ראשי » תרבות » מוזיקה

בת הרב המגמגמת שכבשה את העולם בקולה

היא הספיקה לשתף פעולה עם בובי מקפרין, היא ליוותה את הרב מנחם פרומן על ערש דווי והופיעה כבר בכל העולם, אבל רק עכשיו, עם קליפ בכורה שכובש את הרשת, אפשר באמת להכיר את אמנית הקול והזמרת המיוחדת ויקטוריה חנה

לפני שלוש שנים נפטר אביה של אמנית הקול והזמרת ויקטוריה חנה. ביום שישי האחרון לחייו, על ערש דווי, התיישבה לצדו בתו ושרה לו את כל השירים שהיא רגילה לשיר כבר שנים רבות בהופעות בארץ ובעולם. זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שהוא שמע אותה שרה. "זה היה מעין ליווי", היא נזכרת. "הטקסטים האלה ליוו את נשמתו, ובאותו רגע הרגשתי שהם מקבלים את המשמעות האמיתית שלהם".

עוד כותרות ב-nrg:
• אלין לוי ודון לני גבאי בפסטיבל סן רמו
• מה מומחי סאדו-מאזו חשבו על "חמישים גוונים"?
• מהפכה ברגשות מעורבים: שי צברי מאכזב ומצוין
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

זו לא הייתה הפעם היחידה שבה האמנות של ויקטוריה חנה צבעה רגעים משמעותיים בחייהם של אחרים: "ליוויתי גם את הרב מנחם פרומן על ערש דווי. שרתי לו את ספר היצירה ואת סדרי האותיות כמה שעות לפני שהוא נפטר. הגעתי לביתו וכולם שרו. במצבים כאלה הקול והאותיות חודרים, לא המשמעות. זה תדר. כשאת באה לצדיק כמוהו בכזה מצב ואומרת לו: 'אל"ף־בי"ת, עשרים ושתיים אותיות חקוקות בקול', או שאת שרה: 'יונתי בחגווי הסלע', זה חודר אליו. הרב פרומן כבר היה בתוך עצמו, בקושי זז, ובכל זאת הוא פתח עיניים כששרתי לו.

"הרגשתי שיש לי זכות עצומה ללוות את הצדיקים האלה ברגע האחרון. אני, עם המילים שלי והקול שלי, מלווה נשמה ענקית במעבר חגיגי מאוד. הבנתי גם שכל מה שאני עושה עם הקול והשפה הוא הרבה מעבר להופעה כזאת או אחרת, הבמה היא בכלל לא העניין. הדבר האמיתי קורה כשהעבודה עם הטקסטים הופכת להיות פעולה אמיתית".

מפתיע לשמוע אמירה כזאת יוצאת מפיה של מי שהופיעה על עשרות בימות, כמעט בכל מקום שאפשר להעלות על הדעת: ארצות הברית, יפן, סין, מונגוליה, הודו, סינגפור, דרום אמריקה, מזרח אירופה ואוסטרליה הם רק חלק מהמקומות שקולה המיוחד הגיע אליהם. חנה מספרת שהיא נותנת לקול שלה להוביל אותה, בלי תכנונים מוקדמים, תוך התמסרות מוחלטת למוזיקה. ההתנהלות המשוחררת הזו הביאה אותה, בין השאר, להופעה משותפת עם הזמר הווירטואוז בובי מקפרין (המוכר לציבור הרחב בזכות ביצוע הא־קפלה המפורסם ל־Don't Worry Be Happy), שבמהלכה לימדה אותו את רזי השפה העברית לעיני הקהל המוקסם. גם בארץ היא מתארחת בפסטיבלים ומעניקה לקהל חוויה עשירה המשלבת ראפ עברי, טקסטים עתיקים, מקצבים קדמוניים, ביטים מינימליסטיים וטאצ‘ עכשווי. הרבה יותר מהופעה סטנדרטית.

אחרי שנים של הופעות בארץ ובעולם, שחררה חנה לאוויר העולם את הסינגל הראשון מתוך אלבום הבכורה שלה. השיר "אל"ף־בי"ת" מלווה בקליפ מושקע שביים אסף קורמן, במאי הסרט "את לי לילה". הסרטון יוצא הדופן התקבל בהתלהבות רבה, וזכה למאות אלפי צפיות בתוך זמן קצר.

בשביל מי מכם שעדיין לא צפה ביצירת האמנות הזו, האורכת 3 דקות ו־52 שניות, נספר שחנה מגלמת בה מורה המלמדת את תלמידותיה הדתיות את סדר האותיות, הגייתן והקשר שלהן למקומות שונים בגוף. במקביל היא מופיעה בקליפ גם כתלמידה הלומדת על כוחן של האותיות ועל האפשרויות הגלומות בהן - הורדת גשמים, למשל. בתוך כיתת הלימוד הסגורה מרשות לעצמן התלמידות הצנועות לפרוש כנף, לרקוד ולגלות את העוצמות הטמונות בהן.

 

"האותיות תמיד עניינו אותי", היא אומרת. "כשהייתי בניו־יורק הסתובבתי תמיד עם הסידור הקטן שלי, ופתאום הוא נפתח בסדר ההושענות וראיתי את הטקסט הזה: 'אדם ובהמה / בשר, רוח ונשמה'. חשבתי לעצמי, מה זה הדבר המדהים הזה? זה היה כל כך מוזיקלי ומרגש. הטקסט ממש הקסים אותי ורציתי להלחין אותו. אני לא מנגנת, רק שרה לעצמי ומקליטה".

את סוד הקסם של הטקסט, שהפך בסופו של דבר לקליפ המוזיקלי, היא מסבירה בכך ש"הוא חוזר על עצמו, כמו ריטואלים שבטיים עתיקים. הסתובבתי הרבה עם אינדיאנים וחשבתי שצריך להתחבר לכוח של החזרתיות הזו, עד שהיא הופכת לטראנס. את חוזרת וחוזרת, ובכל פעם מוציאה הברות אחרות: את נותנת לכוח של ההברות ולצליל של המילים לעשות את העבודה".

כוחן של ההברות מעסיק אותה לא מעט. "זה קורה לנו הרבה בתפילה. למשל, כשנשים קוראות את שיר השירים בערב שבת הן לא תמיד מתחברות למשמעות של המילים. הרבה פעמים הן יודעות שצריך לומר את המילים מהר כי תכף צריך לסדר את הפלטה. אז הן אומרות את הטקסט באופן מכני, ויודעות שהמילים הולכות לייצר מרחב בחלל".

אבל מחנכים אותנו לחשוב שחייבת להיות משמעות, שאם לא מתכוונים זה לא שווה.

"אני לא מאמינה בזה. אני לא חושבת שחייבת להיות משמעות. יש במילים כוח בורא שנובע גם מהצליל, והמשמעות תמיד מבצבצת ומגיעה בסוף. למילים ולקול יש נוכחות, והחלל משתנה בעקבותיהם. הרי גם העולם נברא באמירה. אם אני עכשיו מוציאה צליל, אני לא שרה: אני עושה פעולה בחלל, אני מערבבת את החלל. זו התייחסות אחרת לדברים – התייחסות שיש בה משהו מיתי, פגאני. ילדים יכולים להבין את זה, כי הם מחוברים לצליל הרבה יותר מאשר למשמעות. כשיש לילד שלי כאב בטן הוא אומר לי: 'אמא, תשירי לי לבטן'. אני שרה להם לתוך הגוף".

את מרגישה שיש לך כוחות ריפוי?

"אני לא יכולה לומר את זה על עצמי. אני עושה את זה באינטואיציה, ומנסה לגעת בכאב דרך הצלילים. אני מרגישה שכל אחד יכול לעשות את זה, רק צריך להבין קודם שצליל הוא קסם. קול הוא קסם גדול יותר מכלי נגינה. יש בו משהו ראשוני לגמרי. הרי מה הדבר הראשון שתינוק עושה? הוא מוציא קול. זה משהו לא נודע, שמחבר בין העולם המטפיזי לעולם הפיזי. נקודת ההנחה שלי היא שהקול מסתורי לגמרי. כמה שנדמה לנו שאנחנו יודעים, אנחנו לא יודעים כלום".

למרות הנכונות להשאיר דברים מסוימים תחת מעטה מסתורין, חנה היא אדם סקרן מאוד, שמקפיד ללמוד ולחקור דברים לעומקם. כשחיפשה רעיונות לקליפ, היא לא הסתפקה

בקריאה יבשה על מנהג ההושענות. "הלכתי לרב אברהם לידר, שמלמד אותי, וצילמתי אותו", היא מספרת. "ערכתי מחקר על התנועות שעושים בבית הכנסת בהושענא רבה. למשל, חשבתי הרבה על הנענוע של הלולב והאתרוג: זו למעשה פרובוקציה בחלל, מנענעים את רוחות השמיים והאדמה כדי לעורר אותן, כדי שהשנה תהיה מבורכת בגשם. מה זה גשם? הגשמה. בקליפ שאבנו השראה מהטקסים האלה, לקחנו את הבסיס של התנועות, וזרקנו אותן למקום אחר. שמת לב לזה?".

כן, כי יש לי מטען תרבותי מתאים ואני מכירה את הריטואלים האלה, אף שלא ביצעתי אותם בפועל.

"כן, אף אחת מאיתנו לא זכתה".

חוץ מהתלמידות בקליפ שלך. באמת יש בו משהו עוצמתי מאוד לנשים, יש שיאמרו שהוא אפילו פמיניסטי.
“אני לא מתחברת להגדרה הזו, כי היא מצמצמת אותי. אני לא אנטי־פמיניסטית ואני לא פמיניסטית. אני לא מתעסקת בהגדרות. אם אני רואה ברחוב אישה עם כיפה על הראש, או כשמזמינים אותי להתפלל ויש גברים ונשים יחד - אני לא מתחברת לזה. אני מרגישה שמשהו הולך לאיבוד.

"גדלתי כאורתודוקסית לגמרי, כך שאני רואה את כל היופי שבעולם הזה - אבל אני נקרעת, כי אני לא יכולה להיות שם לגמרי: אני שרה עכשיו גם בפני גברים, אני הולכת להופיע במועדון. מצד אחד, הכי טבעי בעולם מבחינתי להיות עם נשים אורתודוקסיות, אבל מצד שני לפעמים כשאני שם אני מרגישה שזה יותר מדי. מדי פעם גם רומזים לי שמה שאני עושה לא צנוע, ושאני צריכה להיזהר“.

את מרגישה לא צנועה?

"זה לא פתור אצלי לגמרי, ואני לא מרגישה מאה אחוז עם איך שאני. עדיין יש בי משהו מהילדה האורתודוקסית שהייתי, ואני בכמה עולמות באותו זמן. אני חושבת שרב שמואל צודק במובן מסוים כשהוא אומר ש'קול באישה ערווה': הקול הוא באמת כוח. אבל את יודעת מה? הכי בא לי להופיע בפני נשים חרדיות. יחד עם זה, קשה לי שהרבה מהן סוגרות את עצמן מבחינת המחשבה והיצירתיות. בקליפ הבנות עושות המון דברים, אבל מה יקרה אם פתאום רב האולפנה יפתח את דלת הכיתה ויציץ לראות מה קורה שם? הן כבר לא ירגישו נוח".

בשביל חנה, הדיבורים על רב האולפנה הם יותר ממטאפורה: כמי שנולדה בירושלים למשפחה דתית והתחנכה במוסדות דתיים, היא מכירה את החוויות הללו מקרוב. אמה, שעלתה מפרס, היא אשת חינוך המלמדת בכיתות א'.

אביה נולד בעיראק, גדל במצרים, עלה לארץ, והיה ממקימי רשת מעיין החינוך התורני הספרדי שייסדה תלמודי תורה ספרדיים בכל רחבי הארץ. חנה מתארת את אביה כאדם צנוע, ציוני ברמ"ח איבריו, שהקפיד שבבית הכנסת שבו כיהן כרב תיאמר תפילה לשלום מדינת ישראל ולשלום חיילי צה"ל. היא מספרת שכשאביה היה מגהץ בגדים לשבת, הוא נהג לשמוע ברקע את שיריה של אום־כולתום.

את שם המשפחה שלה היא מעדיפה לא לפרסם בפומבי. שמותיה הפרטיים, שבהם היא מציגה את עצמה, ניתנו לה על שם הסבתות: סבתא ויקטוריה ממצרים, סבתא חנה מאיראן.

מאז שהיא זוכרת את עצמה היא הייתה שרה מול המראה. כילדה סבלה מגמגום כבד, ועד היום היא סוחבת שאריות קטנות ממנו. "הייתי ילדה מגמגמת עם גיבנת, לא מחוברת לגוף, עם שיניים בולטותֿ, מתבודדת, כותבת שירים, קוראת אנציקלופדיות ואוהבת לשחק על במה", היא מספרת.

כשילדים היו צוחקים עליה, הייתה פונה לאלוהים. "זה היה מצב בלתי נסבל. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, וידעתי שרק הוא יכול לעזור לי. הייתי עולה על אבן ושולחת את הקול לשמיים. זה סבל גדול לגמגם. אני זוכרת את עצמי בכיתה, היה לי תמיד מה להגיד ופחדתי נורא: להצביע או לא להצביע? בסוף הייתי מדברת ומרגישה שיש לי אבנים בתוך הפה. הייתי מקללת את עצמי ואומרת 'איזה דוחה את', אבל הרעיונות שהיו לי בפה רצו לבוא לידי ביטוי".

אחיה של חנה הם אברכים, אבל ממשיכים בדרכו הציונית של האב. "הם מחוברים מאוד למזרחיות שלהם, לשורשים. כשהם מברכים או קוראים הם עושים את זה במבטא יהודי־עיראקי. הם מעריצים את הבן איש חי ואת הרב עובדיה, וגם את ארץ ישראל השלמה".

חנה, לעומת זאת, לא התחברה לשירים סביב שולחן השבת. "לא אהבתי אותם. הם עצבנו אותי בתור ילדה. ככה זה עובד: אתה צריך לחזור אל הדברים אחרי שאתה מגלה אותם מחדש. בשנים ההן נמשכתי מאוד לעולם האמנות והבמה, שנראה לי זוהר ויפה.

"מנגד, היו דברים במוזיקה המזרחית שממש דחו אותי. גדלתי בדור שבו ההורים שלך מדברים בחי"ת ועי"ן ואת מתביישת בזה, ולכאורה נדמה שהעולם הנאור נמצא בחוץ ולא בבית. זה משהו שהרבה אנשים בדור שלי חוו. בעולם הדתי גם יש עניין של 'היא התחתנה עם אשכנזי, היא הצליחה!' זה עולם דפוק לגמרי. רק היום אני מתעוררת מהתרדמה וקולטת באיזה עולם מעוות גדלנו וכמה התביישנו. היום אני מסתכלת על הדברים אחרת".

והיום את גם שרה בחי"ת ועי"ן.

"אני אוהבת לשיר בחי"ת ועי"ן, זה יפה בעיניי. מבחינתי, לקחת את הטקסטים האלה ולא לשיר בחי"ת ועי"ן זה לכרות להם את השורש. כשאני אומרת: 'אני ישנה ולבי ערררר', אני מרגישה את הערות. ככה זה צריך להיות".
השינוי בתפיסה התרחש כשלמדה משחק בניסן נתיב. "קראתי טקסטים של צ'כוב, מתורגמים לעברית גבוהה וארכאית. הרגשתי שהפה שלי לא רוצה לדבר את זה. זה היה עלוב, דל, מוגבל. ואז הזדמנו לידיי טקסטים מהזוהר שפשוט ריגשו אותי לגמרי. הבאתי אותם לתיאטרון, ופתאום התחלתי להבין שהעברית הישראלית היא כמו יצור שכרתו לו את הידיים והרגליים: הרגשתי פער עצום בין העברית הישראלית לטקסטים שקראתי בסידור או בתנ"ך. זו לא נראתה לי אותה השפה. לאט־לאט התחלתי להחזיר לעצמי את העברית".

בעוד שיש פוסקים הסוברים שאסור לנשים לקרוא בזוהר, חנה מספרת שהקריאה בספר באה לה באופן טבעי. "גדלתי עם הטקסטים והספרים האלה. בבית ההורים הרגשתי שהספרים עוטפים אותי, חייתי איתם ואותם. אבא שלי היה ישן עם ספר על הבטן, וזה מה שראיתי".

לדבריה, האהבה של אביה לספרים ולאותיות מעניקה לה השראה בעשייה המוזיקלית שלה. "הוא היה מסוג האנשים שאוהבים את התורה ודבקים בה עד הסוף, עד המוות. על ערש דווי הוא אמר רק פסוקים כל הזמן. הוא נכנס למצב הזה כשהוא האזין לשיעור של הרב עובדיה באוזניות, הוא כל הזמן שמע אותו".

באלבום החדש יש שיר אהבה לתורה, "אורייתא", המבוסס על משפטים בארמית שלימד אותה אביה. "רציתי לומר את הטקסטים מהזוהר כמו שאבא שלי אומר אותם. אז לקחתי אותם אליו, והקלטתי אותו מדבר. הוא היה אומר: 'אורייתא אורייתא, נהירו דכל עלמין, כמה ימין ונחלין ומקורין ומבועין'. אני הייתי שומעת, ולומדת ממנו להגיד את זה".

והוא ידע שאת מתכוונת לשיר את זה?

"כן והוא שמח מאוד. זה ריגש אותו, אני חושבת".

וכשעלית על במה?

"תראי, לא היה קל איתי. הייתה לו ילדה שלמדה משחק, שהסתובבה בניו־יורק ובהודו והופיעה במועדונים. לא התחתנתי מיד והולדתי ילדים".

ומה אמא שלך חושבת על היצירה שלך?

"היא מתקשרת אליי ואומרת לי: 'תגידי, עשית איזה וידאו? כי מתקשרים אליי כל מיני אנשים, הם מאוד מתלהבים'. משמח אותי שפתאום הקליפ הזה מקבל תהודה, אבל אני לא באה אליה ומראה לה מה אני עושה. היא מגיעה מעולם אחר".

למה?

"כי יש פה חיבורים של כל מיני עולמות שהם לא העולמות שלה. היא מגיעה לפעמים לראות אותי כשיש הופעות קלאסיות יותר, והיא מאוד שמחה בי. עם השנים אני נהיית פחות ופחות מופרעת, אז קל לה יותר לספוג אותי".

אחרי שנים של מסעות בעולם, כולל תקופה ארוכה שחיה ויצרה בניו־יורק, חזרה חנה לארץ. כאן הכירה את מי שיהפוך להיות בעלה, גיא בירן, בימאי ומנהל תיאטרון הזירה הבינתחומית בירושלים. הם חיים בירושלים ויש להם שלושה ילדים קטנים. הוא לא מגיע מרקע דתי, היא שומרת שבת וכשרות.

"אני חושבת שכשיש ילדים, הנוכחות של החגים משמעותית. אז יש סוכה בסוכות, קידוש בכל ערב שבת, פלטה. אנחנו בודקים את זה, גם כדי לא לייצר אנטי. בחינוך שקיבלתי, עם כל היופי וההשראה שאני מדברת עליהם, היה לי גם המון אנטי. אני לא זוכרת את עצמי פורחת במוסדות האלה". זו אולי הסיבה שהיא מסרבת להגדיר את עצמה כדתייה. "קשה לי מאוד עם הגדרות, אני מרגישה שאני לא פועלת משם. יכול להיות שבשביל חילוני אני נחשבת דתייה, ובשביל אדם אורתודוקסי אני לא דתייה מספיק".

אבל יש לנו פטנט על זה בתור מזרחים: אנחנו מסורתיים.

"גם למילה 'מסורת' אני לא מתחברת, גם בה יש משהו מצמצם. אני מסורתית, אבל אני גם עושה דברים מאוד לא מסורתיים. הכול מילים, הכול הגדרות".

כמו בסוגיית שם המשפחה, גם את הגיל המדויק שלה מעדיפה חנה להסתיר. "זה תסביך שלי", היא מחייכת. בעידן שבו אף אחד לא שומר שום פרט לעצמו, וכולם חיים לעיני כולם ומצלמים את עצמם כל הזמן, ויקטוריה חנה שומרת על עצמה. מסתורין מרחף גם על הופעתה. עמידתה זקופה ובטוחה. המבט שלה חודר, תנועות הגוף חדות ואפילו השמלות שהיא לובשת לא שגרתיות. תיאטרון מרתק של אישה אחת.

השמירה הקנאית על פרטיותה נעוצה ברצון לכבד את משפחתה הקרובה. "לאורך כל השנים העשייה שלי הייתה נושא רגיש ביותר, אז אני נזהרת. פתאום אני חושבת על זה שהאלבום לא יצא עד עכשיו, כי הדרך שלי לא הייתה קלה. היו לי גם רגעים לא פשוטים. אני לא ילדת שמנת שגדלה בתלמה ילין. יש בי גם צד של ילדה דתייה שהרגישה שהיא עושה דברים אסורים, והרגישה שהיא צריכה לגונן על הסביבה שלה מפניהם. זה ככה מגיל אפס. אני יצור מוזר, לא רציתי לפגוע באף אחד, ואני יודעת שהיו מצבים שפגעתי. אז אולי גם בגלל זה לקח לאלבום זמן לצאת".

חנה מודה שגם מבחינה טכנית הוצאת האלבום לא הייתה פשוטה. “הסתובבתי המון בעולם, לא הייתי ממוקדת. אחר כך נעשיתי אמא, והילדים נולדו בזה אחר זה. לא תיארתי לעצמי שברגע שיהיו לי ילדים אצטרך להפסיק להופיע בעולם, הייתי בטוחה שאוכל להמשיך, אבל גיליתי שאני לא יכולה לעשות הכול יחד“, היא אומרת.

“אפשר לומר גם שאני פרפקציוניסטית, מבוהלת. זה קשור גם להרגשה שמה שקורה בהופעות הוא קסם, ולא ממש הרגשתי שאני רוצה לתייג או לארוז אותו בתור מוצר מוגמר“.

ולמה עכשיו כן?

"כי אני מאוד רוצה, בעיקר כדי להמשיך הלאה. ההגשמה היא הפריווילגיה שיש לנו בתור בני אדם בעולם הזה, למלאכים אין כזה דבר. חשוב לי להגשים, להוריד גשם, להצמיח, להביא פירות שאפשר לאכול אותם, לשמוע, להאזין. זה לקח הרבה זמן, אבל כנראה עכשיו זה הזמן המדויק".

יש בך איזה צער שכבר לא תהיי האמנית הצעירה המבטיחה עם אלבום הבכורה?

"אני לא יודעת אם זה הטריד אותי, זה פשוט מה שקרה. אצל כל אחד זה עובד אחרת, לכל נשמה בעולם יש קצב משלה ודברים שהיא צריכה לעשות בתזמון שלה. רבי עקיבא התחיל לקרוא רק בגיל ארבעים, והוא הפך לרב הכי מקובל וגדול שיש. אם רבי עקיבא היה חושב שהוא כבר לא יהיה הרב הצעיר והמבטיח, היינו מפסידים את הענק שברבנים שלנו. גם שרה אמנו, אם היא הייתה חושבת ככה היא לא הייתה יולדת את יצחק.

"אנחנו לא יודעים איך דברים עובדים בעולם הזה. בסדר, אז אני לא בת עשרים, אני לא זמרת מבטיחה. נולדתי לעולם הזה כדי להיות זמרת מבטיחה? אני מי שאני. אסור לחשוב ככה, זו בדיוק התרבות של כוכב נולד. אמנם טבעי לנו לשים דברים בנוסחאות, אבל זה לא אמיתי. עשיתי כל כך הרבה דברים עם החומרים האלה. זה לא שהחיים שלי מתחילים עכשיו כי עכשיו אני מוציאה אלבום. האלבום הוא חלק מהחיים".
 

את האלבום, שצפוי לצאת לקראת חג שבועות, הפיק לה תמיר מוסקט - איש "בלקן ביט בוקס" שהפיק אלבומים לאסף אבידן, לחוה אלברשטיין ולאפרת גוש. “לפני חמש עשרה שנה נפגשנו באיזה פרויקט ומיד נדלקנו. כשהגעתי לניו־יורק התחברנו והתחלנו להופיע יחד כצמד בכל העולם“.

בהמשך התארחה חנה גם בהופעות של הבלקן ביט בוקס, ואף שרה שיר באלבום הראשון של ההרכב. “זה היה החיבור הכי טבעי בשבילי, והיה ברור לי שנעשה את האלבום יחד. התחלנו להקליט את האלבום לפני שנים, בניו־יורק, אבל בסופו של דבר גנזתי אותו. אני מרגישה שעכשיו באנו להקלטות ממקום אחר, מדויק ומזוקק הרבה יותר“.

מוסקט מצדו לא חוסך במחמאות. “ויקטוריה היא עולם מרתק שתמיד כיף לי לחזור אליו. עבדנו באופן אינטנסיבי, ואז ויקטוריה חזרה לארץ ואני נשארתי בניו־יורק לכמה שנים. הקשר כל הזמן היה קיים, אלה קשרים עמוקים שאתה יודע שאף פעם לא ייגמרו. לפני שנה וחצי ויקטוריה התקשרה וביקשה לנסות להקליט שוב, והיינו מפוקסים יותר מאי פעם. הייתה לנו תחושה שהפעם זה לא הולך להסתיים בפסטיבלי אוונגרד“.

התחושה התבררה כמדויקת, כאשר לפני כשבועיים נכנס “אל"ף־בי"ת“ לפלייליסט הלילה של גלגלצ. מוסקט מספר שמאז שהשיר יצא מתקשרים אליו מכל העולם. “בעיניי הניצחון כבר קרה. אם מסתכלים על הקריירה של ויקטוריה, זה די מטורף שרק עכשיו יוצא האלבום. זה לא שהיא לא הקליטה, היא הקליטה הרבה מאוד, אבל עד שהיא הגיעה לאלבום משל עצמה היו הרבה שנים של פיתוח וניסיונות. האהבה שלי אליה גדולה כל כך שהייתי יכול להיות שם בלי להתייאש, וגם בלי אג‘נדות. בלב טהור“.

כשאני שואלת את חנה אם היא מכוונת להצלחה במיינסטרים המוזיקלי, היא אומרת שאין לה מושג. “אני לא יכולה לכוון, כי זה לא דומה לשום דבר, זה לא נופל על שום קטגוריה. מפתיע ומשמח אותי שאנשים הגיבו ככה ל‘אל"ף־בי"ת‘. לא היו לי ציפיות, כך שמבחינתי עשיתי את שלי. אבל אני סקרנית. אני אשמח מאוד להגיע להרבה אנשים, זה לא שאני רואה את עצמי כיצור לאליטיסטים בלבד. הרבה פעמים התייחסו ומתייחסים אליי כאל אמנית קול מוזרה. מאז שאני ילדה אני רגילה לראות עצמי כאאוטסיידרית, ואני אשמח לנפץ לעצמי את הדימוי הזה“.

מה החלום שלך?

“כנראה אני מתייחסת לזה אחרת כי אני לא ילדה בת עשרים. אני מרגישה שהחיים שלי עכשיו הם חלום. אני בריאה, אני חיה, אני מרגישה את הנס בכל רגע בקיום שלי“.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...