פחות קונים, פחות קוראים: טרגדיית חוק הספרים
צניחה של עשרות אחוזים בהיקף המכירות, מכה אנושה לספרי הילדים והנוער והיעלמותם של ספרי ביכורים מהנוף: שנה מלאה ל"חוק הספרים" ונדמה שכולם יצאו מופסדים. מלכוד 25 שקלים
עוד כותרות ב-nrg:
• הנשים הכי חזקות בטלוויזיה
• איך מנתחים את פינק פלויד?
• מדונה שוברת שיאים בצרפת
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"'יום סמק הגדול' - בניגוד לספרים הקודמים בהוצאה, שעלות ההפקה שלהם גבוהה - יהיה בכריכה רכה, עם איורים בשחור־לבן שהדפסתם זולה יותר. בסוף חודש מרץ עולה לאקרנים סרט המבוסס על הספר, מה שמהווה כמובן פוטנציאל למכירות מבחינתי. לראשונה תחת כובעי כמו"ל, עולה בי מחשבה למכור את הספר ברשתות הספרים הגדולות - דבר שעד היום הקפדתי להימנע ממנו מטעמים כלכליים, כי מי יכול לעמוד בדרישות של הרשתות. ב'יום סמק' הצעת המחיר לדפוס נמוכה, ובחישוב שלי, ב־45 שקלים אני יכולה לכסות את העלויות".
בשלב הזה, מסבירה בר־הלל, העלילה מסתבכת. "אם אני מכניסה את הספר לחנויות הגדולות, הן דורשות ממני הנחה כל כך גבוהה, שאאלץ למכור אותו ב־75 שקלים. עכשיו אני בדילמה: מרגע שהמחיר מוטבע על הכריכה, הוא מקבע אותו על פי החוק למשך 18 חודשים. במחיר של 45 שקלים אני יכולה להרשות לעצמי למכור רק דרך האתר שלי. אם אני מכניסה את הספר לסטימצקי או לצומת ספרים, המחיר צריך להיות גבוה יותר בגלל הקופון שהרשתות גוזרות. כאן אני במלכוד: הייתי רוצה שמי שקונה ממני יקנה בזול, ומי שקונה ברשתות יקנה במחיר הגבוה - אבל החוק מכריח אותי להכריע אם למכור במחיר נמוך ולהגיע לקהל הקבוע והמצומצם יחסית שבאתר, או להציע את הספר במחיר יקר ולהיפתח לעוד קהלים דרך הרשתות, אבל כאלה שלא בטוח שירצו לשלם את המחיר".
בתחילת פברואר האחרון מלאה שנה לחוק הספרים, או בשמו המלא והיומרני: "החוק להגנת הספרות והסופרים בישראל". קונפטי לא שוחרר לאוויר, ולא נראה שמישהו עומד לחגוג את האירוע. תומכי החוק מעדיפים להתעלם באלגנטיות מהסטטיסטיקות העגמומיות ולהסתפק בטיעון הבלתי משכנע שהמצב היה גרוע יותר קודם, המוכרים מספרים על תנועה דלה בחנויות (או כזאת שמסתפקת בלשאול כמה עולה החדש של מאן דהוא, ולהיעלם לשמע המחיר), וקהיליית הספרים נָבוֹכָה.
אז מה היה לנו בשנה האחרונה - חוץ ממלחמה, הקדמת הבחירות וקרה במקומות הנמוכים? צניחה של כמה עשרות אחוזים בממוצע בהיקף המכירות של ספרים חדשים, ועוד פלח נאה של ירידה במכירת ספרים בכלל; מכה אנושה להיקפי המכירות של ספרי ילדים ונוער, והיעלמותם המצערת של ספרי ביכורים מהנוף. האחרונים סובלים מהחוק באופן מיוחד, בגלל התפיסה שלפיה עד שסופר לא מוכיח את עצמו, הצרכן לא מוכן להשקיע בו יותר מהסכום שהתרגל אליו: 25 שקלים, הנגזרת של מבצעי "ארבעה במאה". כך הפך החוק שהבטיח להגן על הסופרים, המו"לים והחנויות, לפרסונה נון גראטה של עולם הספרות. אם יש צורך בפרסומת שנועדה לשכנע אותנו, אנשי עם הספר, כי כדאי לנו לקנות את המוצר שהעניק לנו את שמו - כנראה המצב באמת קשה.
והנה, בתוך חוסר היציבות הכלכלית הבוטה, עם חשרת ענני הטכנולוגיה והפייסבוק ממעל, המשיכו לבוא לעולם הוצאות ספרים קטנות. הטריוֹת שבהן כבר ידעו על בוא החוק, אבל לא בטוח שאת השלכותיו מישהי מהן יכולה הייתה לאמוד. מיסיונריוּת ספרותית, אהבת המילה הכתובה או היקלעות אקראית לענףֿ, משכו את המו"לים אל התחום הבלתי מתגמל.
• חוק הספרים: בדיחת קרש הצלה
"ההוצאות הגדולות ספגו מכה קשה והן מוכרות פחות ספרים, אבל להוצאות קטנות אין עזרה של שומנים, מה שנקרא 'בק־ליסט': ספרים ישנים שממשיכים להימכר ומסייעים להן להתקיים", אומר רותם סלע, מו"ל הוצאת סלע־מאיר שהוקמה ממש לפני פרוץ החוק וחתומה על רב־המכר הפרובוקטיבי "תפוס ת'יהודי" מאת טוביה טננבום. "בגלל המחיר, שאינו שווה לכל נפש, ספרים חדשים נמכרים בשיעורים נמוכים, לעומת ספרים שראו אור לפני החוק, והם נמכרים יותר. כי אם העתיד מת וההווה מקרטע, אתה פונה לעבר, הוא זה שיבטיח לך כסף. לכן בשאלה הזו הייתי מפריד לא בין הוצאות גדולות וקטנות, אלא בין הוצאות חדשות לישנות. אל תשכחי שלהוצאות מבוססות יש סופרים מוכּרים, הן ימכרו ספרים בכל מקרה. מה הסיכוי שלי לדחוף את הספר של טננבום כשהוא לא במבצע? מי שאין לו בק־ליסט נסמך על ההנחות, ועכשיו לקחו ממנו את זה".
סלע, בן 32, מספר שהתגלגל לתחום לגמרי במקרה: הוא רצה להוציא לאור כתב־יד דרך ההוצאות הקיימות, ולאחר שסורב הקים לשם כך הוצאה פרטית. הוא היה ממתנגדי החוק המובהקים עוד לפני שנכנס לתוקפו, ויום קודם החלתו לבש כפפות ונפגש לעימות באולפן "ערב חדש" עם תומך נלהב של החוק, השועל הוותיק רם אורן. למחרת, ב"יום הזיכרון לספרות הישראלית" שייסד סלע, ואשר צוין גם השנה, נשא הספד עמוס בנבואות זעם. ב"טקס" הראשון, שהתקיים בבית סוקולוב בנוכחות 250 איש, נמכרו ספרים במחירים שיום למחרת יהפכו לפליליים, כהגדרתו. באותה הזדמנות העניק סלע לחוק את השם הראוי לו, בעיניו: "חוק הטייקונים הספרותיים".
"בסופו של דבר, החוק הדיר מהמרחב הספרותי את הקולות החדשים, הנועזים, אולי את עמוס עוז הבא. עמוס עוז ורם אורן ימשיכו למכור את ספריהם כך או כך, אבל האמצעי היחיד שעומד לרשותה של הוצאה מיניאטורית כמו שלי כדי להביא לשוק סופר חדש ולא מוכר, הוא המבצעים. אני לא מונופול, אין מאחוריי איזה יצחק תשובה שיגבה אותי. כשהוצאתי את ספרי הראשון, 'ציביליזציות גוועות' של דיוויד גולדמן, אף אחד לא שמע עליי. אבל בזכות המבצעים, ובזכות זה שמדובר בספר מוצלח שעשה באזז, הוא הצליח למכור.
"עוד לפני הכסף, אני כמו"ל מעוניין שאת הצעקה של הסופר ישמעו כמה שיותר אנשים, אחרת הייתי הולך למכור שואבי אבק. אבל המחירים הנוכחיים גורמים לי להפסיד המון אנשים - סטודנטים מצד אחד ופנסיונרים מהצד השני. התחזית השחורה שניבאתי, על סמך היגיון בריא, באמת התרחשה בשטח: מדף הספרים הישראלי מכיל פחות ספרים, ואלה שכן נמצאים שם, נכתבו על ידי אותם סופרים טייקונים ונמכרים במחיר גבוה. הצרכן הישראלי קונה פחות, והתרבות הישראלית הפסידה את כל הסופרים החדשים שהיינו אמורים לגלות".
בר־הלל נחרצת פחות בעניין. "אני מאמינה שקשה להרוג באמת את הצורך של אנשים לכתוב ולקרוא", היא אומרת. "מאיר שלו הבא - אם יש כזה – כנראה יושב וכותב עכשיו. אולי קשה לו להוציא לאור את כתב היד, אבל הוא כותב ויום אחד זה יראה אור. מה שכן, אין ספק שלאנשים יותר נעים לכתוב מתוך ידיעה שיש מה לעשות בתוצר עם גמר הכתיבה, שמישהו מעריך ומחכה לזה, וזה נכון גם לגבי מתרגמים. פרופ' זהר שביט סיפרה פעם שכשברנר הגיע לקנות בית, הוא הביא כערובה כתב־יד שהוא תרגם. זה היה שווה כסף. היום זה מצחיק".
אז איך נראה החוק בפועל? רותם סלע שולף את טבלאות האקסל ומציג את תהליך הסחיטה הכלכלית שעובר ספר חדש עד שימציא פירות לבעליו: לפני תקופת החוק, בתקופת מבצעי הטרפֶת שפקדו את הרשתות, תבעה הרשת מהמו"ל הנחה שערורייתית ממחירו של הספר. עוד כמה שקלים ממחיר כל עותק הלכו להדפסה ולהפצה - ולמו"ל נותר סכום מצומק שנועד לשלם תמלוגים ולכסות הוצאות. בעקבות החוק המו"ל אמנם מקבל מחיר שהוא גבוה בשליש מהמחיר הקודם, אבל הנתונים מעידים שהמכירות ירדו בשיעורים מטרידים - כך שבמצטבר אין יותר כסף בקופה.
"בשוק הספרים, ככל שאתה מוכר יותר, אתה מוכר עוד יותר", אומר סלע. "זו אבן מתגלגלת: מי שמכר עשרת אלפים עותקים, הפוטנציאל שלו למכור עוד גדול יותר מספר שמכר אלף עותקים. השוק משוגע: או שאתה מפסיד את המכנסיים, או שאתה עושה רווח של מאות אחוזים ומנקודה מסוימת זה כמעט רווח נקי. אם לא הצלחת לפרוץ את התקרה הזאת, אתה בבעיה".
בראיון לאתר "וואלה" בספטמבר האחרון, אמרה שרת התרבות והספורט הפורשת לימור לבנת, שקידמה את החוק: "אולי לא יאהבו את מה שאגיד עכשיו: אני לא בטוחה שאם ההוצאות יוציאו פחות כותרים זה יהיה בהכרח רע. ההצפה שהייתה במהלך השנים בגלל כל המבצעים, הביאה לכך שהוציאו הרבה מאוד ספרים, לאו דווקא איכותיים".
ובנקודה הזו, קשה שלא להסכים עם לבנת. אינפלציית הכותרים השתוללה בשנים האחרונות, ספרי זבל פשטו על החנויות בהמוניהם, ספרים מהוצאות בלתי מוכרות ברמת הפקה אפסית נערמו על שולחנות עורכי המדורים הספרותיים. אולי יש כאן פתח לברירה טבעית מתבקשת?
"אני מסכים איתך שבנוגע לרוב המוחלט של הספרים שראו אור, העולם היה מסתדר היטב בלעדיהם", אומר סלע. "אבל כאן חשוב לציין שהחוק לא גורם לספרים הלא־ראויים להיכחד; הוא גורם לכך שספרים שפוטנציאל המכירות שלהם לא מובטח, לא ייצאו. הוא גורם לכך שיוציאו לאור רק מה שבמיינסטרים, מה שנראה פופולרי, מה שהצרכן מכיר. המוזר, האקסצנטרי, הקולות החדשים, אתגר קרת החדש - אותם את לא תמצאי. זו לא ירידה בכמות הזבל, אלא ירידה בסיכוי שנשמע מישהו שיכול לשנות את התרבות הישראלית. אתה צריך את כל הברָרָה, את כל הרעש הלבן הזה, כדי לתת הזדמנות לאנשים ולהוצאות ששווים את המאמץ. לימור לבנת לא עצרה את הספרות הרעה, אלא את אינספור הניסויים הספרותיים שמתוכם נולדים מתי מעט איכותיים. בסופו של דבר, במקום להגן על הסופר מהגורל העגום שכביכול צפוי לו, סתמו לו את הפה".
באזור הכי סואן בבורסה, בכניסה לבניין משרדים, אני מתקשה למצוא את ארץ עוץ. איפה טוטו כשצריך אותו? לוקח לי זמן להבין ש"סמו הנדסת חשמל בע"מ" הוא היעד. במתחם המשרד של בעלה, בחדר קסום משלה שהוא גם המחסן, מחלקת השיווק, מחלקת ההזמנות ומחלקות הגבייה, העריכה והתרגום, מחכה לי גילי בר־הלל סמו, מי שהרתה את הארי פוטר בגרסתו העברית לפני כעשור וחצי.
היום בר־הלל היא עוץ, הוצאה של אישה אחת. "אני עושה הכול. אני מלקקת את הבולים שאני מדביקה על המעטפות, גובה את התשלומים, מנדנדת לחנויות שלא שילמו לי בזמן, מפקחת על הדפוס וגם אחראית על יחסי הציבור, כותבת לעיתונים ומוציאה קומוניקטים. 15 שנה שאני בתעשיית הספרים, ואני משתדלת למנף את זה".
בחדר ניצבות ערמות על גבי ערמות של ספרי סדרת "הקוסם מארץ עוץ" שכתב ליימן פרנק באום, וראו אור בעברית בהפקה מעוררת השתאות של "עוץ": האיורים הם אלה המקוריים של ג'ון ר' ניל, הפורזץ (פנים הכריכה) צבעוני, הדף צהבהב כדי להעניק את הארומה הנכונה, הכריכה קשה, הכתב מנוקד. לצד הספרים החדשים, עומדת ספרייה ובה ספרים עתיקים מהסדרה שבר־הלל אספה כילדה, שורת ספרי הארי פוטר מהעולם וספרי פנטזיה מפעם שזוכים היום לעדנה ("אנחנו בתור הזהב מהבחינה הזאת").
"כדי לקרוא את ספרי הסדרה של באום הייתי חייבת להיות אספנית, כי בשום מקום לא הוציאו אותם בצורה מסודרת", היא נזכרת. "הסתובבתי בחנויות יד שנייה, וזה הפך אותי לבלשית וציידת ספרים מגיל צעיר מאוד". כילדה שבילתה כמה שנים בארה"ב, הכירה את השפה האנגלית על בוריה עוד לפני שדיברה עברית. היא שולפת מהדורה של "ארץ עוץ המופלאה" שקנתה בגיל תשע, שולחת מבט מלא יראת קודש אל הדפים החומים. "קניתי אותו במחיר של שמונה דולרים וחצי, למרות שכבר היה לי עותק אחד בבית. כל כך הוקסמתי מהמהדורה ומהדפים, שהייתי חייבת אותו לעצמי. מהרגע שבו הייתי מוכנה להשקיע את כל כספי כדי לקנות ספר שכבר קראתי, שם התפתחה האובססיה".
בר־הלל המשיכה להרחיב את האוסף, ובינתיים החלה לתהות מדוע אין בנמצא מהדורה עברית של סדרת עוץ. כשהייתה חיילת, היא מספרת, תרגמה להנאתה את הספר השני בסדרה ופנתה ליהודה מלצר, מייסד הוצאת "ספרי עליית הגג". פגישה נקבעה עם העורכת עליזה ציגלר, אבל בתזמון צורב בדיוק הגיע לחנויות תרגומו של חנן פלד לאותו הספר. כל שנותר לבר־הלל היה לנשוך את הלשון ולקנות מהדורה היסטורית נוספת כנחמה, אבל זו עוד תגיע בהמשך ובגדול. "בזכות היוזמה שלי והקשרים האלה, כשהארי פוטר הגיע להוצאה, הם חשבו עליי כמתרגמת. זו הזדמנות של פעם בחיים".
לפני כשנה וחצי, עם סיום עבודתה כמתרגמת בהוצאת גרף (האחראית בארץ על סדרות הנוער הפופולריות "פרסי ג'קסון" ו"גיבורי האולימפוס"), הקימה את הוצאת עוץ. "חזרתי לאהבת הילדות שלי, ומאז קשה לי להפסיק", אומרת בר־הלל.
אני מתעניינת אם הבחירה בנישה של ספרי פנטזיה לנוער - שהפכה למשגשגת והמכניסה ביותר בענף הספרים בחו"ל - מסייעת בעידן הכאוס שמתחולל עכשיו עם החוק, או להפך. בכלל, נראה שהנישתיות מאפיינת את ההוצאות הקטנות שמעזות: רותם סלע בחר להתמקד בספרי עיון ברוח אידיאולוגית־שמרנית, ושי סנדיק, שיצטרף לתמונה מיד, מתמקד בסיפורת מתורגמת מאנגלית ומצרפתית.
"אני חושבת שזה ההבדל בין סופרמרקט לבוטיק", אומרת בר־הלל. "הוצאת ספרים גדולה מנסה לכלול הכול, הוצאת ספרים קטנה לא יכולה אפילו לנסות. אני מאמינה שעל מנת לבנות מותג, עדיף שאנשים יכירו את הדי־אן־איי של ההוצאה ויידעו מה הם מחפשים בה. אנשים שמכירים את ארבעת ספרי הוצאת עוץ יודעים למה לצפות, ואז הם מוכנים לקרוא את הספר הבא על עיוור".
שלושה שבועות לפני כניסתו של חוק הספרים לתוקף, הגיש אחד מיוזמיו, ח"כ ניצן הורוביץ, הצעת חוק חדשה. ההצעה המתוקנת נועדה למנוע משתי רשתות הספרים הגדולות – צומת ספרים וסטימצקי - לנגוש בהוצאות לאור. הורוביץ טען אז כי הרשתות, המחזיקות ב־80 אחוזים מהשוק, מנצלות את כוחן המונופוליסטי כדי לסחוט מהמו"לים הנחות בלתי הגיוניות, המגיעות לשישים אחוזים ממחיר הספר. הדואופול של רשתות הספרים, הזהיר, יחבל בכל המהלך של החוק החדש. לא מעט אנשים ששוחחנו עמם במהלך הכנת הכתבה, סיפרו על לוביסטים מטעם הרשתות שפעלו למען טרפוד המהלך של הורוביץ. הלוביסטים ניצחו, הוצאות הספרים הקטנות הפסידו בגדול.
“הוצאה גדולה לא יכולה להרשות לעצמה שלא למכור את הספרים שלה דרך הרשתות, אז בסופו של דבר הרשתות הכתיבו את התנאים“, טוענת בר־הלל. “למה זה דומה? לאותו איכר שאמר שהוא מנסה לאלף את החמור שלו לעבוד יותר בפחות אוכל. כל יום היה האיכר מוריד לחמור מכמות האוכל ומעביד אותו יותר, עד שכמעט הצליח לגרום לו לעבוד בלי אוכל בכלל - רק שהחמור מת קודם. ככה נוהגות הרשתות. לאט־לאט הן הרעו את התנאים למו“לים ודרשו הנחה יותר ויותר גדולה תמורת הצבת הספרים במקום בולט. ומו“ל שלא נכנס למבצע, לא שמו את הספר שלו במקום גלוי.
“אחר כך סטימצקי הכניסה 'דמי שינוע', כלומר - בנוסף להנחה צריך לשלם גם תמורת העברת הספרים מהמחסן לסניפים. הייתה תקופה שבה על כל פעולה הודבקה תווית מחיר, כולל דברים שמובן מאליו שהם אמורים לספק, כמו דו“ח מכירות מפורט. כל זה כמובן כשהמו"ל מקבל את התשלום תמורת הספרים בשוטף פלוס חצי שנה. לזה צריך להוסיף ספרים שהועברו בקונסיגנציה, כלומר - את הכסף תמורתם את מקבלת מהרשת רק אחרי שהם נמכרים. אז את מדפיסה ספר באלפי עותקים, מפיצה אותו, ויכולה לחלוף שנה עד שתראי את הכסף. איך אני כהוצאה יכולה להתקיים ככה? לא להסכים למבצעים זו התאבדות מהירה, אז את בוחרת במוות איטי: מוכרת עותקים במשורה, יודעת שהם נמצאים לא מתחת לעין של הצרכן, מקווה לטוב.
"החוק היה אמור לנרמל בחזרה את השוק, ולהסדיר את מה שהרשתות יכולות לדרוש מהמו"לים. בגרסאות קודמות שלו הופיעו סעיפים כאלה, אבל ככל הנראה הופעל כוח מסיבי כדי לשנות אותם. כאות הוקרה, הרשתות העלו את ההנחה שהן דורשות מהמו"לים - ועכשיו זה לא רק 50 אחוז, אלא 60 אחוז מהמחיר הנקוב על ספר, פלוס כל התוספות. חזרנו לאותו מקום, רק שהמחיר לצרכן עלה. בחנות עצמה כבר אין הנחות, אבל מאחורי הקלעים הכול עובד אותו דבר, אם לא גרוע יותר".
הראיון עם שי סנדיק נועד להתקיים ליד המקום שבו הוא מבלה הכי הרבה לאחרונה: המכונית. סנדיק הוא מו"ל נודד, ואת רוב ספריה של הוצאת "סנדיק ספרים", שקמה לאחר כניסת החוק לתוקף, הוא משנע מקורא לקורא, לפחות כשהם מתגוררים בגוש דן. "הוצאה קטנה צריכה להתייחד במשהו, אז אני מתייחד בזה שאני מכיר את הקוראים שלי פנים אל פנים", הוא אומר. גם לנו נועדה פגישה כזו, אבל סנדיק מעד על ארגזי ספר חדש שיוצא בימים אלה ושבר רגל. "לספר קוראים 'כל הר וגבע'. אני בחרתי בשם, ואני הבאתי את הקטסטרופה על עצמי", הוא צוחק.
על פניו, החוק היה אמור לסייע לך כהוצאה קטנה, לא? אדם נכנס לחנות, רואה ספר שפעם היה נכנס למבצעי הארבעה במאה, ומולו ספר מההוצאה שלכם. כיום, כששניהם באותו מחיר, אולי הצרכן ייתן צ'אנס.
"לצערי זה לא מדויק. בגלל החוק הרשתות דוחקות את הציבור לספרים הישנים, ואני הקטן צריך להתאמץ יותר כדי לשכנע את הצרכן לקנות ספר בשבעים שקל מהוצאה שהוא לא מכיר. אצלי הבעיה פחות חמורה, כי אני לא מוציא ספרות מקור, אלא רק ספרות מתורגמת.
"מה שכן, החוק לא טיפל בבעיה האמיתית", ממשיך סנדיק את הקו של קודמיו. "הבעיה האמיתית היא לא יוקר הספר, אלא כמה מהמחיר הולך לחנות. בתחילת הדרך מכרתי עצמאית, כלומר באמצעות האינטרנט והחנויות הפרטיות, אבל זו תקרת זכוכית. רוב המו"לים הולכים לרשתות, כי אתה לא יכול בלעדיהן. כדי לכסות את ההוצאה שלך אתה צריך למכור יותר מאלף עותקים, וכדי שזה יקרה אתה חייב למכור ברשתות. אם הרשת לוקחת 50־60 אחוז ממחיר הספר, וצריך גם לתת למפיץ 20־30 אחוז, אתה נשאר עם משהו כמו 20 אחוז ממחיר הספר - כשעוד לא כיסית את קניית הזכויות, הדפוס, העימוד, המשלוח וכל יתר ההוצאות. זה גם מכריח אותי להדפיס בכמויות יותר גדולות: אם עד עכשיו הדפסתי בהוצאה מבוקרת, מאה עד מאתיים עותקים בכל פעם, היום אני צריך להדפיס 1,500־2,000 עותקים כדי להיכנס לרשת. זו הוצאה גדולה בבת אחת".
ספרות מתורגמת נותנת מרווח נשימה, לא? כך אתה לא נדרש לשכנע את הקוראים לשמוע על הסופר החדש, אלא מוכר ספר שכבר הוכיח את עצמו בעולם.
"הספר הראשון שלמענו הקמתי את ההוצאה היה 'תבונה ורגישות' של ג'יין אוסטן, ומכיוון שכולם יודעים מי זו, לא צריך לעשות לה יחסי ציבור. בתחילת הדרך הרבה אמרו לי שאני צריך להוציא איזה 'צופן דה וינצ'י' או 'הארי פוטר', ספר שיעזור להחזיק את כל הספרים האחרים. אני לא מאמין בזה ואני לא רוצה לרדת למקום הזה. לא אוציא ספר שהוא לא ראוי מבחינתי, מבחינת הטקסט ומבחינת הערך המוסף שהוא נותן לקוראים שלו. לא הייתי מוציא את 'כל הר וגבע' (סיפורה של משפחת פון־טראפ, ששימשה השראה ל'צלילי המוזיקה' - י"א), אם לא היה בו משהו מעבר לרכילות הבסיסית.
"מישהו אמר לי לא מזמן: 'אני מוציא ספר שמבחינתי הוא זבל, אבל אני יודע שהוא ימכור 20 אלף עותקים, ובזכות זה אני יכול להוציא ספר אליטיסטי שאני מפסיד עליו'. אני לא יכול לומר שאני לא מבין אותו, אבל לי זה לא מתאים. אני מנסה לאזן, להוציא משהו שיתאים לקהל הרחב, אבל לא כזה שאתבייש בו. מציעים לי להדפיס המון שטויות, אבל בשביל זה קיימות ההוצאות הגדולות".
אז ממה מתקיימים?
"כאן מדובר בהחלטה מודעת. בתחילת דרכי התפרנסתי מתרגום. חלמתי לשבת בבית כל היום, לקרוא ספרים ולתרגם. עבדתי עם כל ההוצאות הגדולות, שלושה ספרים ישבו לי על השולחן, אבל לא יכולתי לעמוד בעומס. כשאתה עובד על כל ספר שלושה חודשים תמורת 12 אלף שקל, אתה קורס. עברתי טראומה שאחריה לא נגעתי בספר במשך שנתיים – אני, שספרות היא החיים שלי. כשהחלטתי לחזור לעניין, זה היה מתוך החלטה שזו לא הפרנסה שלי. אני מתפרנס מהוראת אנגלית, והוצאת הספרים היא לנשמה. אני כבר לא חי בפחד של 'מתי יגיע הצ'ק'".
נראה שלצד ההחלטות המודעות, נדרש כאן גם לא מעט מזל. בתגובה לשאלה איך מאתרים מתחת לרדאר של ההוצאות הגדולות את הרומאן המתורגם הגדול הבא, סנדיק מספר סיפור. את הספר "אליזבת איננה", שיצא לאור לאחרונה וזוכה לשבחי הביקורת, איתר לגמרי במקרה. "הגעתי לאנגליה להרצות על התרגום של 'על תבונה ורגישות', ובשדה התעופה נכנסתי לחנות ספרים. 'אליזבת איננה' משך לי את העין והתחלתי לקרוא, וכבר באותו רגע התחלתי לתרגם את המשפטים בראש. חיפשתי בגוגל את הסוכנת של הספר, שלחתי אימייל, ושאלתי כמה היא רוצה תמורת זכויות התרגום. מעולם לא עסקתי בקניית זכויות, ולא היה לי שמץ של מושג איך זה עובד. אחרי כמה מיילים הבנתי שאני מחכה שהיא תגיד לי מה המחיר, והיא מחכה שאני אציע סכום. אמרתי לה סכום שבדיעבד הבנתי שהוא נמוך מאוד, היא העלתה פי שניים, מצאנו את דרך האמצע והיא אמרה שהספר שלי. הייתי מאוד מרוצה מעצמי.
"אחרי חודש פגשתי מישהי שמעורבת בעולם המו"לות הישראלי, והיא אמרה לי: 'אתה יודע שההוצאות שונאות אותך עכשיו?'. מתברר ששבועיים אחריי הגיעו ההוצאות
חוק הספרים לא חסם לחלוטין את אפשרות ההנחות. פרצה בחוק מאפשרת למכור ספרים חדשים במחיר מוזל במסגרת מכירה מוקדמת. "כל הר וגבע" של סנדיק יימכר בשבעים שקלים בחנויות, אבל ניתן להשגה בארבעים שקלים באתר. את "יום סמק הגדול" בר־הלל מוכרת דרך האינטרנט ב־45 שקלים. הקאץ' כאן כמובן טמון בקושי הישראלי הבסיסי לדחות סיפוקים. הצרכנים רוצים למשש את הספר בידיים, לבדוק אולי מאחוריו יש אחד טרי יותר בלי שריטות על הכריכה, ולקחת אותו הביתה כאן ועכשיו.
"יש מי שמוכנים להגיד: אנחנו סומכים עלייך ועל טעמך, ושמים כסף בלי שקראנו מילה ובלי שראינו את הספר", אומרת בר־הלל. "זו ציפייה גבוהה מקונים, כי הם נדרשים לעשות את המאמץ המיוחד של להיכנס לאינטרנט, למלא את הטופס ולהמתין, וזה לא קל לקנות בצורה כזאת. קל יותר להיכנס לחנות, ויאללה - להעמיס. אבל זה הדבר היחידי שאני יכולה להציע כרגע, כי הידיים שלי כבולות".
אז בואי נברר אחת ולתמיד: למה בעצם לעשות את זה לעצמך?
"אם את מסתכלת רק על כסף, אין לאף אחד מה לחפש בהוצאה לאור של ספרים. לא רק לי, אלא אפילו להוצאות הגדולות. ואני? אני לא מסוגלת אחרת. אנשים מבינים טוב יותר את הדחף לכתוב מאשר את הדחף להוציא לאור, אבל גם להוציא לאור זה דחף פנימי. אני קוראת ספרים, אני נהנית מהם ואני רוצה לשתף את כולם. באיזשהו מקום, אני גם רוצה שיזכרו אותי כשהם קוראים. כשאני עובדת על הוצאת ספר, אני מרגישה שקניתי למישהו מתנת יום הולדת ושאני מתאפקת עד שיגיע היום המיוחל. אני מקבלת תגובות שבשבילן שווה לחיות, אם זה על הילד שהלך לישון כשהוא מחבק את הספר, או על הילדים שמחכים כבר לספר הבא".
"להקים הוצאה פרטית זה מעשה לא כלכלי", מסכם סנדיק. "אתה לא רוצה להיות עשיר, אלא רק להמשיך להוציא ספרים טובים".
מרשת סטימצקי נמסר בתגובה: "סטימצקי נרכשה לפני כשמונה חודשים על ידי קבוצת רוכשים, הרבה אחרי שחל 'חוק הספרים', ובנוסף אינה פורסת הסכמים ופרטי מו"מ על גבי העיתון. סטימצקי לא מפעילה לוביסטים במתכונת כזו או אחרת ולא נעשה שימוש בכאלה, ככל הידוע להנהלה במתכונתה החדשה".
מצומת ספרים נמסר: "רשת צומת ספרים פועלת על פי החוק להגנת הספרות והסופרים בישראל. הממונה על החוק בודק כל הסכם ופעילות שאותם הרשת מבצעת".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם