זה תמיד אכזבה: עברי חגג לעצמו יום הולדת
יום הולדתו חל ארבעה ימים קודם, אבל זה לא מנע מלידר לחגוג לעצמו במופע לרגל השקת אלבומו החדש, לנאום כמו זכה בטקס הגראמי ולברך את עצמו שוב ושוב. ושוב. כשחזר מדי פעם לכנות הפשוטה שאפיינה אותו בתחילת הדרך הוא דווקא היה לא רע
עוד כותרות ב-nrg:
• עשור למותו: אמנים מציירים דודו גבע
• קורין אלאל עם טיפים ליוצרים צעירים
• תמונות ראשונות מג'יימס בונד החדש
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
יש סיבה לכך שהשקת האלבום מופיעה בסוגריים בשורה הקודמת. במיוחד בגלל סחיטת תשומת הלב העזה מהקהל בכל הקשור למחמאות, מתנות וליקוקים אחרים. בהופעה הזאת, שנמשכה יותר משעתיים, לידר התנהג כמו ילד יום הולדת שלא רצה שחבריו ילכו מהמסיבה וישאירו אותו לבדו. "נו, אבל היום זה היום הולדת שלי!", כמעט ואמר זאת, כאילו חשש שחייו יצטלבו עם "הקיץ של אביה". ויותר מזה, השאלה הגדולה שעלתה בקהל הייתה: למה לעזאזל הוא הכריח אותנו לשיר לו שוב ושוב יום הולדת שמח?!
התשובה: לידר פשוט רצה שהשמח תזרח לו מהתחת. על קו התפר שבין יום שישי ה-13 ליום האהבה (מה שיכל להעמיד את המופע באור קצת שונה), לידר חגג לעצמו יום הולדת, ואם כבר נדייק, נציין שחל כבר לפני ארבעה ימים.
רוב רובה של ההופעה הורכבה מהחומרים הרגילים של לידר, שלא מחדשים דבר מאז אלבומיו הנהדרים ובעלי החותמת הייחודית, שעם הזמן עשו מטמורפוזה לחותמת תעשייתית, מאז סוף שנות התשעים ואילך. היפה בפלייליסט היה דווקא מעטפת של עבודת פרקשן: פתיח בו כל חברי הלהקה תופפו בסגנון שבטי, מעברים מוזיקליים המושתתים על עבודת תופים ותוף ענק שהוצב מאחורי הבמה עליו לידר הקיש מפעם לפעם, בזמן ששימש גם כמסך עליו הוקרן וידיאו-ארט מרתק של הבמאי יואב כהן.
כך או כך, ברור שמדובר ביוצר מרגש ומוכשר אך גם במנייריסט לא קטן שבוחר על אף חוכמתו המוזיקלית להיות לא מתוחכם ולהגזים את הפאתוס. מבחינת פרפורמנס, לידר נופל לעיתים קרובות לתהומות אי האמינות, בניגוד מוחלט לתחילת דרכו המוזיקלית. אפילו הניואנסים הקטנים על הבמה, כמו צחוק באמצע משפט או ליטוף הקרחת של יונתן פריג' (גיטריסט הרכב הליווי), נראים מתוכננים היטב ואפילו מאולצים. מה שגורם לתהות האם בכל חזרה הוא ניגש לפריג', בדיוק בשיר המקסים "בתי קפה", ומלטף לו את הקרחת.
חוץ מזה, בדומה ללידר שבפרונט, גם חברי ההרכב נדמו כמתפקדים בכוריאוגרפיה מכנית. הכול יותר מדי מוגדר מבחינה מוזיקלית עד שנדמה כי זה הדיוק רק גורע. מישהו צריך להגיד ללידר המקצועי ולמפיקיו שהרגעים בהם מוזיקה הופכת לעוצמתית באמת, בייחוד בהופעות, הם הרגעים החופשיים, האותנטיים, אלה שמחוץ לקופסה הקרייריסטית.
בהופעה הספציפית הזאת אפשר לחלק גם את המופע, הן לגבי לידר והן לגבי הקהל, לשני חלקים: החלק החסום והעצור והחלק בו נפתחה לכולם הצ'אקרה. כשלידר הוריד את המקטורן לצלילי הפתיחה של "מזל טוב ישראל", שזכה לעיבוד חדש בו הודגש הקצב הים-תיכוני, הקהל קם לראשונה מהכיסאות. דבר שצריך להירשם לזכותו של לידר, אחרי הכול מדובר בהופעת ישיבה, בשעת צהריים, בהיכל התרבות.
"זה שיר על סדרי עולם", אמר בזמן שנעימת פסנתר מלנכולית ליוותה את המונולוג שלו. מיד אחר כך, במה שנשמע מלא הומור עצמי ובדיוק בגלל זה כבש את הקהל, החל לשיר: "הביטי, את פרחה במרצדס...". זה לא היה השינוי היחידי שלידר עשה בשיר ונדמה כי הצליח להפוך אותו לרלוונטי לתקופתנו כשהחליף מילים קטנות ("צמחוני" – "טבעוני") ועל הדרך גם הוסיף קריצה מתוקה ומלאה בהומור עצמי.
גם מאוחרים יותר לידר המשיך להשתחרר וככל שהפך ליותר כן, כך הצליח לגרום לקהל להגיע עד למרגלות הבמה. גם מחוות שונות היו בהופעה: ציוריו של אביו המנוח הוקרנו בזמן ששר והצליחו להעניק רובד נוסף לשיריו, נאום רב-תודות למקורביו כאילו שזכה בטקס הגראמי ורגע מרגש כאשר נטש את הבמה לטובת המעריצה הוותיקה סיגל דור, ושר למענה את "קרוסלה", בביצוע אינטימי וחשוף לעיני כל. כמובן שחשוב לזכור שמחוות פומביות יכולות להיות הכי מרגשות בעולם אבל הן אף פעם לא יהיו נקיות, בעיקר כי הן מתלכלכות בכל המבטים ועדשות המצלמה שמסביב.
ההפתעה בהופעה הגיעה בדמותו של דודו טסה כשצלילי פתיח הגיטרה של "בסוף מתרגלים להכל" נשמעו, בזמן שלידר דיבר שוב על יום הולדתו. טסה, שייצג בעברו את הפשטות הדרום תל-אביבית, גרם ללידר להראות מעט אחרת כאשר שר לצדו. הוא הבליט את השינוי שלידר עשה, ולא מבחינה מוזיקלית אלא בתור פרסונה. מהבחור הצנוע ששר ונוגע במקומות הכי מרגשים למי שהפך להיות אומן רב-תחומי (מנטור/ דוגמן/ מעצב אופנה/ איש חיי לילה/ מוזיקאי), אך גם פחות זמר ויותר סלב.
מה שבגדול הורגש שלידר עשה בהופעה, בדומה לשם אלבומו הראשון, היה ללטף ולשקר. לזכותו ייאמר שברגעים הכנים שלו הוא הצליח לחדור ללב, בעיקר בזכות החדות שבטקסטים והדרך בה הוא בוחר להגיש אותם בהופעות. דרך שגורמת לקהל לרדת לסוף דעתו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם