הרשימה שלו: תחנות תרבות עם יובל אברמוביץ'
אחרי שהתמקם בתחנות התרבות של כולנו ורגע לפני צאת ספרו החדש "ליידי לייק", התפנה יובל אברמוביץ' לספר לנו על האנשים, הספרים והשירים שהכי השפיעו עליו ועל יצירתו, כל הדרך להצלחה
בגיל חמש עשרה, קצת אחרי שהתחלתי לעבוד לראשונה בחיי, רכשתי מערכת עם קומפקט דיסק. אלו היו הימים בהם הדיסקים הגיחו לאוויר העולם, ורכשתי לחדר שלי מערכת מתוחכמת ויקרה ושלושה דיסקים: אוסף של להקת "הדלתות", דיסק של אנני לנוקס והפסקול של הסרט "שיער". במשך שלוש שנים הסתגרתי בחדר שלי עם המוזיקה וחוברת המילים, שמעתי שוב ושוב את אותם דיסקים וחקרתי את המילים, הצלילים והקולות.
עוד כותרות ב-nrg:
• הנשים הכי חזקות בטלוויזיה
• איך מנתחים את פינק פלויד?
• מדונה שוברת שיאים בצרפת
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
באותה תקופה, הייתי מוציא כל שקל שהרווחתי על מוזיקה וגיליתי עולם שלם של תרבות, ממוזיקה קלאסית ועד פופ טראשי, דרך ג'ניס ג'ופלין, פינק פלויד, האופרה 'כרמן', אלאניס מוריסט, מדונה, קיילי מינו, לד זפלין, טורי איימוס, ביורק, שלמה ארצי, אחינועם ניני, פרינס ועוד.
לפעמים אני מתגעגע לתקופה שבה שהחיים שלי היו הרבה יותר צנועים ופשוטים והייתי מסתגר בחדר, שם אוזניות ושוקע בתוך המוזיקה.
אופרה וינפרי
את אופרה וינפרי גיליתי כשהייתי בן שש עשרה וחצי. זה היה כמה שבועות לאחר שנפצעתי בתאונת עבודה שהפכה אותי למשותק למשך כשנה וחצי. באותה תקופה, הכבלים נכנסו לחיינו, ובין הזפזופים גיליתי בערוץ אסיאתי כלשהו את התוכנית שלה. לצד ראיונות עם הכוכבים הכי חמים בעולם, היא הקפידה להמליץ על ספרים ולראיין אנשים מעוררי השראה. שאבתי הרבה עוצמה מהתכנים שהיא סיפקה, ואני משייך לא מעט מההחלמה שלי והחזרה לחיים לצפייה בהם. התבוננות על החיובי שבחיים, הגדרת מטרות, עשייה והסתערות על החיים – כל אלו דברים שינקתי, בין השאר, מהתוכניות שלה.

לפני ארבע שנים פתחתי בלוג בינלאומי בשם "הרשימה" והגדרתי לעצמי עשרה דברים שאני רוצה להגשים תוך 400 ימים. אחד הסעיפים היה: "לראיין את אופרה וינפרי, ושהראיון ישודר בערוץ הטלוויזיה שלה בארצות הברית". מאז שהבלוג נפתח, הוא הפך להרצאה מבוקשת בארץ ובעולם ולספר בינלאומי. עדיין לא פגשתי את וינפרי, אבל נפגשתי עם הצוות שלה, ביקרתי במשרדים שלה בניו-יורק ואני יודע מאנשים קרובים אליה שהיא נחשפה לספר שהוצאתי תחת אותו שם - "הרשימה". עדיין לא הגשמתי את היעד שלי, אבל אני יודע שזה יקרה בבוא העת ושאוכל לסגור איתה מעגל ולהודות לה על ההשראה ועל הכוחות שהעניקה לי בתקופה בה ישבתי על כיסא הגלגלים.
• יובל אברמוביץ': אחרי שלמד ללכת, הוא ילמד אתכם לעוף
"שירת הסירנה" מאת עירית לינור
"שירת הסירנה" היה סוג של מפץ ספרותי ותרבותי עבורי. הייתי בן שבע עשרה כשהספר יצא, וזאת הייתה הפעם הראשונה שקראתי ספר שכתוב בעברית יומיומית. לא עוד ספר ובו עשרים עמודים איטיים של תיאורי נוף שאפשר לסכם בחמש שורות ומטאפורות מתוחכמות שמעידות על עושרו הלשוני של הכותב, אלא ספר שמדבר את היומיום. אחרי שנים של אנטי לספרים שאיבדו את הרלוונטיות שלהם אבל חייבים ללמוד אותם בגלל הנחיות משרד החינוך, מצאתי ספר שדיבר אליי. ממש דיבר אליי.
מיותר לציין, שהכתיבה הזו, ה"פשוטה", לכאורה, השפיעה עליי והיא בעצם זו שנתנה לי את הכוח לשבת ולנסות לכתוב גם. הייתי זקוק לעשר שנים של ניסיונות כתיבה על המחשב שלי עד שהצלחתי לייצר את עלילת ספר הבכורה שלי "כאן יעל וייס, תל אביב". לאחרונה מצאתי את הספר בחנות יד שנייה וחזרתי לקרוא אותו. ממרחק הזמן והניסיון החוויה הייתה, כמובן, שונה ומושכלת יותר, אבל עדיין התענגתי על לא מעט מהמשפטים החדים של לינור, שכל דבר שהיא מוציאה תחת ידה אני ממהר לרכוש.

השירות הצבאי שלי
אם להיות כן, לא רציתי לשרת בצבא. התחלתי את הקריירה שלי ככותב וכשחקן בגיל שמונה עשרה והייתי במרוץ אחרי ההגשמה האישית שלי. בגלל שעברתי תאונה בגיל שש עשרה והפרופיל שלי היה כל כך נמוך, הייתה לי אפשרות לוותר על השירות הצבאי וחשבתי על זה ברצינות. אמא שלי, כמובן, לא אהבה את המחשבה הזו ולראשונה בחיי לא "עודדה" את החלומות שלי. התגייסתי לצבא והתגלגלתי במהירות לתפקיד של מפקד בבית ספר למקצועות התעופה של חיל האוויר. זאת הייתה התחנה הכי משמעותית בחיי מכל בחינה שהיא, ואני אסיר תודה על התקופה ההיא.
השירות הצבאי היה עבורי חוויה פוקחת עיניים, מפני שאז בפעם הראשונה יצאתי מבועת התמימות שלי והכרתי אנשים מכל רחבי הארץ. זה היה סוג של בום על קולי ללב שלי. הכרתי אנשים מהדרום ומהצפון, עשירים ועניים, תרבותיים ולא תרבותיים, ואפשר לומר שזו הייתה הפעם הראשונה בה באמת נחשפתי לעולם. עד היום, אגב, חבריי הטובים כבר עשרים שנה הם חברים שרכשתי שם ונקראים "שיטות ינואר" על שם קורס הפיקוד שעברנו ביחד. יש לנו בחבר'ה שתי חתונות פנימיות, וכמות הילדים שנולדו עולה כבר על כמות החברים. אגב, גם בצבא לא הפסקתי ליצור. הקמתי עיתון בסיסי סאטירי שהיה יוצא אחת לחודש וצילמתי כל מיני סרטים קומיים שתיארו את הווי היחידה עם דמות מגוחכת בשם לרמן.

"דברים שצריך לעבור" מאת ורד מוסנזון
אני לא זוכר איך התגלגלתי לטקסטים של הספר הזה, אבל אני זוכר שבגיל שמונה עשרה, אולי בצבא, נחשפתי לכמה עמודים מצולמים מתוך ספר השירה שכתבה ורד מוסינזון כשהייתה נערה. גם פה, כמו במקרה של לינור, זאת הייתה הפעם הראשונה שקראתי שירה בהירה. לא עוד משחק מילים על עלה שצמח על האדמה ביום שמש כמטאפורה למוות או לחיים או לאני לא יודע מה. ספר שירה עם טקסטים פשוטים, נוגעים, בהירים, מרגשים וחותכים.
לא ידעתי מה מקור הטקסטים שמצאתי, ולימים הראיתי את זה למישהי שסיפרה לי שזה מתוך הספר "דברים שצריך לעבור". כמובן שמיהרתי לרכוש עותק, ועד היום, הספר הזה מונח על שולחן הסלון שלי ומחכה ליום שבו הבנות שלי יהפכו לנערות מתבגרות ויקבלו עותק משלהן ליום הולדתן השישה עשר.

האינטרנט
אני חושב שהייתי מראשוני המחוברים לאינטרנט בישראל. יש לי פטיש לטכנולוגיה וכשאני בחוץ לארץ אני נהנה להיכנס לחנויות חשמל ולהסתכל על כל הפיתוחים הטכנולוגיים הכי חדישים, אוהב למצוא באתרים בחו"ל כל מיני גאדג'טים ולרכוש אותם. כשהתחילה השמועה על "הדבר הזה" שמחבר אנשים באמצעות המחשב, הייתי מהראשונים להתחבר. אחרי הצבא, לקחתי הלוואה מהבנק, רכשתי מחשב והתחברתי לאינטרנט בתקופה בה היו משלמים לפי פעימות מונה. רוב האתרים היו פרימיטיביים ואיטיים, ובכל פעם שהתחיל טרנד חדש הייתי מהמתמכרים. כשהיו מכרזים הייתי מוציא אלפי שקלים על רכישות מטופשות, וכשהתחילו הצ'אטים ניהלתי שיחות ורומנים וירטואליים עם אנשים מכל רחבי העולם.
חלקים גדולים מעלילת "ליידי לייק", רומן המתח החדש שלי, נשענים על כל מיני חוויות הזויות שחוויתי ברשת. האינטרנט, אוקיינוס המידע האינסופי, הוא חלק משמעותי מהיומיום שלי, אני נהנה לגלות עולמות באמצעותו ולהיות מחובר עם כ-40,000 עוקבי ברשתות החברתיות השונות.

סושי
עד גיל עשרים הייתי די בררן עם אוכל. פלאפל, פיצה והמבורגר היו מאכלי הגורמה שאכלתי. כשהייתי בן עשרים טרנד הסושי הגיע לישראל, וחבר מהצבא לקח אותי לאכול סושי בפעם הראשונה. זה היה במסעדה שכבר לא קיימת ברחוב שינקין. ישבתי מול הדבר הלא מובן הזה ולעסתי לאט לאט את מיקס האצה הירוקה, האורז, הירקות והדגים. זה היה סוג של גילוי עבורי לכך שיש מאכלים מעבר לחומוס ופיצה. כל כך התרגשתי משילוב הטעמים הזה, שחזרתי בכל סוף שבוע עם חבר או חברה אחרת והכרחתי אותם לטעום סושי. הייתי חייב לחשוף אנשים לדבר הזה שפיצץ לי את המוח. לאט לאט גיליתי את הדבר הזה שנקרא אוכל, ומאז חוקקתי לעצמי חוק: לנסות לטעום, לפחות פעם אחת, כל דבר שניתן לאכול.
רחוב שינקין
במסגרת שלל הגילויים שהיו לי בגיל העשרים אפשר לכלול גם את רחוב שינקין. הרחוב היה אז בשיאו וכלל עשרות חנויות של מעצבי בגדים מקוריים, מוצרים מעוצבים, מסיבות רחוב, אומנים, סלבריטאים והמון צבע בעיניים. היה ברחוב הזה משהו שגרם לי להרגיש אזרח של מדינה שפויה בכל פעם שהייתי נכנס אליו. זה היה כמו לחצות את ארון הבגדים שמוביל לארץ נרניה. בכל יום שישי הייתי מגיע לשם עם חברים, הדירה הראשונה שלי בתל אביב הייתה בשינקין 33 מעל "אורנה ואלה" (עד היום, אגב, אני גר בשכונה), לימים פתחתי חנות מגנטים בשינקין והייתי יו"ר ועד החנויות, והספר הראשון שלי, "כאן יעל וייס, תל אביב", הוא שיר הלל לתקופה שהייתה ואיננה עוד.

סבתא סופיה
בגיל שש, בזמן שכל הילדים הלכו לראות פסטיגל והצגות במתנ"ס השכונתי, היא כבר עשתה עבורי מנוי בתיאטרון "הבימה", וככה נחשפתי בגיל צעיר לחנוך לוין, לשייקספיר ולמחזאות ישראלית. היא עודדה אותי, ביחד עם אימי, לכתוב ולשחק, ולמעשה זרעה בי את הזרעים למי שאני היום.
באיזשהו מקום אני מרגיש פעמים רבות שבעשייה שלי היום ככותב וכשחקן אני בעצם מגשים עבורה את החלומות הלא ממומשים. שנתיים לפני שמצבה הבריאותי התדרדר, הספקתי להצטלם איתה לתוכנית טלוויזיה בה השתתפתי, מה שהשאיר לנו מזכרת נעימה מהאישה המיוחדת שהיא הייתה.
יובל אברמוביץ' (38) הוא סופר, עיתונאי, שחקן ויזם. בחודש אוגוסט יצא ספרו "הרשימה" שפורסם גם באנגלית והתברג במקום ה-12 ברשימת הספרים הנקראים ב'אמזון'. בתחילת החודש יצא "ליידי לייק", רומן מתח פרי עטו, בהוצאת כנרת זמורה ביתן.
לחצו כאן לקריאת שלושה פרקים ראשונים מתוך הספר