אחרי עשרים שנה: טריקי איבד את כל הטריקים
רוב הקהל שהגיע להופעה של טריקי בבארבי לא בא עם הרבה ציפיות, וטוב שכך. מי שציפה להופעת טריפ הופ התאכזב, מי שבא לחלוק כבוד לאמן גדול זכה להיות בהופעת רוק נחמדה של מי שכבר מזמן סטה מדרכו אך שמור לו המון חסד נעורים
עוד כותרות ב-nrg:
• אלין לוי ודון לני גבאי בפסטיבל סן רמו
• מה מומחי סאדו-מאזו חשבו על "חמישים גוונים"?
• מהפכה ברגשות מעורבים: שי צברי מאכזב ומצוין
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
מי שגדל בכור ההיתוך הטריפ-הופי של מאסיב אטאק, הוסיף לסגנון עוד כמה רבדים אלטרנטיביים ואפלים משל עצמו, ובעצם ניכס לעצמו סאונד שכבר עשרים שנה ושבוע, בדיוק, מזוהה אך ורק איתו.
וזה לא משנה מי מצטרף לחגיגה. ג'ון פרושיאנטה? אלאניס מוריסט? סינדי לאופר? Nneka? זה עדיין ישמע כמו, ואך ורק כמו, טריקי. מספיק שקולו העמום ישמע ברקע, הטריידמארק המוכר של האמן, כדי לאפיין את השיר כשלו, ואך ורק כשלו, בלי להתבלבל.
ומה לגבי מעמדו של טריקי היום? הדעות חלוקות בין חסד נעורים להערכה אמנותית. אחרי הפסקות ארוכות בין אלבום לאלבום בעשור הראשון של שנות האלפיים, הוא חזר להוציא אלבומים באותו קצב שאפיין אותו בתחילת דרכו. עדיין אפשר לזהות אותו בכל אלבום, לשמוע את האיכויות הפדנטיות של האמן שלא מנגן צלילים אלא מכשף אותם, אבל טריקי של היום הוא כבר לא הטריקי של פעם, ומעיד על כך יותר מכל אלבומו האחרון, שלמרבה האירוניה קרוי על שמו, 'Adrian Thaws', ולא עומד בסטנדרטים של אלבומיו הקודמים, בלשון המעטה ממעיטה עד מאוד.
אבל טריקי מגיע לארץ ואם טריקי מגיע לארץ חייבים ללכת, כי טריקי זה טריקי, פסקול הנעורים של הקהל שהורכב מבני שלושים ומעלה באופן מובהק. כל הכרטיסים להופעה, שספק אם מישהו באמת ציפה ממנה לגדולות ונצורות, נמכרו כבר לפני חודשיים. אין ספק שהקהל הישראלי נותן כבוד.
ההופעה של טריקי מאפיינת הלכה למעשה את כל הנאמר לעיל, בין חסד נעורים, הערכה אמנותית, המון כבוד ושאר דברים שנאמרים על מי שאי אפשר לשכוח לו את הדברים
טריקי מופיע עם עוד שלושה, מתופף, גיטריסט וזמרת, שמרוב משחקים באוזנייה אפשר היה לחשוב שמישהו לוחש לה באוזן את המילים. מצד אחד, הקהל שבוי בכישרון הבלתי ניתן לערעור של הנוכחים על הבמה, מופתע מעושר הצלילים ששני נגנים בלבד מסוגלים ליצור, בעוד השניים האחרים לוחשים למיקרופון את אותם לחשים ממותגים של האמן. מצד שני, אתה שומע את הקלידים ואת הבס ואת הסימפולים ותוהה לעצמך מי שם לוחץ על ה-Play. האם זה המתופף? אולי בכלל הסאונדמן? זה לא משנה. מה שבטוח – זה מביך.
מביך שאמן חשוב כל כך ומוכשר כל כך ומוערך כל כך מגיע עד לישראל כדי ללחוץ על כפתור. האגדה מספרת שפעם טריקי היה מופיע עם הגב לקהל, בעודו מסובב כפתורים, לוחץ על קלידים ולוחש למיקרופון באותו זמן. היום טריקי עסוק בעיקר בלזוז על הבמה ולמשוך את החולצה מעל גופו החסון הלוך ומשוך, משוך והלוך. ברי המזל שזכו להיות באותן הופעות בהן ראו רק את גבו של האמן, חזרו מהופנטים מחוויה בלתי נשכחת. אמש בבארבי הוא היה רוב הזמן עם הפנים אלינו, אבל אלו לא אותן פנים שבהן התאהבנו.
הקהל הישראלי נוטה להתאכזב מאמנים שמגיעים פעם בעשרים שנה ומבצעים בעיקר חומרים חדשים ופחות מהלהיטים שבזכותם עלו לגדולה. טריקי הוא לא בדיוק אמן של להיטים אמנם, אבל לזכותו יאמר שהוא ביצע לא מעט שירים מהאלבומים עליהם גדלנו. עם הצליל העמום הראשון של Overcome מאלבום הבכורה, הקהל שאג בהתלהבות, כמו ילדים שאמרו להם שהולכים ללונה פארק.
הבעיה עם טריקי של היום היא לא הפלייליסט, שדווקא היה לא רע בכלל וייצג בכבוד את כל האלבומים של האמן. הבעיה היא שהלונה פארק שפעם נצץ באור יקרות כבר לא מושך כל כך, המכוניות המתנגשות נותרו כשהיו אבל החלידו בקצוות עם השנים, ואולי אותה חלודה כל כך בולטת לעין רק משום שאנחנו כבר לא בני עשרה שמאזינים לדבר הכי חם בשטח.
רגע לפני רדתו מהבמה לאחר שעה של הופעה ולפני ההדרן, הודה טריקי לקהל ואמר "אני אבוא לכאן תמיד, בחודש הבא אפילו". השאלה היא אם גם בחודש הבא הבארבי יהיה מפוצץ. ביציאה מהבארבי נראו לא מעט פרצופים מאושרים, אך בד בבד נשמעו גם הרבה מאוד קריאות בנוסח "הוא כבר לא מה שהיה פעם". אין ספק, הקהל הישראלי נותן כבוד. גם אם הוא שילם עבור טריפ הופ וקיבל הופעת רוק סבירה, נחמדה לכל היותר, כל הנוכחים פשוט היו מבסוטים לראות את מכשף הצלילים הזה על הבמה, מושך בחולצה, רוקד קצת, מבסוט מעצמו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם