שיר אחר שיר: האלבום הכי גרוע של שלום חנוך
לא נעים לומר, קשה להודות בזה, אבל האלבום החדש של שלום חנוך הוא כנראה האלבום הגרוע ביותר בקריירה המפוארת של מלך הרוק הישראלי. ביקורת טראק-ביי-טראק מפרקת את "המקרה והטעות" לגורמיו ומגלה, למרבה הצער, בעיקר את הטעות
אוף. כואב לכתוב את זה. לא רק מאכזב, לא רק ציפיות שהתבדו, לא סתם לקבל יצירה לא מבושלת מאמן אהוב - אלא כואב, כואב ממש, בעיקר בגלל שלא מדובר בסתם אמן אהוב, מדובר במאסטר, בקודקוד היכל הרוק הישראלי, שקשה אפילו לרשום את שמו בצמוד לשלל הדברים הלא מחמיאים בעליל שיכתבו כאן בהמשך.
נסיר את האבן הכבדה הזאת מעל הגב ונמשיך הלאה להסברים. "המקרה והטעות", אלבום הסולו ה-12 של שלום חנוך, הוא האלבום הגרוע בקריירה של מלך הרוק הישראלי.
קשה לכתוב את זה כמו שקשה להודות בזה. קשה להודות בזה כמו שקשה להאזין לזה.
וזה לא שהאלבום הזה הוא לא 'שלום חנוכי' במובן הטוב של המילה ובאופן מובהק, וזה לא שאין בו פוטנציאל. להפך. המון פוטנציאל קיים בו, וזו הבעיה המרכזית של "המקרה והטעות", אסופת שירים עם פוטנציאל לא רע והרבה כוונות טובות, שהולכות לאיבוד בסבך של בחירות אמנותיות גרועות, הפקה מוגזמת וניסיון לשיר כמו פעם במקום להתאים את עצמך, בגיל 68, ליכולות שלך היום. שלום חנוך לא צריך להתאמץ כל כך כדי לרגש, והמאמץ הזה, המאמץ הכואב הזה, צורם באוזניים.
עוד כותרות ב-nrg:
• פרובוקציה? מסגד אל אקצה כמגן דוד
• מחאה: הדרת ערבים בפסטיבל בחיפה
• 130 אלף איש נגד קנייה ווסט
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
שנה וחצי עבדו על האלבום הזה מלך הרוק הישראלי ושניים מגדולי המפיקים של ארצנו? איך זה בכלל אפשרי? כמה מהשירים פה נשמעים כמו גיבוב חומרים שנזרקו לסיר ועורבבו בגסות, לא מבושלים ולא מחוברים, בניגוד מוחלט לכמות העבודה שהושקעה בהם. תחושה לא נוחה מלווה את ההאזנה לכל האלבום הזה, שבאמת, כואב, אבל עם יד על הלב, קשה למצוא משהו חיובי להגיד עליו.
אבל בכל זאת מדובר בשלום חנוך, אז התאמצתי, לאורך 12 שירים שרק אחד מהם טוב באמת. ולהלן הממצאים.
1. המקרה והטעות: כבר מצליליו הראשונים, האלבום לא מבשר טובות. "המקרה והטעות" נשמע בדיוק ולא בערך כמו מקרה וגם טעות (ותסלחו לי על ניצול ההרמה להנחתה), גיטרה חולה בריף שנשמע כמו טעות, צפצוף שמזכיר הפעלה של אזעקת מכונית באמצע הלילה בסמוך לאולפן והוקלט במקרה ודקלום סטייל "גם אני רוצה" של פוליקר.
בפחות מילים: שיר הנושא של האלבום נשמע כמו טקסט של שלום חנוך, מולבש על לחן של יהודה פוליקר, בהפקה של עברי לידר. תסיקו מזה מה שתרצו.
2. פחדתי (היפותזה): "הייתי כל כך מאושר כשהיית, ככל שאהבת אותי יותר לי יפית, וככל שיפית לי יותר אהבתי אותך, וככל שאהבתי אותך יותר יפיתי לך, וככל שיפיתי לך יותר אהבת אותי".
יש שני אנשים בעולם שיכולים להלחין טקסט שכזה ולצאת מזה בכבוד. אחד מהם הוא מאיר אריאל המנוח שבאמת כתב את הטקסט הזה, והשני הוא טום ווייטס, שהיה הופך את הטקסט הזה לנאמבר קקופוני במחזמר לפסיכופטים.
שלום חנוך לא הצליח להלחין את הטקסט הזה והתוצאה – כבדה, מתאמצת ומעייפת.
3. תלוי בטונים: השיר הראשון באלבום שמתקרב לפוטנציאל שלו, בעיקר בזכות כלי קשת שחורקים במכוון ונותנים קצב מעניין לשיר. אבל הבחירה להרחיק את המוזיקה מקולו של חנוך, שממילא לא נשמע כמו לפני שלושים שנה, לא נכונה, בלשון המעטה. ממרום גילו ומאות אלפי הסיגריות שעברו בגרון הנפלא שלו, זה לא הזמן לשים את הקול במרכז. זה הזמן לתת למוזיקה להוביל, זה הזמן לתת להדס קליינמן שברקע את הזרקור.
4. לא שבעה ממני: מה זה האייטיז הזה? אפילו באלבומים מהאייטיז הוא לא עשה כזה אייטיז. וכמה מאמץ בשירה. בכל הברה. אחד האלמנטים הבולטים והקשים ביותר לעיכול באלבום.
5. תמיד זה עכשיו: כבר הסכמנו שבשנים האחרונות, ווקאלז זה לא הצד החזק של היוצר הרומנטי, מלך הרוק ואמן המחאה. אבל כאן מדובר אולי בביצוע הקולי הגרוע בקריירה של שלום חנוך, ודווקא בשיר געגוע שכזה.
"תמיד זה עכשיו" נשמע כמו שיר שהיה עובד לא רע בשיתוף פעולה עם אריק איינשטיין, כמו הרבה שירים מ"מוסקט", שעבדו בעיקר בזכות שיתוף הפעולה בין שני הענקים. הדוגמה המובהקת לשיר שהיה עדיף לו היה מבוצע באופן מינורי, סטייל ''יציאה'', ובלי לנסות להגיע לגבהים שאי אפשר. כי אי אפשר.
6. הנשים בחיי: הבוסה נובה הזו יכולה הייתה להיות לא רעה בכלל, אם הייתה מבוצעת עם מעט יותר תשומת לב למאזין המצוי ופחות מכוונת לנוסע המתמיד. זה המקום להזכיר את סוללת המפיקים של האלבום, משה לוי הגדול, לואי להב הגדול וחנוך בעצמו כמובן, הגדול מאוד. כל כך גדולים, ששומעים יותר את הכיף שהעבירו באולפן מאשר את איכות התוצאה הסופית.
אולי, לו היה חנוך לוקח איזה מפיק צעיר ואנרגטי, אמיץ ודעתן, אחד עם שם צנוע שהיה עובד בחינם רק כדי להיות עם שלום חנוך באותו אולפן, היה יוצא מהשיר הזה להיט מיידי. אבל יותר מדי אנשים גדולים עם שמות גדולים ורזומה ענק עבדו על השירים האלה. כל כך גדולים שהשירים הלכו לאיבוד.
7. אנשים: השיר הטוב באלבום, ולו רק מאחר, וזה באמת נאמר בצער רב, שזהו השיר הטוב היחיד באלבום, מרמת הכתיבה ועד ההקלטה. הטקסט מדויק, הלחן עוצמתי במידה, ההפקה נותנת דגש במקומות הנכונים ולא על חנוך בעצמו, ואפילו הביצוע הקולי קולע ויושב טוב על השיר.
8. חרש נושבת: הבלדה. בכל אלבום של שלום חנוך יש את הבלדה. ב"אור ישראלי" מ-2003, הבלדה "אהבת נעורי" הייתה לסינגל המוביל ולשיר המוכר ביותר של חנוך מאותו עשור. אבל "חרש נושבת" חסרה את אותו הקסם הפשוט, לכאורה, של בלדות האהבה הגדולות שלו. משהו בה נשאר בוסרי מדי ומעובד מדי בו זמנית. ושוב הביצוע הקולי שמעיב כל כך על ההנאה מהשיר.
9. לשכוח שלא טוב: לא חף מבעיות, אבל השיר הפוליטי הראשון של האלבום הוא גם אחד השירים הטובים ביותר בו. ארוך מדי, טקסט בנאלי מדי, אבל לעומת שאר השירים מדובר בפנינה.
10. סופרת גדולה: במקרה זה נדמה שהפספוס בין הפוטנציאל לתוצאה גדול במיוחד. טקסט לא רע מונח על לחן לא קשור, בקטע שעדיף לקרוא מלשמוע.
11. ההר: שלום חנוך טוב כשהוא כועס, אפילו אם מדובר בכעס עצור. אבל כשמגיעים לרצועה ה-11 באלבום שמעצבן לרוב אורכו מרוב פוטנציאל לא ממומש, למי יש כוח לעוד שיר 'עם פוטנציאל'. במקרה הזה, הפקה מקושקשת וסוחטת אנרגיות מחסלת כל רצון לתור אחר הפוטנציאל, בין פריטה מוזרה לסולואים תלושים והר שלא בא למוחמד עם הרבה יותר מדי מילים והסברים.
12. ליל קיץ: שיר נחמד. חאלס, לא יכול להגיד יותר מילה אחת רעה על שלום חנוך. גדול היוצרים בישראל שהוציא בגיל 68 את המעידה המשמעותית הראשונה בקריירה אדירה. שרק ימשיך ליצור.
ואולי, את האלבום הבא, שיצא ודאי גם הוא לאחר שתיקה של כמה שנים טובות, יקליט בעצמו, מקסימום עם איזה מפיק צעיר ואנרגטי, בלי טקסטים של חברים מנוחים ובלי הפקה של חברים גדולים, רק הוא והפחדים שלו והפוליטיקה שלו והבלדות שלו, מתנה למעריצים שלא משנה מה, לעולם לא יעזבו את המאסטר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם