צדי צרפתי מביים נשיקה קטנה בין גברים
הבמאי של המדינה חוזר לסטודיו למשחק כדי לביים הצגה על רדיפת סלבס והומופוביה ועומד על רלוונטיות המחזה מ-1960 למציאות שלנו היום. הוא חרד לדמוקרטיה בעקבות גל האלימות, אבל שקט דווקא בנוגע לזכויות הקהילה: "אין כבר דרך חזרה, לגייז יש מספיק כח"
אחרי שביים עשרות מחזות זמר עם אלפי הרצות במצטבר (האחרון - "קזבלן" בקאמרי), מופעי מוזיקה, שירים לאירוויזיון ופסטיבלים, ואחרי כמעט עשור על המסך הקטן כשופט ב"כוכב נולד", הבמאי של המדינה, צדי צרפתי, חוזר דווקא אל תנאי הסטודיו למשחק עם שחקני שנה ג' כדי לביים את הדרמה הפוליטית "נשיקה על אספלט" מאת הברזילאי נלסון רודריגז.
עוד כותרות ב-nrg:
• למה מאסטר שף VIP נכשלה?
• פרובוקציה? מסגד אל אקצה כמגן דוד
• כל הסרטים של טום הנקס בשבע דקות
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
מי שמורגל בבמות הגדול והאולפנים, מסביר את הבחירה לחזור לסטודיו בסקרנות בריאה למחזה עצמו. "ביימתי לפני ארבע שנים בסטודיו של יורם לוינשטיין את 'סיגל' שאחר כך עברה ל'הבימה' ורצה מעל מאה פעמים. יורם (לוינשטיין) פנה אלי כבר מספר פעמים בשנים האחרונות אבל פתאום הוא הציע לי מחזה ולא- מחזמר, זה מאוד סיקרן אותי ואני חושב שזה מחזה חשוב, אז אמרתי- 'יאללה, נעשה את זה'. לא משנה שיומיים אחרי הבכורה אני מתחיל כבר חזרות ל'המלך ואני' אז זה קצת דחוס, אבל זה כיף לעבוד לפעמים עם שחקנים צעירים, אני נהנה מאוד".
כשגיבור המחזה ניגש לעזור להולך רגל שנדרס בכביש, מתחילה סחרחורת של אירועים ובנשימתו האחרונה הפצוע מבקש ממנו נשיקה ומקבל. המשטרה המושחתת, העיתונות הסנסציונית וההומופוביה הקיצונית, הופכים מעשה של חמלה לפשע וחייו של אדם צעיר ומשפחתו נהרסים באכזריות. המחזה שנכתב ב- 1960, מתאים גם לאווירת העליהום של היום ברשתות החברתיות, לחיפוש המתמיד של כלי התקשורת אחר הסנסציה הבאה והציבור שהופך לשופט ולתליין. המחזה מספק לנו הצופים הצצה רלוונטית מתמיד ללינץ' שכזה מנקודת מבטו של הקורבן.
"המחזה הוא בעצם על מה שעיתונות, תקשורת ומשטרה יכולים לעולל או להעליל על מישהו, לנפח סיפורים עד כדי כך שגורמים לנאשם להאמין שבאמת הוא אשם", מסביר צרפתי. "התפקיד הראשי שם הוא למעשה העיתונות, העיתונות שמתחברת אל המשטרה ומנצלת אותה, ולהיפך, איך שהמשטרה מנצלת את העיתונות. הרי האינטרס של העיתונות הוא רייטינג, למכור יותר עותקים. הכול מתרחש בשנות החמישים האפלות בדרום אמריקה, כשהומופוביה הייתה בשיאה, אתה יודע, אלו היו שנים חשוכות, שכל מי שנחשד בהומוסקסואליות אז זה היה סוף העולם ובדרך כלל נגמר באישום פלילי ובית סוהר.
"אל תשכח שבארץ החוק בוטל קצת לפני שלושים שנה (1988), עד אז החוק האוסר על משכב זכר, שהיה ירושה מהמנדט הבריטי, היה תקף. עדיין היום יש מקומות בעולם כמו ברוסיה ובאסיה שהומוסקסואליות נחשבת לעבירה חמורה, אז המחזה מראה לאן זה עשוי להתדרדר".
לא צריך ללכת כל כך רחוק לרוסיה, זכויות הגייז תפסו מקום נכבד במערכת הבחירות האחרונה, גם אצלנו.
"נכון, אבל בכל זאת אנחנו חיים באווירה שונה לחלוטין ממה שהיה פה פעם, רק לחשוב על הדרך שעברנו, זו כברת דרך משמעותית".
צד צרפתי בעצמו 'יצא מהארון' רק לפני מספר שנים בראיון עיתונאי, אבל הוא חושב שאין בכך כבר צורך.
"היום להיות גיי זה לא אישיו, אני מאמין שעוד שנה סיפורי יציאה מהארון למשל כבר לא יתפסו שער בעיתון, זה כבר מתחיל לאבד את הסנסציוניות. בזמנו אם היית מצהיר שאתה גיי, מיד העיתונות הייתה קופצת, היום אתה מרגיש איך זה פחות ופחות מעניין. המחזה מראה איך אז אפילו לא היו מעיזים להגיד את השם בקול רם, עד כדי כך. זה מה שהיה גם בארץ בשנות החמישים והשישים".
בתור מי שהוא חלק מהקהילה בתל אביב כבר כמה עשורים, אתה לא חושב שבשנים האחרונות ישנה איזו רגרסיה בלגיטימיות של המאבק?
"לא. עדיין מצבם של הגייז במדינה הוא פי מיליון טוב יותר, אנחנו אחת המדינות הכי נאורות מהבחינה הזאת. אם נשווה את מצבם של הגייז בארץ אפילו לגייז בארה"ב, מצבנו פה הוא הרבה יותר טוב, מה שלא יהיה. אז בסדר, הגייז כאן נלחמים וזה בסדר, אבל בוא נרגע, בארץ נוח - מי שגיי הוא לא מותקף, הוא לא נסקל באבנים ולא נכנס לבית סוהר וגם השכנים לא מסתכלים עליו כעל איזה מוקצה".
אתה מרמז בהצגה גם על הקשרים מקומיים?
"לא, אי אפשר, כיוון שכל ההתרחשות היא בשנות החמישים, וקוראים לזה 'נשיקה על האספלט' כי הכול קורה בגלל נשיקה קטנה בין שני גברים. היום אין לזה משמעות כמעט, להעביר את זה לימינו זאת תהיה בדיחה, אבל אני בכל זאת אגרום לזה שהקהל יכנס ויבין מה היה באותן שנים אפלות, איך זה היה פעם ולאן הגענו היום".
זכויות הגייז עשויות להישלל תחת שלטון שמרני.
"אני מאמין שכבר אין דרך חזרה, לגייז יש מספיק כוח".
כזכור, גם צרפתי זכה להכיר מקרוב את דרכי הפעולה של התקשורת בשיתוף פעולה עם המשטרה, במיוחד כשמדובר בסלב. הכוונה היא כמובן לשערורייה סביב האישומים נגד מרגלית צנעני, חברתו עוד מימי ההפקה הראשונה בארץ של "שיער" בשנות ה- 70' ועד לשולחן השופטים ב"כוכב נולד".
"במחזה בעצם, העניין של ההומופוביות הוא רק דגל, אמרתי גם לשחקנים, זה היה יכול להיות גם משהו אחר, המטרה היא רק להראות לאן תקשורת יכולה להתדרדר. גם בארץ המשטרה וגם התקשורת מגזימים ומאבדים פרופורציות בכל מני האשמות כלפי אנשים מאוד פופולריים מעולם הבידור, אז פה ושם איבדנו פרופורציה, נכון שהייתה האשמה והכול, אבל בכל זאת, אין שום פרופורציה לסיפור עצמו".
אם נעזוב את הכסף בצד - אתה מתגעגע ל"כוכב נולד"?
"בסך הכול אני במאי תיאטרון, לזה אני מחובר באמת, לשם אני שייך. כשהייתה טלוויזיה מאוד נהניתי וגם הייתי תשע שנים על המסך, זה המון. אני חושב שאין לזה אף תקדים, להיות שופט בתכנית תשע שנים, אז צריך לרענן את התכנית ובעיקר, לתת לצופים לנוח ממני".
לעולם לא נרצה לנוח ממך, אבל אולי לפורמט נגמר הסוס?
"זה אני לא יודע, אבל מה שבטוח זה לא יהיה באשמתי. היום זה קונספט אחר, אני לא שם אז אין לי מושג".
את הראיון קיימנו בזמן שכולם דיברו על תקיפת אחינועם ניני ויהונתן גפן בביתו. צרפתי, שהיה מזועזע משני המקרים, לא יכול היה להתאפק מלהביע את מורת רוחו מגל האלימות כנגד האמנים אחרי תוצאות הבחירות.
"זה נורא, זה נורא שאדם לא יכול להביע את דעתו, ואפילו בגדול, אפילו בחריפות - מותר לו להביע את עצמו, זו דמוקרטיה. אם הגענו למצב כזה, אז בעניין הזה מצבנו רע מאוד ואנחנו רק הולכים ומתדרדרים. חבל שיש התלהמות כזו ובכלל כל הדבר הזה שברגע שאדם מתבטא, מאותו הרגע הוא חי בפחדים נוראיים.
"אחינועם ניני באמת אמיצה ויהונתן תמיד אמר את דעתו, וזה מה שיפה בו. הוא התאכזב מתוצאות הבחירות וזו זכותו להביע את זה, כמו שחלק גדול בעם הביע את דעתו רק לא בקול רם, ואז קרה מה שקרה וזה מביש. לכן אמנים חוששים להביע דעה פוליטית. למה אמן צריך לחשוש לפתוח את הדלת עם כל צלצול או דפיקה בדלת, שלא עומד שם מישהו שרוצה לדפוק לו בוקס לפרצוף? אי אפשר לחיות ככה. גם לאמנים מגיע לחיות בשקט וככה סותמים לאמנים את הפה ואכן מצליחים בזה.
"אבל אני בטוח שאת הפה של יהונתן אי אפשר לסתום, הוא בחור אמיץ והוא לא יוותר, שלא נדבר על אביב, הם אנשים אמיצים ואני בעדם לגמרי. זה גם יפה שיש להם את האומץ הזה להגיד את מה שעל ליבם, זה כבוד".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם