המילה האחרונה היא שלו: ירון דקל הופך את גל"צ
מפקד גל"צ ירון דקל מנסה לפתוח את השורות ולאזן את שידורי התחנה. בפועל, טוענים אנשי תקשורת, המגישים שנמצאים בקדמת המיקרופון נמנים על השמאל, ובימין תוקפים את שינוי 'המילה האחרונה' דווקא בימי הבחירות
תמונה שרצה בוואטסאפ של כתבי גל"צ משקפת במידה מסוימת את עולמה של התחנה הצבאית: בתמונה נראית קבוצת חיילות מרותקת למסך הטלוויזיה, בתערובת של עגמומיות ותדהמה. היא מנציחה את המפיקות בדסק החדשות של גלי צה"ל, ברגעים הראשונים לאחר פרסום המדגמים במוצאי הבחירות.עוד כותרות ב-nrg:
• למה מאסטר שף VIP נכשלה?
• פרובוקציה? מסגד אל אקצה כמגן דוד
• כל הסרטים של טום הנקס בשבע דקות
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אין חולק על כך שהמפקד הנוכחי, ירון דקל, ביצע שינוי משמעותי בתחנת השידור הצבאית. הוא ערך שינוי מבני בתחנה, איחד מחלקות והציג לוח תוכניות חדש. בנוסף הוא רענן את שורות המגישים, ומספר הכתבים הדתיים נמצא עתה בשיאו. אלא שהמהפכה הזו, טוענים בימין, טרם מורגשת בשידור, בטח לא בתקופת מערכת הבחירות האחרונה.
מרבית החצים מופנים כלפי המגישים הבכירים. אנשי גל"צ שעמם שוחחנו מודים שבקדמת הבמה מופיעים בעיקר אנשים המזוהים עם השמאל. פרט לרזי ברקאי ורינו צרור, גם יעל דן, טלי ליפקין־שחק ועורכת בכירה כמו נורית קנטי - נוטים שמאלה. בקרב הכתבים לעומת זאת, התמונה שונה לחלוטין.
"מעולם לא סירבו בתחנה לשדר כתבה בעלת אופי 'ימני' שהציע כתב כלשהו", אומר אחד הכתבים. בתקופת הבחירות הוקמה קבוצת וואטסאפ בשם "ימנים בגל"צ" שמנתה 17 חברים, אבל השפעתם כמעט לא ניכרת בשידור. "קשה לדבר על מגוון דעות בתחנה", אומר כתב לשעבר. "הייתה בועה שתמכה ב'מחנה הציוני', וזה קרה מתחת לאף של ירון דקל".
"משהו רע מאוד עובר על גלי צה"ל", אומר לנו איש תקשורת בכיר. "התחנה המדברת בשמו של צבא ההגנה לישראל מתיישרת זה שנים עם הקו שמכתיבה הברנז'ה התל־אביבית השמאלנית, במימון מדינת ישראל וכספי המסים של אזרחי המדינה".
השבוע פרסם דקל מאמר מפתיע בעיתון 'גלובס'. תחת הכותרת "התקשורת בועתית - חייבים להיכנס לשם יותר ימניים", הוא קבע כי בבחירות האחרונות חטאו רוב אנשי התקשורת לתפקידם. "הביקורת על נתניהו עברה את הגבול שבין ביקורת לגיטימית וחיונית לקמפיין כוחני ונטול עכבות. נתניהו אולי לא ראש ממשלה מושלם ויש סיבות רבות לבקר אותו, אבל הבון־טון היה להציגו כדמות אפלה, מי שיביא לסופה של המדינה ולקץ הציונות".
דקל גם כתב כי הסיקור הפוליטי היה שטחי ומוטה, וכפי שהתברר לאחר הבחירות, גם מנותק מהשטח. "התקשורת חיה בבועה שיצרה לעצמה, מתבשמת מניחוחותיה, ואינה חשה בזרמים המשמעותיים העמוקים בחברה הישראלית".
המאמר ספג ביקורת מימין ומשמאל. בשמאל טענו כי הוא מתקרנף ומנסה לשאת חן בעיני השלטון. בימין היו מי שהתייחסו לדברים בחוסר אמון ושאלו מדוע נזכר כה מאוחר, אחרי שהקו המוביל בשידורי התחנה היה חלק מתזמורת "רק לא ביבי" ומהמסע לקידומם של בוז'י וציפי.
אנשי תקשורת לא מעטים מסרבים להתרשם מהמאמר של דקל. "שבוע ימים לפני הבחירות, כשנראה היה שהשמאל מנצח, החליט דקל לשנות את התוכנית 'המילה האחרונה' שהייתה הרצועה היחידה שבה שידרו אנשי ימין, ולהעלותה בפורמט חדש. עכשיו, יום אחרי הבחירות, הוא פתאום כותב מאמר נגד התקשורת, כשלרינו צרור עדיין יש שתי תוכניות שבועיות שבמשך חודשים היו זמן תעמולה נטו של השמאל?".
דוגמאות לא חסרות. מעקב אחרי מהדורת 'מה בוער' בהגשת רינו צרור, יום לאחר שנודע על הסכם הרוטציה בין הרצוג ללבני, מגלה משדר שיהיה קשה מאוד להגדירו כנטול פניות. התוכנית נפתחה בריאיון ארוך עם ציפי לבני. צרור התקשה להסתיר את אהדתו למרואיינת וחזר שוב ושוב על אמירות בשבח 'הזוגיות' הנפלאה שנרקמה, תוך שהוא נמנע מלאתגר אותה ולו בשאלה קשה אחת. כדי לשמור על 'איזון' עלתה לשידור מיד אחריה לא אחרת מאשר שלי יחימוביץ', גם היא מהמחנה הציוני, שהצטרפה להתלהבות הכללית. בהמשך התפלא צרור כיצד הזמר אריק ברמן, שעלה לשידור כדי לבחור שירים לתוכנית, לא נדבק באותה התלהבות. בסיומה של השעה הראשונה נותרו שלוש דקות לריאיון קצר וחסר סבלנות עם ח"כ יריב לוין מהליכוד, תוך שצרור סונט בו על כך שהוא "חוזר על עצמו".
השעה השנייה הייתה "מלאכת מחשבת" של איזון. היא הוקדשה למותו של השר הפלשתיני לענייני התנחלויות זיאד אבו־עין, מי שלפני עשרים שנה היה אחראי לרצח שני נערים בטבריה, ומת לאחרונה לאחר עימות עם חיילי צה"ל במחסום. צרור ראיין ממושכות עורכת דין מעמותת 'יש דין', והיא התגוללה, איך לא, על חיילי צה"ל, גם כאן מבלי שצרור מקשה עליה ולו בשאלה משמעותית אחת. אחריה הועלה לשידור זיאד אבו־זיאד, שר לשעבר ברשות הפלשתינית. אפילו דמות אחת המייצגת את הצד השני של המתרס לא התבקשה להגיב.
"הרבה גבות הורמו בדסק באותו היום", מספרת לנו אחת מעובדות התחנה. "אבל יחד עם זה היה ברור שזו השקפת העולם של רינו. אולי בגלל הרוב הימני במדינה מתעצבנים יותר מרינו צרור".
חבר הכנסת המיועד ינון מגל, בעבר מועמד לתפקיד מפקד גל"צ, התעמת עם צרור בשידור חי והטיח בפניו כי מדי שבוע הוא מנצל כלי תקשורת של הצבא לתעמולה. מגל האשים אותו כי הוא נמנע מלשאול את הרצוג שאלות נוקבות, בעוד שכלפי מרואיינים מהימין הוא מגלה עוינות בולטת, ולמעשה הוא מנהל קמפיין למען המחנה הציוני. הקלטת העימות בין מגל לצרור הפכה לוויראלית ברשת.
בשיחה עם 'מקור ראשון' ממשיך מגל לעמוד מאחורי כתב האישום. "רינו צרור הוא הבוטה מכולם, אך אין להתכחש למציאות שאילו הבחירות היו מתקיימות בגל"צ בלבד הייתה קמה קואליציה של מרצ והעבודה, אולי גם עם הרשימה הערבית המשותפת".
לדעת מגל, גם אם מדובר בשדרנים מקצועיים דוגמת רזי ברקאי ("אני מאוד נהנה לשמוע אותו"), עדיין מדובר באנשים בעלי השקפת עולם שמאלנית מובהקת כמו יעל דן או רינו צרור. "אלה הם מאחזים שנתפסו לפני שנים, הרבה לפני ירון דקל, אבל היום אותו גורם שולי חסר חשיבות ששמו העם מסרב לאכול את התבשיל שהם מכינים לו. היום יש לו רשתות חברתיות היוצרות מציאות דמוקרטית יותר ומאפשרות לו להביע את עצמו ואת עמדתו".
הפתרון, לדברי מגל, יבוא רק כשישתנו מבחני הקבלה לגל"צ ותיפתח הדרך למגוון רחב יותר של דעות בחזית השידורים של התחנה. שאלתי אותו אם כמחוקק הוא מתכוון ליזום חקיקה שתשנה את המצב בגלי צה"ל. "ייתכן", הוא ענה, "הדברים צריכים להיבחן".
ירון דקל התמנה למפקד גלי צה"ל באביב 2012, והיה למפקד הראשון ששירת בעצמו ככתב בתחנה. את המשימה הראשונה, להעביר את חוק גלי צה"ל המאפשר לתחנה לגייס כספים באמצעות חסויות, ביצע בהצלחה. בתחילת מערכת הבחירות הנוכחית שקל דקל לחזור לכס הפרשן, אך בסופו של דבר החליט שלא נכון לפעול כך. מי שהופיע בכל בוקר כפרשן הבית היה רזי ברקאי.
ביום שני השבוע הקדיש ברקאי את תוכניתו לסקירת המשימות הצפויות למשרדי הממשלה. הוא ראיין פרשנים וכתבי תחום שונים. על משרד הבינוי שוחח עם עורך מדור הנדל"ן בעיתון 'דה־מרקר' אריק מירובסקי, ולא נמנע משאלה על מדיניותו של השר אורי אריאל לגבי הבנייה ביו"ש. השאלה עצמה הייתה לגיטימית, אלא שברקאי לא נמנע מלהוסיף את המשפט ש"אריאל בונה ביישובים מבודדים שברור לגמרי שנצטרך להחזירם". איש לא תהה למי בדיוק ברורה ההנחה הזאת. הנרטיב שהשמיע ברקאי מקובל בשיח בתחנה, והאקסיומה של החזרת שטחים אינה מאותגרת באמצעות השאלה מדוע משתמשים בביטוי 'להחזיר' כשמדובר על העברת שטחים לישות שכלל לא החזיקה בהם קודם לכן.
לטענת מגל, ביטול הפורמט הישן של התוכנית 'המילה האחרונה', זו שהחלה עם אורי אורבך ז"ל ועירית לינור והפכה עם הזמן ל'תוכנית הדגל' של הימין, מעיד על חוסר תום לב, במיוחד על רקע העיתוי הסמוך למערכת הבחירות.
הביקורות השליליות על הפורמט החדש מגיעות גם מהקוטב השמאלי בתחנה, שמכנה אותו "נפל רייטינג". מנגד, חבר קבוצת 'כוח 17' הימנית אומר לנו כי "הביקורת על דקל אינה מוצדקת. אנחנו הימנים מרגישים שהכניסו שמאלן כמו יוסי שריד לחלקה הקטנה שלנו, ומיד אנחנו בוכים".
אחד מבכירי התחנה אף טוען שגל"צ נמצאת בתקופה טובה מאוד. "ירון דקל נותן את כל כולו לתחנה. הוא הולך לישון עם גל"צ וקם עם גל"צ. הוא שינה את המבנה מאינספור מחלקות לשלוש חטיבות מרכזיות והגיע להסדר עם בזק להתקנת משדרים חדשים שבאמצעותם יכולים חיילי צה"ל לשמוע את התחנה גם במקומות המרוחקים ביותר. אבל השיא הוא בהבאת אנשים חדשים לתחנה, רבים מהם דתיים ותושבי התנחלויות".
ואכן, עיון ברשימת הכתבים והעורכים מגלה מצבת דתיים חסרת תקדים. זה מתחיל בסגן מפקד התחנה, אוריה בכרך מתקוע, וממשיך בשורה של כתבים: הכתב לענייני דתות ובית הנשיא אוריה אלקיים מקריית־שמונה, כתב השיכון ישי שנרב מרבבה, כתב הספורט שמואל מוניץ מגוש עציון, הכתב הצבאי יהונתן בניה ממצפה־נטופה, וכן הכתבים ניב ורובל וקוראל יעקבי והמפיק נדב הלפרין. אפילו כתב חרדי יש – מיכאל שמש מבני־ברק. גם שירה הדס־נקר והכתב הפוליטי עידו בנבג'י באים מבתים דתיים. בקורס הקדם־צבאי האחרון היו תשעה דתיים.
"כהונתו של דקל היא שעת רצון", אומר לנו בכיר בתחנה. "זוהי הזדמנות לצעירים המוכשרים של הציונות הדתית ולאנשי הפריפריה וההתנחלויות ללמוד להיות עיתונאים ולהשפיע לאחר מכן על החברה כולה. הבעיה היא שהקריאה להצטרף לגל"צ נתקלת בפחד של רבנים המסרבים לראות בכך משימה לאומית. הם לא מבינים שכדי לייבש את הביצה צריך קודם להיכנס אליה".
גורם בכיר בתחנה אומר לנו שלזכותו של דקל יש לזקוף את העובדה שמזה שלוש שנים לא מראיינים בגל"צ אנשי חמאס. "אפשר היה לעשות זאת ברעש ובצלצולים, להוציא הודעה ולחולל מהומה בבית ובחוץ. אבל הוא עשה זאת בדרך של סיעור מוחות עם רון בן־ישי, פרשן צבאי ומפקד גל"צ בעבר, והציג אלטרנטיבה. במקום שרזי ברקאי יפתח ב'בוקר טוב לשר הביטחון', ואחריו, באותה נימה ממש, 'בוקר טוב לפעיל חמאס ריבחי רנטיסי', ולמאות אלפי אזרחים בממ"דים באשקלון ובאשדוד תתהפך הבטן, יאמר רזי 'בוקר טוב לפרשננו לענייני ערבים ג'קי חוגי, מה אתה שומע בצד השני?' וחוגי ישיב: 'דברים נוראים, בוא נשמע הקלטה של רנטיסי'. זה הבדל משמעותי. הטון הוא המסר".
ירון דקל נכנס לתפקידו לפני כשלוש שנים, שנרשמו בדברי ימי התחנה כתקופה רצופת תהפוכות ושינויים. בריאיון מיוחד הוא דוחה את כל התיאורים המקובלים של התחנה כבועה תל-אביבית או כמעוז תקשורת שמאלני.
"אני מעדיף לתאר את גל"צ כנושאת מטוסים, לא כמטוס בודד, שאותה אני מנווט בכיוון מסוים מאוד. מדובר בתהליך בריא, שלא כולם יודעים עליו, אך הוא לוקח זמן. גל"צ הייתה פעם תחנה של קונצנזוס והיא צריכה לחזור למקום הזה, לצאת מתדמית הבועה התל-אביבית. ייתכן שיאמרו לי שאני קורץ לימין, אבל אני לא עובד כדי לספק את רצונו של מחנה מסוים. מדובר במהלכים משמעותיים ובעלי רובד עמוק הרבה יותר. התחנה נפתחת לכל שדרות החברה הישראלית, בהוראתי הגברנו מאוד את האפליה המתקנת הפותחת את שעריה לפריפריה ולכל שכבות האוכלוסייה. אם תסתובב בתחנה תראה הרבה מאוד כיפות סרוגות, במספרים שלא היו מעולם, בחורים מיהודה ושומרון, ארבעה בוגרי ישיבת 'מקור חיים' בגוש עציון, ואני גאה בזה מאוד וגם בעובדה שיש לנו בחור חרדי מבני-ברק ובחודש הבא תהיה לנו חיילת ערבייה".
איך הדברים הללו באים לידי ביטוי בשידור?
"לדוגמה, מידת סיקור השכול ששידרנו בעת מבצע 'צוק איתן'. היה כאן 'טייס אוטומטי' ששיגר כתב לכל הלוויה. סיקור ההלוויות פתח את יומן הערב, וביום שהיו בו עשרה הרוגים שידרנו הלוויות במשך 25 דקות. יש כאן מסר בעייתי, כאילו אנו 'גלי השכול'. החלטנו שזו דרך סיקור בעייתית בעת לחימה אך עם זאת אין להעלים את מחיר המלחמה. עברנו לכתבה אחת שתסכם את כל ההלוויות, ולא תמיד זו הייתה הכתבה הפותחת. היו לנו הרבה דיונים אם ניב רסקין צריך לפתוח כל בוקר בריאיון עם אם שכולה, או לאו דווקא. גל"צ הייתה התחנה היחידה שבה שידרו ללא הרף את ההקלטה 'חטיבת גולני, כאן קודקוד. עם ישראל מאחוריכם!' רק אנחנו שידרנו בערב יום הכיפורים תוכנית בת עשר שעות לזכרם של חללי 'צוק איתן' שבה כל משפחה הקדישה שיר שהחלל אהב. נפתלי בנט פרסם באותו יום פוסט בפייסבוק: 'האזינו לגלי צה"ל, כל הכבוד', אבל זה לא נעשה כדי שבנט יכתוב את הפוסט אלא כי אנו מאמינים שזה תפקידנו כרדיו צבאי ציבורי".
הכול טוב ויפה אבל מי שאנו שומעים בכל יום הם האנשים שבחזית המיקרופון, השדרנים הבכירים, שקשה לטעות בהשקפת העולם החד-גונית שהם משדרים.
"היו לנו הרבה שיחות בתקופת מערכת הבחירות ובהן אמרתי שחסרים לי הקולות השונים. אלה שיפרשו את נסיעתו של ראש הממשלה לוושינגטון לא רק מההיבט הקטסטרופלי ליחסי ישראל-ארה"ב אלא גם מהצד של נתניהו, שעבורו נסיעה כזו היא בבחינת win-win. הוא עסוק בלהיבחר שוב ולזה הוא מכוון. לא צריכים לסיים את הפרשנות במילים 'הצבע נתניהו ומחל' אבל חשוב לתת למאזין משהו אחר לחשוב עליו. אבל אם במשך שבועיים כולם מתעסקים רק בזה ולא שואלים את כחלון כיצד יוריד את מחירי הדיור – סימן שנתניהו הצליח.
"השדרנים שלנו אינם מהסוג שאתה מכתיב להם מה לומר או מה לשאול. אני לא צריך לחנך מחדש את רזי. את השינויים לא עושים תוך מעיכת השדרים הבכירים. רזי ויעל הם דוגמה לשדרים בעלי יושרה שעושים את עבודתם שנים באופן מקצועי. השאלה היא איך יוצרים את המגוון הנכון. אני רוצה שגל"צ יציגו חמישים גוונים אבל לא של אפור".
מדוע לא לאזן אותם עם מגישים אחרים?
"הצעתי לשניים להצטרף ל'מילה האחרונה' והם סירבו, אחד מהם הוא חנוך דאום, והשני, שלא אזכיר את שמו, נמצא ימינה ממנו. צריך למצוא אנשי רדיו מקצועיים שידעו לרתק את המאזינים כולם, אבל אני לא חושב שצריך להיות גטו. 'המילה האחרונה' הפכה לגטו. צריכים פלורליזם והרבה מהכול".
דקל ידע שהשינויים שחולל בתוכנית 'המילה האחרונה' יעוררו סערה, אך הוא לא מתחרט על הצעד שעשה. "חשבתי שתוכנית 'דאחקות' מחטיאה את מטרתה, מלבד העובדה שהיא מיצתה את עצמה", הוא אומר. "שים לב שאיש מהרביעייה לא עזב את התחנה. היום הם משדרים תשע שעות בפריים-טיים במקום הארבע שהיו להם. לקובי אריאלי יש תוכנית אישית בשישי בבוקר שבה הוא יכול להתבטא כרצונו, וזה מצוין בעיניי. לאברי גלעד יש תוכנית יומית, עירית לינור נשארה, והצטרף עוד חובש כיפה – מנחם הורוביץ. אבל על זה לא מסתכלים ורק צועקים שהמפקד מתנכל לימנים".
בוודאי שמעת את הטענה שהמאמר האחרון נכתב מאוחר מדי, אחרי הבחירות, אולי מתוך כוונה לחלות את פני השלטון שנבחר.
דקל צוחק: "מי שמכיר אותי יודע שאני מבקש להחניף לממשלה החדשה בדיוק כמו שהחנפתי לכל ממשלות ישראל בכל שנותיי ככתב פוליטי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם