מהפכה ברגשות מעורבים: שי צברי מאכזב ומצוין
ציפיות רבות ליוו את צאת אלבום הבכורה של שי צברי, לשינוי מאזן הכוחות בתרבות הישראלית ולמהפכה תרבותית, ציפיות ששיתופי הפעולה וההופעות המצוינות של היוצר הנביטו. אבל התוצאה, על אף היותה מעניינת בנוף המקומי, רחוקה מליצור שלם עלילתי
עוד כותרות ב-nrg:
• מה מומחי סאדו-מאזו חשבו על "חמישים גוונים"?
• תביעה נגד חברות ההפקה של שרית חדד ואייל גולן
• זמרת הליווי של עידן רייכל עוברת לקדמת הבמה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
לכל אחד יש ציפיות מדיסקים לפני שהוא מאזין להם, והתחושה שנוצרה אצלי קודם השמיעה הייתה שאלבום הבכורה של צברי ישנה את מאזן הכוחות בתרבות הישראלית; מעין דיסק שובר שוויון שמעביר את מרכז הכוח היצירתי מן הצד האשכנזי למזרחי (ותסלחו לי על חוסר הנחמדות הפוליטית). בעיני רוחי דמיינתי דיסק שמבצע מהפכה תרבותית (כמו זו שאפשר למצוא לה הדים בשיר המעולה "קשה בלילה"), דיסק שלוקח בעלות על נכסי צאן הברזל העבריים, דיסק שמנכס אותם לעצמו. ההופעות המעולות של צברי הכינו את הקרקע לתחושה הזו, אבל לצערי, הדיסק הנוכחי של שי צברי לא מתאים לכותרת הזו.
האלבום של צברי יוצר אצל המאזין רגשות מעורבים. מן הצד האחד אי אפשר להתכחש לכך שרובו המכריע מצוין. מן הצד השני, גם השירים הטובים בדיסק לא יוצרים שלם עלילתי או מוזיקלי.
וכך, הדיסק של שי צברי מתפצל לשלוש חטיבות נפרדות שמתקשות לקיים דו שיח זו עם זו. השיר "קשה בלילה" - אליו התייחסתי קודם – הוא שיר שכולו powermove על התרבות הישראלית. צברי יצר לחן שמגייס את אברהם חלפי לתרבות חדשה, תרבות שלוקחת בעלות על הארץ. הלחן של צברי מדבר את חלפי של "עטור מצחך זהב שחור" בסגנון חדש – משופר; טוב יותר. זהו שיר שמצהיר: אותי צריך לשמוע בפול ווליום ברכב, כי אני חתיכת שיר מעולה, ואם לא קלטתם את זה אתם ראויים לרחמים.
לצידו של "קשה בלילה" ניצב שיר נוסף שמדבר ישראליות חדשה ("לווי אותי"): הפעם למילים של יהודה עמיחי. את הלחן לשיר כתב ברי סחרוף וקשה מאוד שלא לשים לכך לב. זהו אחד השירים הטובים שסחרוף כתב בשנים האחרונות, וגם בפיו של צברי הוא עדיין נשמע ומושר ככזה.
לעומת שני השירים הללו – שהקווים המשיקים ביניהם ברורים מאליהם - עומדים שני שירים נוספים שמנהלים דו שיח קרוב אחד עם השני. הראשון הוא הקטע האינסטרומנטלי "הורה נופלת מהרגליים 2" – מדובר בקטע חזק, שמח ותזזיתי (מעין "שעת הצוענים"), הוא לא שייך לכאן ולעכשיו הישראלי, והעובדה שהוא אינסטרומנטלי
אקס טריטוריה, חסרת קונטקסט נוספת, היא השיר "מעלי דממה" של אביבה עוזרי – שהועתק והודבק מאלבומה של עוזרי; ככזה, השיר שייך בצורה בלעדית לאלבום בו הוא הופיע במקור – מדובר בשיר אישי ואינטימי של עוזרי, שזקוקה לקולות אחרים שישירו עבורה בעודה מנגנת; השיר של עוזרי אמנם מתכתב יפה עם "הורה נופלת מהרגליים 2" (באילמותו), אבל לא עם שאר החומרים. ולמרות שזהו שיר מצוין בפני עצמו, ולמרות שיש משהו מרגש בבחירה בו כשיר שחותם את הדיסק (הכבוד שמעניק היוצר הצעיר לאומן המבוגר), ל"מעלי דממה" במתכונתו הנוכחית אין שום ערך מוזיקאלי בתוך הדיסק של צברי – לא כל שכן כשיר שמביא את הדיסק לסיומו. כל האמור כאן מפתיע מאוד לאור הביצוע של "מעלי דממה" בגרסאת ההופעה. בהופעותיו צברי מציג גרסא שמובילה את השיר למחוזות אחרים, ומעניקה לו פרשנות אישית, אילו היו משבצים את גרסאת ההופעה בדיסק, היה מדובר באקורד סיום ראוי לאלבום – ואף מעבר לכך.
בין שתי החטיבות שציינתי למעלה ניצבת חטיבה אוטונומית נוספת, אותה אפשר לכנות בשם: "שירי קודש". למרות חוסר החיבה הבולט שלי לז'אנר הזה, מדובר בשלושה שירים יפיפיים ("פיוט סליחות" ו"תפילת הדרך" – בנוסח סידור הרב סעדיה גאון; ו"המלך" - טקסט קבלי קצר ומדויק שכתבה חביבה פדיה). את שלושת השירים הללו הלחין צברי בכישרון רב, אבל חובה לומר שבדיוק בפער שבין הלחן לעיבוד דברים לא טובים מתרחשים.
אנשים מוכשרים מקיפים את שי צברי, אין בכך ספק, מוכשרים מאוד, ודווקא בשל כך קשה לכתוב את הדברים הבאים: הדרך בה האלבום הורכב, מעידה על חוסר הבנה יסודי של "נכון" ו"לא נכון". קחו לדוגמא שיר שעל גבול השלמות כגון "תפילת הדרך", זה באמת שיר מצוין – אבל, לכל אורכו מופיע הסאונד האלקטרוני של מחיאת כפיים (כן, בדיוק זה שאתם מדמיינים, סאונד של אורגן casio משנות השמונים) - משל חסרים תופים בעולם. סאונד מחיאת הכפיים האלקטרוני משמש כמוטיב חוזר לאורך כל התקליט, והוא מסמל את הכשל ההפקתי בו לוקה האלבום. שי צברי יוצר מוזיקה חיה, נושמת, אמיתית - כזו ששווה לצאת בשבילה מהבית, ואכן, כשיוצאים אל הופעותיו של צברי, מחיאות הכפיים הן חלק אינטגראלי מהמופע. מחיאת הכפיים האלקטרונית היא ההפך הגמור מזו שתשמעו בהופעה: היא מזוייפת, לא כנה, מנוכרת ומנכרת כאחד. בשבעה מתוך אחד-עשר שירי האלבום מופיעות מחיאות הכפיים האלקטרוניות המאוסות האלה, משל היו תזכורת לחוסר ההבנה המדובר.
דוגמא חמורה מזו אפשר למצוא בשיר "אבוא בגבורות". זהו שיר עם תשתית מוזיקאלית וטקסטואלית מבריקה; רצועה שהיה צריך לשיר לאט-לאט, ולבסס אותה על הטקסט ועל הקול האדיר של צברי (מה שאגב קורה בהופעות של צברי) – אבל באלבום שלפנינו "אבוא בגבורות" זוכה להפקה אלקטרונית שברגעיה הקשים מזכירה אלמנטים מ"שיר סיום" של "הפה והתלפיים". אי אפשר להגזים בחשיבות הדמיון המדובר: "שיר סיום" הוא יצירה אלקטרונית אירונית - מנוכרת במתכוון - ואילו "אבוא בגבורות" של צברי רחוק מניכור מרחק מזרח ממערב, וכך הכסות האלקטרונית בה הלבישו את "אבוא בגבורות" הופכת לאירוניה שמופנה אל המבצע, ומרחפת מעל ראשו מבלי שיהיה מודע לה.
את אותם ביטים אלקטרוניים אפשר לפגוש גם בשיר "כוח עליון" (שנכתב על ידי נעם רותם, והולחן ע"י צברי). במילים פשוטות: זהו שיר שהיה צריך להישאר בחדר העריכה; הוא לא תורם דבר לתקליט, ולמעשה - רק מזיק לו. הקול של צברי צריך לטחון הרים זה בזה, לבצע מהפכות, לשם כך עליו להיעזר במילים גדולות – ואילו בשיר הזה צברי בחר מילים דלות, קטנות ממידותיו, וכך הופך צברי למי שמונע על ידי כוחות חלשים ממנו.
מצער ככל שישמע, גם השיר הנושא, שפותח את האלבום ("שחרית") עדיף שהיה נחתך בשלב העריכה, או לכל הפחות, מוצנע בגוף התקליט. את "שחרית" כתב אלי אליהו – אחד המשוררים הבולטים של השנים האחרונות, ואף על פי כן, הטקסט עצמו חלש מאוד, בנאלי, ניו אייג'י, ולא ראוי למשקל שמונח עליו. בנוסף, כמו כדי להוסיף חטא על פשע, "שחרית" - ובהתאמה, האלבום כולו - נפתח בערימת ביטים ומחיאות כפיים אלקטרונית שראוי היה שידחקו אל התת המודע, וישארו שם כזכרון רע ועמום משנות השמונים.
לסיכום: צברי הוא אחד הפרפורמרים הבולטים היום בארץ, וחובה לראות אותו בהופעה חיה. התקליט של צברי טוב בהרבה ממה שמקובל היום בארץ – ואף על פי כן הוא אינו מתגבש לכדי יצירה שלמה; יש בסיס לתקווה שצברי יפיק יצירה כזו בעתיד.
ד"ר חן מרקס הוא חוקר ומרצה לתרבות עברית ולספרות חז"ל במכון שכטר למדעי היהדות, במכללת בית ברל, ובמכללת עמק יזרעאל.chenm@yvc.ac.il
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם