ליצן עצוב: ישראל גוריון תוהה מה קרה לנו
בגיל 79 הוא מעלה הצגות ילדים כדי לשמר את הילד הפנימי שבו, ובמקביל עושה סאטירה למבוגרים כדי לפרוק את התסכול שלו ולצחוק על המצב. ישראל גוריון מצר על השחיתות הגואה ועל תרבות הסלפי והסלבס הריקנית, אבל מוצא נחמה גדולה בעשייה
"הייתי ילד, זה היה בירושלים. היה שם בית כנסת ששימש גם כתיאטרון, וביום שישי הייתה בו קבלת שבת.עוד כותרות ב-nrg:
• בר רפאלי מול ג'ניפר לופז: מי מנצחת?
• אישה בלטקס ושוט: ההשפעות של ערן צור
• צפו: מה גרם למירי רגב לבכות?
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"יום אחד הביאו לשם הצגה, הצגת התיאטרון האמתית הראשונה שצפיתי בה. אז לא היו הצגות ילדים, רק הצגות מבוגרים. אני זוכר את ההשפעה שהייתה להצגה עליי, זוכר שהיא ממש הרשימה אותי", נזכר ישראל גוריון במפגש הראשון שלו עם התיאטרון כצופה. פעילותו הענפה בתיאטרון לילדים לאורך עשרות שנים אפשרה לו להיות נוכח באינספור מפגשים ראשונים בין ילדים לקסמו של התיאטרון.
"כשאני עושה הצגה, זה תענוג אדיר בשבילי להביט על הקהל ולראות את התגובות של הילדים, את האופן שבו הם ממש נכנסים לתוך העולם שמוצג על הבמה, וכל זה ממש חי בשבילם. אני אוהב ליצור גם למבוגרים, אבל ליצור לילדים זה הכי כיף בעולם, כי אתה כל הזמן מחפש את הילד שבך ומרשה לעצמך להיות ילד", הוא מחייך. "הילד הזה קיים שם תמיד, אבל כל הזמן מפנים אותו הצידה, מצפים ממך לשחק את המבוגר. אני עוד חושב כילד".
החיבור לילד הפנימי שבו, לצד הכישרון הבלתי מעורער והחן הגוריוני המפורסם, זיכה אותו לפני 9 שנים בתואר 'שחקן השנה' עבור ההצגה 'ליצן החצר' בבימויו ובהשתתפותו, שממשיכה לרוץ קרוב לעשור ותוצג השבוע במסגרת 'פסטיבל ירון' של תיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער שיתקיים במשך שלושה ימים בין התאריכים 6-4 במרץ ובמסגרתו יועלו 13 הצגות שונות לילדים.
"אני זוכר את הקריאה שעשינו להצגה לפני שנים, ובסופה ידעתי שאני רוצה את גיל צ'רנוביץ לצדי בהצגה הזו. היום הוא כבר המנהל האמנותי של התיאטרון, ואנחנו עדיין עושים את ההצגה הזו יחד ועדיין נהנים ממנה מאוד. זה כיף גדול", אומר גוריון, "וזו הצגה שיש בה הרבה קסם, מדברת על היופי שבעולם התיאטרון ומחברת בינו ובין הילדים.
"את יודעת, אפילו יותר מתיאטרון, אני זוכר שכילד, מה שהשפיע עלינו במיוחד היה הקולנוע", הוא נזכר בחיוך. "לא היה לנו כסף לכרטיס לסרט, רק מדי פעם הייתי מקבל מההורים שלי תשעה גרוש ואז קונה כרטיס ומתיישב בשורה הראשונה של הקולנוע. אז רוב הזמן, הייתי מדמיין סרטים - מסתכל על התמונות שהתפרסמו מתוך הסרטים שמוקרנים, מדמיין לי את העלילה ואז משכנע את החברים סביבי שראיתי את הסרט, מתאר להם מה קורה לפי התמונות. ואז הם היו הולכים לראות את הסרט, חוזרים ואומרים לי – 'שמע, אין שום קשר למה שסיפרת'", גוריון פורץ בצחוק. "הדמיון שלי בהחלט עבד".
זיכרונות הילדות של גוריון ממפגשיו עם התיאטרון והקולנוע כצופה מובילים אותנו אל המפגש הראשון שלו עם במת התיאטרון כשחקן.
"בהצגה הראשונה שלי הייתי בכלל סטטיסט עם טקסט של מילה אחת", הוא נזכר. זה היה ב'הקאמרי', ב'רומיאו ויוליה'. יוסף מילוא ביים ושיחק את רומיאו ואורנה פורת שיחקה את יוליה. שניהם היו מבוגרים לתפקיד, אבל אז פחות התחשבו בגיל וזה דווקא היה נהוג. אז אמרתי את המילה הראשונה שלי בתיאטרון – יש את הקטע שבו מחפשים את רומיאו, והייתי אמור לצעוק 'רומיאו!'. בהצגה הראשונה כל כך התרגשתי, שכשבאתי לצעוק, נתקעה לי המילה באמצע ולא הצלחתי להשלים אותה. ואז, בהפסקה, אורנה פורת ניגשה אליי ואמרה לי – 'הי, בחור צעיר, תלמד בע"פ!'", צחוקו המוכר של גוריון מתגלגל.
ציינת שפעם היה נהוג ללהק גם שחקנים המבוגרים משמעותית מגילן של הדמויות שהם מגלמים. אנחנו חיים בתקופה שבה נעורים הפכו לדבר נחשק, ורואים על מסך הטלוויזיה ועל שערי העיתונים יותר ויותר אמנים או כוכבים צעירים. אתה חושב שהמגמה הזו מחלחלת גם לתיאטרון?
"לא", הוא פוסק חד משמעית. "בתיאטרון יש מקום גם לצעירים וגם למבוגרים, להיפך – גיל מבוגר נותן משהו אחר, ניסיון, ידע, עומק. בערוב ימיו, שחקן נעשה הרבה יותר טוב, לדעתי. אני רואה את ליא קניג ואת דבורה קידר – היום הן בשיא הקריירה שלהן. לרוב, עם השנים, שחקן כבר לא צריך להילחם על אהבת הקהל, אלא כבר באמת נכנס לתוך הדמות, והניסיון שלו והדרך שעבר ניכרים על הבמה".
מהי דעתך על השאיפה שקיימת אצל רבים, וזוכה לעידוד על ידי תכניות הריאליטי, להתפרסם במהירות, ללא ההיבנות האיטית לאורך הדרך?
"יש כאלה שרוצים לקבל את התהילה ישר על המקום. בהחלט יכול להיות שיש להם כישרון לתיאטרון או למוסיקה, אבל יש כאלה שמעוניינים רק בתהילה, לא במוסיקה או במשחק. הם רוצים שיזכרו אותם, רוצים שלט עם השם שלהם. רוב האנשים, לא מספיק להם לשחק.
"זו ריקנות עצומה, לרצות רק להיות מפורסם. זה גם ילדותי – כמו ילד שכשיש לו יום הולדת, הכל סביבו, ואז הוא רוצה שכל יום יהיה יום ההולדת שלו. בהצגה שעשינו, 'מסיבה בגן העכברים', כל הילדים רוצים שיום ההולדת של החבר שחוגג יהיה גם יום ההולדת שלהם, כי כשזה יום ההולדת שלך, אתה הכוכב. הדבר הזה קיים בנו מילדות".
כאשר התהילה נלווית לעשייה, לגיטימי ליהנות ממנה, אבל זה דבר אחר לגמרי אם רואים בה את המטרה עצמה.
"אם אתה מתעניין יותר בעבודה עצמה, במשחק, ולא בתהילה, זה משהו אחר. אני, למשל, הייתי כוכב גדול בטלוויזיה ועזבתי הכל כדי לעשות תיאטרון, כי זה מה שרציתי. התהילה עצמה לא אומרת כלום, היא חלל גדול, אבל אנשים חושבים שזה מה שהכי חשוב. אנשים רוצים להיות סלב, וזה לא משנה מה הם יעשו, העיקר שהם סלב. וגם כשהם פוגשים סלב, זה הדבר הכי גדול בעולם. היום כולם רוצים לעשות סלפי – פעם אלה היו רק חתימות, היום אלה גם צילומים.
"אנשים רוצים להיות קרובים לפרסום ולמפורסמים, להתחכך בהם, וזו בעיה. כשהייתי צעיר, אנשים רצו להיות חברים שלך, וזה לא משנה אם הצלחת יותר או פחות. אנשים היו מפרים אחד את השני, בשיחות, ברעיונות, בהומור, ופתאום התהילה הזו מסנוורת, והיא מוקש.
"בעיניי, אין כלום חוץ מהעבודה והעשייה", מוסיף גוריון. "אני מקבל פרסים, לפעמים, ואני חושב על זה שאני מעדיף, במקום לקבל פרס, לקבל עוד הצגה לביים. מה זה פרס? משהו שיושב בבית, דומם, מסתכל עליך. מה זה באמת עושה לך? ולכמה זמן? באותו רגע, כן, זה עושה לך משהו, אבל העבודה היא מה שמחייה אותנו".
כאשר גוריון מדבר על חברויות אמת, מפרות והדדיות, שנוצרו בין אנשים מתוך קרבה, המחשבה נודדת, באופן טבעי, לחברות ולשותפות הייחודית שחלק עם בני אמדורסקי, שותפו להרכב המיתולוגי 'צמד דודאים', שהלך לעולמו לפני 21 שנים.
"את יודעת, הרבה אנשים ביקשו ממני למצוא מחליף לבני, ולא הסכמתי. אמרתי – 'לא, בני מת, אז זהו, אין יותר 'דודאים''. היה לי באמת קשה, בני היה חבר מאוד קרוב. אבל אז אסף הגיע, ופשוט היה כל כך טבעי שהוא יעשה את זה", הוא מספר, וקולו נרגש.
"זו הייתה הפתעה גדולה בשבילי, האפשרות הזו שמישהו יחליף את בני, באמת. זה בא מצדו של אסף - זו הייתה השקה של אוסף של 'הדודאים', 5 דיסקים עם כ- 130 שירים. אמרו לי – 'מי אתה רוצה שיתארח איתך'? אמרתי – 'אסף'. ובאמת, הוא בא, שרנו שלושה שירים, והקהל פשוט יצא מגדרו. ואז אסף טלפן אליי ואמר 'אני חושב שכדאי שיהיה לזה המשך'.
הרגשת שזה מוזר לך, בהתחלה?
"כן, זה היה מוזר לעשות את השירים האלה עם מישהו אחר מלבד בני, אבל גם היה מוזר עד כמה החיבור ביני ובין אסף היה טבעי וחזק. ישר הרגשתי שיש בינינו חיבור. אסף רציני, ניגש לזה עם כל כולו, שמע המון את הקולות של אבא שלו, וזה תענוג לעבוד יחד", אומר גוריון. "אני רק מצטער על כך שבני לא יכול לראות את שיתוף הפעולה ביני ובין אסף ולשמוע אותנו שרים יחד", הוא מוסיף לאחר שתיקה קצרה.
אני מניחה שגם הפרידה מאריק איינשטיין, שיחד אתו בני ואתה הופעתם כ'שלישיית גשר הירקון', לא הייתה קלה.
"כן, גם זו הייתה פרידה קשה. בשנים האחרונות, לא הייתי כל כך בקשר עם אריק, בעיקר טלפונית, אבל קשה היה להיפרד ממנו. גם הוא היה אישיות".
לצד ההופעות המשותפות עם אמדורסקי, עם 'החברים של בני' וגם לבד, גוריון לוקח חלק בשלל פרויקטים והפקות, ביניהם המופע המוסיקלי 'ימים של קולנוע', בו הוא מופיע לצד חני נחמיאס ומאיר סוויסה, ההצגה 'סוף, התחלה וחתולה' בהשתתפותם של אלברט כהן ונירה רבינוביץ' והסאטירה 'רואים את הסוף' מאת ב. מיכאל ואפרים סידון ב'צוותא', שאתמול (א') הייתה הפרמיירה שלה.
"המצב היום כל כך גרוע, ואנשים כל כך חסרי אונים, שהם שמחים על כך שאפשר לצחוק קצת. סאטירה לא יכולה לשנות הרבה, אבל היא יכולה לתת פורקן לתסכול לנוכח מה שקורה מסביב, כמו כל השחיתויות", אומר גוריון.
סאטירה יכולה גם לעורר הרבה מאוד רעש ולהפנות את תשומת הלב של הציבור לסוגיות בוערות, לגרום לו לפקוח עיניים. ראינו את זה ב'מלכת אמבטיה' של חנוך לוין, בה השתתפת.
"אחרי ששת הימים, הקהל היה כל כך עמוק בתחושה הזו של 'אנחנו מנצחים, אנחנו אימפריה', וחנוך כתב את זה בדיוק כדי להעמיד אנשים במקום, אבל זה לא עזר. כל יום עם 'מלכת אמבטיה' על הבמה היה מלחמה".
היום התחושות מאוד שונות, יש תחושות של חוסר אמון, של חוסר תקווה.
"מצב כזה לא היה במדינה. מה קורה לנו? הפכנו להיות אחת המדינות המובילות בשחיתות בעולם. זה נורא. מה שמפיל מדינות זו שחיתות, לעיתים לצד גורמים אחרים, בגלל מכלול של סיבות, אבל שחיתות היא אחת הסיבות העיקריות.
"בגלל שהמצב שלנו לא כל כך מרהיב, אנשים רוצים לצחוק, צריכים לצחוק. אני זוכר שביימתי את ההצגה 'גטו טרזינשטט' ומה שהיה נפלא שם, הוא שזה קברט שאנשי הגטו כתבו בעצמם – הכל מקורי. כמובן, ערוך ומתורגם, אבל החומר מקורי. וזה היה כל כך מצחיק! תחשבי על זה, אנשים היו מתלוצצים על המוות! אין דבר כמו צחוק, ואנשים צמאים לצחוק ולהתפרקות, לאור מה שקורה כאן. באמת שדבר כזה עוד לא נראה כאן".
אנשים מוכנים להתמודד עם קשיים רבים, אם הם יודעים שיש חוסן מוסרי, כמו זה שפעם התהדרנו בו וכיום הולך ומתמוסס.
"נכון. משהו השתנה. תראי, גם בעבודה היו שחיתויות, כן? לא רק בליכוד. אבל פעם הייתה בושה, אנשים התביישו להיות מושחתים, והיום לא. יש אנשים שהשחיתות היא בתוכם, היא קיימת בהם, והם לא יכולים שלא להיות מושחתים. זה ימצא לו איזשהו ביטוי, אם לא בכסף, אז בדרך אחרת. אבל הם מושחתים, ככה הם, גם אם ישבו על זה בכלא, הם לא מתנקים מהשחיתות הפנימית שיש בתוכם.
"על זה, ועל עוד דברים, אנחנו צוחקים בסאטירה הזו, כי זה אחד הדברים שאנחנו יכולים לעשות, ולפעמים חייבים לעשות – למצוא דרך לצחוק על מה שקורה".
הצגת הילדים 'ליצן החצר' בבימויו ובכיכובו של ישראל גוריון משתתפת ב'פסטיבל ירון' של תיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער, שייערך בין התאריכים 6-4 במרץ. ההצגה תעלה ביום רביעי, 4 במרץ, בשעה 17:00 בבית בארבור.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם