ראשי » תרבות » ספרות

לנתח את פינק פלויד: היווצרות תודעה פסיכדלית

ארכיטיפים יונגיאניים, פסיכדליה ויקטוריאנית והשוואה ללהקות התקופה באופן שיעניין רק בעלי פטיש מובהק לפרוגרסיב: קובץ המאמרים "פינק פלויד: להפיל את החומה" מנתח את אחת הלהקות הגדולות בהיסטוריה, אבל איך הוא עצמו שורד את שולחן הניתוחים?

בשנה שעברה נשאל פול מקרטני על לימודים אקדמיים של מוזיקה פופולרית וענה תשובה שהרבה חובבי מוזיקה יוכלו להזדהות איתה: "בעבורי זה מגוחך מכיוון שאנחנו, הביטלס, מעולם לא למדנו דבר", אמר הסר הבריטי. "אני חושב שמבחינתו לימודים היו הורסים את זה". אפשר כמובן להבין את העמדה שהביע מקרטני: האינטואיציה לפיה ניתוח יתר של המוזיקה עלול לפגום באהבה אליה משותף לרוב מי שפלייליסטו אומנותו.

עוד כותרות ב-nrg:
• צפו: מה גרם למירי רגב לבכות?
• הנשים הכי חזקות על מסך הטלוויזיה
• ילדים לנצח: תחנות התרבות של גרייניק ואלתרמן
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

החשש שהובע בתשובה של החיפושית לשעבר ליווה אותי במהלך הקריאה ב"פינק פלויד: להפיל את החומה", קובץ המאמרים החדש על הלהקה שערך ארי קטורזה להוצאת "רסלינג". קטורזה הוא אחד מעמודי התווך של העיסוק האקדמי במוזיקה בישראל. הוא כתב את הספר "המחר לעולם אינו יודע: רוק במאה ה-20" ותרם מאמר לספר הקודם של "רסלינג" שביקש לספק פרספקטיבות חדשות ליצירה של מוזיקאי קאנוני – "האיש שנפל מכוכב אחר" על דייוויד בואי. אפשר בהחלט לזהות מגמה ואף לברך עליה. ובכל זאת, החשש.
 
במחצית הראשונה של הספר רציתי להתקשר למקרטני ולחלוק איתו חוויות מקשיי הקריאה. הספר נפתח דווקא במאמר מעניין של נדב אפל, שמנסה להפחית מעומס הקלישאה על בארט המסומם ולשים את המפתח להבנת היצירה שלו בידיים של מה שהוא מכנה כפסיכדליה ויקטוריאנית.

הטקסט של אפל מתכתב עם מיתוס רווח ביחס לראשית ימיה של פינק פלויד וזהו מקור העניין בו, כל הדרך עד למסקנה הסופית לפיה בארט התאפיין בנוסטלגיה רפלקסיבית, כלומר בכמיהה לעבר תוך מודעות לחוסר התוחלת של אותה כמיהה.

אולם לאחר מכן הספר סובל מירידת מתח משמעותית. זה מתחיל בתרומה של קטורזה עצמו, שמבקש למצוא ביטוי לארכיטיפיים יונגיאניים בטקסטים ובמוזיקה של פינק פלויד. המאמר של עורך הקובץ דנן מחולק לשלושה חלקים – הרקע ההיסטורי והתרבותי לפעילותה של הלהקה, מבוא קצרצר ליונג והביטוי לשני "ארכיטיפים" יונגיאניים ב"צד האפל של הירח" מ-1973. שני החלקים הראשונים מעניינים אבל ה"קריאה" היונגיאנית לוקה בחסר והיא נעה בין טענות לא מספיק משכנעות לכאלו שיכולות לשכנע באותה מידה גם כלפי חומרי גלם מוזיקליים וטקסטואליים אחרים.

• הגיע הזמן: פינק פלויד חוזרת לפסגה

אם בשני המאמרים הראשונים הניסיון היה למקם את המוזיקה בהקשרים רחבים יותר, השניים הבאים מתכנסים בעולמה היא. מירב מרון דבוייריס פותחת את הסקציה המוזיקולוגית בהשוואה של פינק פלויד ללהקות רוק מתקדם כמו יס וג'נסיס וגלעד כהן מפרק לגורמים את Dogs באופן שמעולם לא קראתי ביחס לשיר אחד, ארוך ומורכב ככל שיהיה. הטקסט הראשון מבין השניים הוא הקשה ביותר לקריאה בספר וסביר להניח שיעניין רק בעלי פטיש מובהק לפרוגרסיב מהסבנטיז. אני מכיר לא מעט אנשים שהפילו את החומה בזמן הקריאה שלו ולא חזרו לספר מאז. מהטקסט השני אפשר ללמוד לא מעט על ארכיטקטורה של שיר אבל נשאלת השאלה אם הניתוח הדקדקני מוצדק כשהמסקנה העיקרית ממנו היא שכוחו של השיר בשילוב של מבנה ייחודי ועיבוד יצירתי.

 
רגע לפני שהעליתי את פול על הקו הגיע המפנה, לו אחראי עודד ארז שמגדיר לעילא את אחת הביקורות הרווחות כלפי פינק פלויד במאמר שיהיה הפייבוריט של כל מי שלא נשבע בשמה של הלהקה הזו. ארז מנסח את הפרדוקס שטמון בלב היצירה של פינק פלויד בתקופת ווטרס כמנהיגה הבלתי מעורער - חוסר ההלימה בין האג'נדה הפוליטית שלו לבין אמצעי המבע האסתטיים בהם הוא נוקט. אי אפשר להתנגד לטוטליטריות בכלי ביטוי טוטליטריים ואי אפשר לפנות להמון עם מוזיקה גבהת מצח. ובמילים אחרות: יחי הפאנק.

יש לציין כי ההסתייגות מווטרס אינה ייחודית למאמר הזה והיא מופיעה באופן גלוי יותר ופחות גם בחלקים אחרים בספר.

הטקסט הבא ממשיך את המומנטום החיובי. דותן בלייס מפנה את הזרקור לזיקה בין עטיפות האלבומים של פינק פלויד לבין התכנים המוזיקליים והטקסטואליים שלהם, ומצביע על מגמה של התרופפות אותו קשר בחלוף השנים. אם כל המאמרים בספר רווים בנוסטלגיה מעצם העיסוק בלהקה ששיאה בתקופה בה המיקרוגל נכנס לשימוש ביתי, הרי שכאן הנוסטלגיה מוכפלת בשל הגעגוע שנוצר לימים בהם מאזינים היו מתבוננים בעטיפות אלבומים ולא מסתפקים בהגנבת מבט לפיקסלים טכנולוגיים משל היו אווטאר ברשת חברתית. קצת חבל שהעטיפות לא מוצגות בין דפי המאמר. נדמה לי שחווית הקריאה הייתה יוצאת נשכרת במקרה שכזה.

אבל הטוויסט האמיתי מגיע במאמר של אדם יודפת, שמוכיח שאפשר לעשות מוזיקולוגיה גם אחרת. יודפת בוחן את הקשר בין מבנה של שיר פופ והתפתחותו על ציר הזמן לאפשרות היווצרותה של תודעה פסיכדלית, ומספק חמישה מקרי מבחן מתקופות שונות בדיסקוגרפיה של פינק פלויד. הוא לא מניח ידע מוקדם, מסביר את מונחי היסוד שחשובים לדיונו בבהירות מפליאה ומשתמש בטבלאות ותרשימים באופן מאוד מוצלח. אם נשים בצד את הפרק החותם והקצר יחסית של "להפיל את החומה", שדומה יותר לכתבה עיתונאית (מוצלחת) על דרכם האינדיבידואלית של חברי הלהקה, יש חשיבות מבחינת הרושם הסופי מהקריאה לכך שהמאמר האחרון בספר הוא גם הטוב והמעניין מכולם.
 

"להפיל את החומה" הוא חלק מגל ספרי מוזיקה שיצאו בישראל בחודשים האחרונים, הכולל גם את "סיפורים קטנים תקליטים גדולים" של בועז כהן והקובץ "הלהקה

היחידה שחשובה – להיות מעריץ פופ בישראל" בעריכת דנה קסלר. הספר על פינק פלויד נבדל מהאחרים בכך שהם לא מתיימרים לטענות אובייקטיביות אלא שמים את הדגש על החוויה הסובייקטיבית שנוצרת מהמפגש בין המאזין ללהקה. למרות שיש משהו סטרילי מדי בכתיבה אקדמית על להקה אהובה, כל פרספקטיבה על מוזיקה היא חשובה ומבורכת ומאמר כגון זה של יודפת מוכיח את סגולותיה הפוטנציאליות.

מכנה משותף לשלושת הספרים הוא הפנייה לעבר. במקרה של הספרים הסובייקטיביים זה נובע בעיקר מהעובדה שדור הכותבים הנוכחי מתרפק על חוויות הנעורים שעיצבו את זהותו המוזיקלית. במקרה של הספר על פינק פלויד זה מוסבר בכך שבעידן התפוצצות המידע קשה עד בלתי אפשרי ללהקה לקבל מעמד קאנוני שמצדיק את ההתמקדות הבלעדית בה, כפי שפינק פלויד זכתה לקבל, בייחוד במדינה בה היבול האינטלקטואלי ביחס למוזיקה דל יחסית כמו בישראל.

אבל גם ההסבר הזה לא מנע ממני לתהות תוך כדי הקריאה: למה פינק פלויד בעצם? האם לא חשוב יותר למקם דווקא את המוזיקה מהעשור האחרון בהקשרים סוציולוגיים, פילוסופיים ומוזיקולוגיים? בהקדמה לספר כותב קטורזה שאמו קנתה לו הוצאה מחודשת מ-1973 של שני האלבומים הראשונים של פינק פלויד כי זה היה "מאוד באופנה". אנחנו צריכים יותר ספרים על מוזיקה שהיא "מאוד באופנה" ב-2015. ויפה שנה אחת קודם.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...