת את עצמי מבהירה שאני מדברת רק בשם עצמי. קראתי לזה 'דתייה אוטונומית'. היום הדתי בתקשורת כבר לא יוצא דופן, והלייט כבר לא חי בבדידותו".
תגדירי "דתי לייט".
"דתיות לייט היא דתיות של משיכות מכחול רחבות, שמתנסחות תוך כדי תנועה. אני דתייה פחות משהיה בית הגידול שלי ומשהייתי אני. אני מנסחת לעצמי את הקו שלי, עושה דילים פרטיים עם אלוקים; מנסחת קודים אמוניים תוך כדי תנועה, וכל זה כשאני לבד. מה שקורה בשנים האחרונות הוא שהאינדיווידואלים מצאו אלה את אלה. הפחות דתי הוא כבר לא שוליים, הוא ציבור. זה זרם קיים, ומגזין מוצש של מקור ראשון הוא אחד המנסחים התרבותיים שלו".
ויש לשינוי הזה גם משמעות אישית בשביל שהרה. "בתחילת הדרך הרגשתי שאני מעין מודל לאישה הצעירה ובעלת השאיפות התקשורתיות והספרותיות", היא אומרת, "אבל עם השנים, משלא נישאתי, הרגשתי שאני מודל פחות רצוי לאחיותינו המצוינות. אנחנו חיים היום בעידן 'גם וגם' – האישה שביד אחת אוחזת בעט ובמיקרופון, וביד השנייה מחזיקה תינוק. ואני לא הצלחתי להיות כזו. אני - כרגע לפחות – 'או או' ולא 'גם וגם'. אז היום אני יותר מודל לאחיותינו שפחות הולכות בתלם, כשאני מראה שיש כמה אופציות קיום, ולא רק התקן".
אם נדמה לכם שאתם שומעים שמץ מרמור בין השורות, אז במחילה, תחשבו שוב. שהרה אומרת את הדברים בחיוך הכי שלו שאפשר להעלות על הדעת, במתיקות כנה. היא שלמה עם עצמה. אין לה טענות לאיש, היא שבה ומדגישה: "עברנו מעין התבגרות, אני והציבור, שהרי עשינו דרך ארוכה יחד".
ל"ותכתוב" מגיעה שהרה בשלה מאוד, מפויסת. כן, למרות הנושא המאוד לא מפויס שבמרכז המחזה, ולמרות שאיבדה את קולה יומיים לפני ההופעה וגם לקראת הריאיון הזה היא כבר בכיוון של אנטיביוטיקה. היא עדיין נלחמת על האמת שלה, אבל בדיון אמיתי ולאו דווקא בהתרסה. המסע בן שני העשורים הביא אותה בשעה טובה לממש את הרקע התיאטרלי שלה, לא בלי כאבי לב הכרחיים בדרך.
"למדתי הרבה צניעות בדרך לבמה", היא אומרת בכנות ובלי שום צורך לעגל פינות. אחרי שנים של פרגון על יצירותיה, לראשונה היא נאלצה להתמודד עם ביקורת נוקבת שהחזירה אותה לכתיבת המחזה מחדש. "למדתי משחק בצעירותי והיה לי ברור שיום אחד אעלה לבמה, אבל אז הייתי סגורה יותר והזהירו אותי מעולם הבוהמה. מה גם שלא ראיתי את עצמי מדקלמת טקסטים של מישהו אחר, לא רציתי להיות מריונטה. והיה גם עניין הדחייה. להיות שחקן זה הרי לשמוע שוב ושוב לא ולא ולא. אני אדם שמה שמניע אותו בחיים הוא הימנעות מדחייה, אז ללכת ללמוד משחק? עדיף להתאשפז מיד באברבנאל".
חלפו עשרים שנה, ואחרי יום הולדת 40 מתובל ברצף של קשרים כושלים, שהרה החליטה להתחיל לכתוב ספר. אלא שבמהלך הכתיבה היא הבינה שהיא כותבת מונולוג. שעה שהיא מתלבטת בעניין, הגיעה אליה מייל מחברה: קול קורא של מרכז הבמה, שמכריז שנשארו עוד שלושה שבועות לשליחת מחזות להצגות יחיד לפסטיבל ישראל. שהרה אמרה לעצמה "אצבע אלוהים היא", והתיישבה לכתוב. "לוקח לי שלוש שנים לכתוב ספר. את המחזה הזה כתבתי בשלושה שבועות, כשאני אוכלת באטרף וכותבת בלי הפסקה", היא מתארת.
עשרה קילוגרמים אחרי, המחזה כבר היה כתוב ומוכן לשליחה. וכאן מתחילה הטראומה. יצירתה הספרותית כבר זוכה ליחס של כבוד - בתחום הכתיבה הגיל העולה רק מוסיף נקודות – אבל שהרה מצאה את עצמה ממתינה לתורה מול ועדת הפסטיבל, כטירונית בין טירונים, וסביבה עשרות צעירים וצעירות יפים ומלאי ביטחון, שמצויים בעיצומם של תרגילים ווקאליים. אם זה לא מספיק, כשהגיע תורה להציג את הפרזנטציה הקצרה שלה, היא מגלה בין חברי הוועדה את הסופר חגי ליניק. "השתתפנו יחד בפאנלים, ופתאום הוא כאן לשפוט את כישורי המשחק שלי", היא אומרת. "לקח לו כמה דקות להבין שאני לא רק כותבת המחזה אלא גם השחקנית. את המשוכה הזו עברתי. ואז נוצר הקשר עם עמנואלה, שהיא הרבה יותר מבימאית. היא שותפה ליצירה כולה. את עניין הניתוח בגב, למשל, לא העליתי בדעתי להכניס להצגה. זו הברקה שלה".
אחרי חודשים של עבודה אינטנסיבית של שתיהן הגיע הרגע להצגת היצירה השלמה בפני מנהלת הוועדה, שישבה שם והקשיבה, ובסוף הפרזנטציה אמרה: "טוב, זה לפחות לא היה מביך".
"את המשפט הזה לא אשכח בחיים", אומרת שהרה. "הוא שתל אותי במקום". מכאן התחילה עבודה יחד עם הדרמטורג ניצן כהן, שהתעקש לקרוא את הספר, והזדעזע לגלות שהסיפורים הכי טובים נשארו בו ולא נכנסו להצגה. "זה לא במקרה", מסבירה שהרה, ומחזירה אותי למשל המדויק כל כך מההצגה: "כתיבה היא כמו לזרוק רימון ולברוח, את לא נמצאת במקום כשהוא מתפוצץ, את לא צריכה להתמודד עם תוצאות ההדף. אבל בהצגה הכול כאן, חשוף וגלוי".
אחרי שהמחזה המקורי שונה ועובד שוב ושוב, עלתה שהרה לבמה בפסטיבל ישראל והעלתה פעמיים בערב אחד את ההצגה. הביקורות מהקהל היו מצוינות. ביום שני הקרוב היא תחל במסע ההופעות שלה בתיאטרון תמונע התל־אביבי, ותחזור אליו ב־16 בפברואר. בהמשך היא מבטיחה להגיע, בין השאר, גם לירושלים.
בחרת לסיים את ההצגה ואת הספר באופן שונה, אם כי בשניהם – בדרך זו או אחרת – המילה האחרונה היא של היתד.
"נכון, בסיפור יעל וסיסרא אין ספוילרים, אנחנו הרי יודעים איך זה נגמר. מישהו שאל אותי אם אני מעודדת רצח הפוך על רקע רומנטי, ועניתי שמבחינתי מדובר בהגנה עצמית".
לשמחתי?
"אני בת 41, סביר להניח שלא יהיו לי ילדים, אבל יש גם הפתעות בחיים...".
אני שואלת שוב - לשמחתי?
"לא לשמחתי, זו כבר הדמות מדברת ולא אני. אבל האפשרות היחידה שבה אני רואה את עצמי מתמוגגת מבני היקר היא אם במהלך השנה הקרובה אכיר מישהו שנורא ירצה ילד. מה שיפה הוא שאנחנו בתקופה שמאפשרת חד־הוריות. זה נהדר, אבל לא מתאים לי. יותר מדי עבודה. אני אומרת בכנות, הרצון שלי לילד אל מול הקשיים האדירים שאני רואה אצל חד־הוריות בגידול הילדים – לא מתאים".
ושוב, שהרה לא מסגירה אפילו שביב עצב או תוגה. האישה בשחור, שעיסוקה בשואה היה לשם דבר, מפויסת ומאושרת בחלקה. "גדלתי כמובן בסביבה דתית, אבל השאיפות שלי לעתיד היו תמיד אהבות גדולות שאני הולכת לחוות. אף פעם לא אמרתי לעצמי שאני לא רוצה ילדים. אני גם לא אומרת את זה עכשיו. אבל אני אוהבת את כיוון ההפלגה שלי. אני חושבת שאני חיה חיים שמאוד־מאוד מתאימים לי, החיים שתמיד רציתי".
נשמע שידעת מראש לאן העניינים הולכים. כאילו כתבת מראש את סיפור חייך, שבסופו של דבר יתורגם גם ליצירה כתובה.
"אני מאמינה שכשאנחנו נולדים אנחנו יודעים מה הולך להיות איתנו. המדרש הידוע מדבר על העובר שלומד ברחם אמו את כל התורה כולה, ובצאתו מלאך מכה אותו בשפתו ומשכיח ממנו את התורה. אני חושבת שהמלאך משכיח את כל מה שהולך לקרות לנו, ולכן אנחנו לא מופתעים ממה שקורה לנו בחיים – לא מהדברים הנהדרים ולא מהדברים האחרים. משהו קדמוני בתוכנו ידע, ישב בשקט וחיכה".
לקראת סוף ההצגה, כמו לקראת סוף הספר, יתד הכתיבה כבר מוכנה לקרב. היא הרי כבר הרגה כמה וכמה אנשים, ובהם ההורים, המורים והחברים. עכשיו הגיע תורה.
"את תמיד הורגת את מי שאת אוהבת", היא אומרת על הבמה ובשיחתנו. "מרגרט אטווד אמרה פעם שלספר את סיפור חייך לסופר זה כמו למסור את ארנקך לכייס. אני משתמשת בדמויות מיתיות, אבל גם באנשים סביבי. היום אני יודעת להסוות טוב יותר את עקבותיהם, אבל ברומאן הראשון שלי דמויות ההורים תוארו בחוסר נדיבות מוחלט. אמא שלי עד היום שואלת פעם בכמה חודשים: 'אבל זו לא אני, נכון?' ואני אומרת: 'לא, אמא. זו לא את'".
וזו האמת?
"זה מורכב. אני כייסת. והאנשים שאיתי לא שומרים על הארנקים שלהם מספיק טוב".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם