נשברנו: הכל על 'נשף רוק 4', פרט לאביב גפן
מהי ההגדרה הנכונה לאביב גפן? יחצן? מנטור? איש מדיה? המופע הגרנדיוזי שערך אמש הוסיף לילד אור הירח גם את התארים מוכר בייגלה ואמן מיחזור, אבל מה שבטוח – גפן לא היה העיקר במחווה הזאת לרוק שנות התשעים, וגם סיקור ההופעה לא יעסוק בו
עוד כותרות ב-nrg:
• מה מומחי סאדו-מאזו חשבו על "חמישים גוונים"?
• תביעה נגד חברות ההפקה של שרית חדד ואייל גולן
• זמרת הליווי של עידן רייכל עוברת לקדמת הבמה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
הרבה שמות היו לאירוע בו נכחתי – החביב עלי הוא "שבורים על שנות התשעים". מסתבר שאותה חברה שמייצרת את הבייגלה "שטוחים", החליטה לשחרר לאוויר העולם מוצר נוסף, זהה לחלוטין – אבל שבור. לוקחים את ה"שטוחים" שוברים אותם, מכניסים לשקית, ואז קוראים לאביב גפן שיעשה יחסי ציבור (והנה, ממש עכשיו גם אני עושה ל"שבורים" פרסומת – רק בחינם).
הרבה זמן אני תוהה לעצמי מה ההגדרה הנכונה לדבר שגפן עושה בימים אלה: האם הוא יחצן? מנטור? מוזיקאי? מפיק? איש מדיה? טאלנט? – לאלוהים הפתרונים. מה שברור הוא שלמופע "שבורים על שנות התשעים" גפן הגיע גם על תקן של מוכר בייגלה, ולכו תבינו, הוא עשה עבודה מצוינת.
היו גם שמות אחרים לאירוע שנערך אתמול: "חוזרים לרוקסן", ו"נשף רוק 4". בין כך או כך, האירוע הוכיח פעם נוספת שהרצון האנושי לזכות בנעורי נצח חזק יותר מכל דבר אחר. מכל רחבי הפריפרייה נהרו המוני בני הפזורה האשכנזית ל"נשף" מתוך תקווה לשחזר את נעוריהם האבודים.
ה"נשף" התחיל בערב להקות לא צעירות. ארבע הופעות חימום, מתוכן שתי הופעות של אמנים שניתן להגדיר כ"נושמים עצמונית": ערן צור (תחת הפסבדונים "כרמלה גרוס ואגנר"), ו"מופע הארנבות של דוקטור קספר". אי אפשר לטעון שהקספרים הם הצ'ילי פפרס, אבל פעם בחמש שנים הם מוציאים אלבום רוק בנוי היטב, שמכיל לפחות שני להיטים (במציאות המוזיקלית של ישראל, מדובר בהצלחה נדירה). גם "כרמלה גרוס ואגנר" פעילה בימינו אנו – תחת השם "ערן צור". עוד בשנות התשעים היה קשה לומר ש"כרמלה גרוס ואגנר" הם להקה, מדובר היה בשם מסובך שנועד להסתיר את ערן צור, ולהשכיח את הטעם הרע שהשאיר "אנס בחצרות בחושך" שצור כתב וביצע בימי "טאטו".
אגב, דווקא את "טאטו" היה יכול להיות מעניין להקים לתחייה ב"נשף". השילוב של צור, מסנר, ואלונה דניאל יכל למשוך עוד כמה צופים, וגם לפתור לגפן את בעיית הדרת הנשים (אף אישה לא עלתה אתמול על הבמה – למעט שני שביט שהחליפה את הבסיסט המקורי של גן חיות).
בחזרה לעניינינו, ערן צור עדיין מייצר מוסיקה. אמנם בשנים האחרונות הוא בעיקר ממחזר חומרים ישנים – אבל, נשף שנות התשעים של גפן עסק כל כולו במיחזור (לא נזרוק את ה"שטוחים" שנשברו, אלא נארוז אותם בשקית ונמכור אותם).
שני המופעים הללו היו בעצם מנייה בטוחה: ברור היה שהקספרים יתנו בראש, ויקפיצו את הקהל (תוך כדי שהסולן מצלם תמונות מהאייפון – באמת בנאדם, תתרכז במה שאתה עושה); והיה ברור שצור יציג מופע עוצמתי ומטריד (עד כדי כך שבשיר "אלינור" הקהל התקשה להתמודד עם כמות הטירוף שבקעה מהבמה); גם הקאספרים וגם צור עושים את אותו דבר מאז ימי רוקסן ועד ימינו אנו, ומדובר ביותר מעשרים שנה שהם מתמקצעים, כל אחד בתחומו, ולא הייתה סיבה להניח שהם יחרגו ממנהגם.
לעומת הקספרים וצור, נצבו ההופעות של "גן חיות" ושל "איפה הילד". ההופעה של "איפה הילד" דמתה לביקור במוזיאון שמציג שלדי דינוזאורים – זה כל כך מרשים, שלעיתים עושה רושם שמדובר ביצור חי. זו לא הייתה הופעה, אלא יותר כמו הפגנת כוח של איפה הילד – והיה ברור שחברי הלהקה נהנים להיות ביחד, והקהל נהנה להיות איתם. לעומתם, ההופעה של "גן חיות" הזכירה אדם, שבמקום לקחת עצמות דינוזאורים ולאחות אותם, לקח חבילת "שבורים" וחיפש בה חלקים שירכיבו "שטוח" שלם. זו הייתה ההופעה החלשה בערב, ובהתאמה, צמד הבנות שעמדו ליידי, התלוננו על כך שהן מתגעגעות לילדים שלהם, זנחו את המתרחש על הבמה, ועברו למצגת תמונות דיגיטלית של יורשי העצר, כאילו שמחר הוא לא יום המשפחה בגני ישראל.
חמש הופעות אורח הבטיח הנשף של אביב גפן, ומתוכן רק אחת הכילה מתח, סקרנות והפתעה. רק אדם אחד שהיה קשה לצפות מראש מה הוא מתכנן לעשות – אוהד פישוף. הקסטה הראשונה של "נושאי המגבעת" (זו עם העטיפה הבלתי אפשרית) הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שבה השוליים בארץ החזיקו משקל רב יותר מאשר המרכז. עצוב ככל שישמע - גם היום, אותו אלבום של נושאי המגבעת חתרני יותר, בועט יותר, ומכיל אמת גדולה הרבה יותר מכל מה שמסתובב כאן.
במשך הרבה שנים, עצם ההזכרה של השם "אוהד פישוף" היתה גורמת לי להתפרצויות זעם. פישוף היה בעיני סמל לבגידה הגדולה ביותר שהאדם יכול לבגוד בעצמו – הוא היה אמור להיות זה שמפיק את ערב החזרה לשנות התשעים, הוא היה אמור לזכות במעמד הציבורי של אביב גפן (והרבה מעבר לזה). הוא היה אמור להוציא את התרבות הדפוקה שלנו מאור לחושך (או ההפך - למי באמת אכפת). טקסטים מהסוג הזה הייתי יורק בכל פעם שהיו מזכירים את השם "פישוף" ליידי. ואז, ככל שהשנים עברו, הבנתי שפישוף לא בגד באף אחד - בטח שלא בעצמו. יש משהו בעייתי בלהיות כל כך מוכשר, בכל כך הרבה תחומים. ההצלחה של פישוף בגיל צעיר, כנראה גרמה לו לחפש אתגרים חדשים וגבולות חדשים. בפירוק של נושאי המגבעת פישוף בעצם הצהיר: "אני לא בוגד בעצמי" (עמדה שאי אפשר שלא לכבד). גם ההצהרה העקרונית של חברי הלהקה – "אנחנו לא נתאחד", מעוררת כבוד. בסופו של עניין, הנוסטלגיה היא עיר מקלט לאנשים שמתו מבפנים ולא מוכנים להודות בזה.
כנראה שפישוף שוב השתעמם והחליט לבדוק איך זה להיות בצד האחר; ואצל פישוף – אם כבר, אז עד הסוף; אם כבר בגידה, אז שיהיה במקום הכי כואב - בערב שארגן אביב גפן, בלי שאר חברי "נושאי המגבעת", ולמרות התנגדותם. שנים של השלמה עם הפישוף החדש - זה שהולך לאט באתרים שונים ומצלם את עצמו, זה שמנגן על אורגנית שבורה ונותן לאסף גברון לשיר במקומו – שנים של השלמה וחיפוש אחר שלווה פנימית הלכו לפח ביום אחד: פור פאק סייק בנאדם, מילא למכור את נשמתך לשטן, אבל למכור אותה לאביב גפן? ועוד תמורת חופן "שטוחים" שמישהו ריסק?
פעם, קראתי מאמר שכתב בחור בן 17, ואני אצטט לכם קטע מתוכו:
"חינוך מוטעה, והחדרת ערכים מעוותים, שיתקו לאנשים את הדמיון. כבר שנים לא צמח לנוער מנהיג מתוכו. הנוער הפוליטי מצטרף כעסקן צעיר לתנועת הנוער של אחת המפלגות ומונחה מלמעלה על ידי עסקן זקן וכן הלאה".
הנער בן ה-17 שכתב את הקטע הוא כמובן פישוף (בכתב-העת "פוליטיקה", 1988). אני מקווה שפישוף המבוגר מצא אתמול את הזמן להתבונן במראה, כדי לגלות בה את עצמו - בן ה-17. אם אכן התרחש מפגש כזה, סביר להניח שפישוף הצעיר הכה את פישוף המבוגר עד אבדן הכרה תוך כדי
בגיל 17 פישוף שיחרר את הקסטה הראשונה של נושאי המגבעת. בגיל 21 הוא חתם על חוזה הקלטות בהד ארצי. אחר כך הוא עבר ללונדון, הפך להיות אמן מייצג, רקדן, כוריאוגרף, עבד עם להקת בת שבע, ערך את אחד הגיליונות המעניינים של כתב-העת "סטודיו" (אם לא המעניין שבהם), ועמד מאחורי כל מיני אלבומים והופעות לא ראויות למאכל אדם עם "הפה והטלפיים" ו"בני המה". ואתמול, בחסותו של אביב גפן - פישוף עלה לבמה לשני שירים.
חובה לומר, במונחים של בני אנוש, זו הייתה אחת ההופעות הטובות, המתוזמנות, והמקצועיות של פישוף. הייתה להקת קשישים (יותר מחמישים זמרים בגיל העמידה וצפונה) ששרה את "האדמה מקולקלת" – אליה הצטרף פישוף בחשאי; בכך סיפר פישוף לצופים מה דעתו עליהם, ועל עצמו: קשישים שמפריחים מילים ישנות באוויר, בנסיון להיאחז במה שכבר לא ישוב (תוך כדי התעלמות מההווה ומהעתיד). גם השיר השני ששר פישוף, "לייב אין בית שמש" – נעטף בעיבוד חדש, מאוד מקצועי ולא מעניין בכלל של הלהקה של גפן (כשגפן עצמו מנגן בגיטרה).
לראות את פישוף עומד על במה שגדולה ממידותיו הנוכחיות, בצוותא עם להקת זמרים ונגנים מאומנת היטב, ובחסותו של הפטרון גפן, היתה המחשה ברוטלית של השורות "המוזיקה אילמת / כוכב הרוק מת". זו היתה אחת החוויות המצערות, ובו זמנית המזככות שחוויתי במוזיקה הישראלית, ועל זה אני רוצה להודות לפישוף. גם לאביב גפן צריך לפרגן – תודה לך, אביב גפן, ברצינות. תודה לך שנתת קול למוזיקה של כוכב הרוק האחרון, תודה שהחזרת אותו לחיים רק כדי שנוכל להשתעמם ממנו ("אני כל כך משועמם"). עכשיו, אחרי שמותו הפך לעניין חתום וגמור, אולי יהיה מקום לאחד חדש.
ד"ר חן מרקס הוא חוקר ומרצה לתרבות עברית במכון שכטר למדעי היהדות, במכללת בית ברל, ובמכללת עמק יזרעאל.
chenm@yvc.ac.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם