אתרים מומלצים

"הדרך לעין חרוד": ביטוי נועז לחרדתנו הקיומית

הספר "הדרך לעין חרוד" של עמוס קינן מבטא קול מתקומם באמצעות בחינה של מצב קיומי מחריד למדי. היוצר צבי סהר נטל לידיו הוויה חידתית זו לכדי "עיבוד לבובה, מצלמה וחצי טון מלח" כהגדרת הזירה הבינתחומית, והתוצאה נועזת ויוצאת דופן

עמוס קינן כתב את "הדרך לעין חרוד" בסערת רגשות. מצד אחד, הוא אהב את הארץ הזאת והתגעגע לארץ ישראל הישנה והטובה. מצד שני, הוא חרד לגורל אזרחיה משלל עוונות החברה ולא היה מסוגל לשבת בחיבוק ידיים, בין אם הצטייר כאבא דאגן מדי או כמשבית שמחות סדרתי.

עוד כותרות ב-nrg:
• עשור למותו: אמנים מציירים דודו גבע
• קורין אלאל עם טיפים ליוצרים צעירים
• תמונות ראשונות מג'יימס בונד החדש
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

הספר מבטא קול מתקומם באמצעות בחינה של מצב קיומי מחריד למדי, אף על פי שדבש ועוקץ משחקים בו בערבוביה. סגנונו נע על קו התפר שבין מותחן פסיכולוגי אפל, נבואת זעם אפוקליפטית וחלום בלהות הולך ומתגשם. במטרה להדגיש שהחברה הישראלית לא כל כך רחוקה מחזיון התעתועים הספרותי, קינן לקח את הנחת היסוד שלו כמה צעדים קדימה, עובדה שרק מעמיקה את קיומה הממשי במציאות.

''הדרך לעין חרוד'' צילום: יאיר מיוחס

הרומן מתאר תמונת מצב עגומה ומערערת חושים. אמנם משתקפים ממנו הלך רוח של יוצרו ואמירה חריפה מאוד, אך הוא מעופף איתם למחוזות אחרים. במרכזו עומד גבר הנמלט מהפיכה צבאית שמתרחשת בישראל ומחפש את תכלית קיומו, תוך שהממשל רודף אחריו. כשארץ שלמה נהרסת מחוץ לביתו, הוא עושה את דרכו לקיבוץ עין חרוד, היישוב היחיד שנותר חופשי על שני פלגיו, איחוד ומאוחד. זה מתחיל במחשבה היפותטית על התפרקות הרעיון הציוני ונגמר בחורבן ממשי ובצחנה מוסרית, עד שכבר לא ברור מי שייך לטובים ומי לרעים.

היוצר צבי סהר נטל לידיו הוויה חידתית זו לכדי "עיבוד לבובה, מצלמה וחצי טון מלח" כהגדרת הזירה הבינתחומית, בה מוצגת ההצגה. מדובר ביצירה הרפתקנית, ודאי לעומת ניסיונות אחרים להעתיק אפוס ספרותי למדיום הבימתי, שעיקרה ביצירת שפה סיפורית רבת פנים, כזו שעלילתה מתגוללת בכמה וכמה מישורים במקביל.

עיבוד לבובה, מצלמה וחצי טון מלח. ''הדרך לעין חרוד'' צילום: יאיר מיוחס

סהר השתמש בטכניקת ה-Puppet Cinema החדשנית שפיתח בניו יורק, קונספציה אמנותית שיוצרת המחשה ויזואלית להתרחשות שקורית בשידור חי, כשהמצלמה חודרת לנימים העמוקים ביותר של הסיטואציה. בנוסף נעשה שימוש ייחודי בבובות ובנייר, כמו ספר פופ-אפ הקם לחיים בפעולות פשוטות של דפדוף ובמקרה זה על ידי פירוק והרכבה.

התאורה (עדי שמרוני), המוזיקה (גיא שרף, כולל ניגון מאלף ששרה רונה קינן, בתו של הסופר) וערימות המלח שמשמשות כתפאורה מבריקה (השחקנים-מפעילים יוצקים ממנו שלל מבנים שצילומם בונה כביש, גבעה או אפילו שדה), מצטרפים גם הם לתוך השלם הגדול מסך חלקיו.

המחשה ויזואלית להתרחשות. ''הדרך לעין חרוד'' צילום: יאיר מיוחס

הדבר יוצר דיאלוג מרשים בין התמונה המוקרנת למילה הכתובה כשילוב של תיאטרון חזותי, תיאטרון סיפור ותיאטרון בלתי פרונטלי גם יחד. על אף שמארג הדיסציפלינות אינו קוהרנטי במתכוון, התוצאה נועזת ויוצאת דופן. הביצוע נחוש וננעץ היישר בבטן הצופה, כשחבורת השחקנים המשמשים גם כמפעילים וכיוצרים (איה צייגר, מיכל ואעקנין, יובל פינגרמן ושי אגוזי) מרגשת כשהיא עומדת לתפארת במחויבות התובענית. סהר, בדמות המספר הקרוע מבפנים, מציג טיפוס אמביוולנטי אבל מלא בחום וחמלה, דמות עגולה ומתפתחת, שההצצה אל לבטיה ותלאותיה מקנות להצגה נשמה יתרה.

"הדרך לעין חרוד" רצופה כוונות טובות. כמה טוב לדעת שהן מתגשמות במבחן התוצאה. זו הצגה יפה, עמוקה וחדה, המיועדת לא רק למיטיבי לכת.