מסביב לעולם: הצצה לפלאפונים של הקולקטיב

אחרי שלושה חודשים של הופעות באירופה ורגע לפני סיבוב הופעות נוסף בהודו, עצרו חברי הקולקטיב לשתף עמנו חוויות ותמונות ממסעם המוצלח בקיץ 2015. בוץ על הפנים, וואן מקולקל וקפיצה לבריכה - אין ספק שהנציגים שלנו בחו"ל חיים רוקנרול

נתראה בבארבי. הקולקטיב צילום: גיא כושי ויריב פיין

ההופעה בפסטיבל פרימוורה בברצלונה הייתה מן המהנות הקיץ. בכלל, ברצלונה הייתה כיפית ביותר אלינו, וגם יצא לנו מרווח של כמה ימים בין ההופעות שם, אז כל הקולקטיבות הגיעו ובילינו בצוותא. סך הכל כולם יצאו מרוצים. ניצחון 3-0 חלק.

הקולקטיב בפסטיבל פרימוורה, ברצלונה

זה מכבר למדנו שאירופה יכולה להיות הפכפכה (לא רק מבחינת מזג אוויר, כן?) וצריך להיות מוכנים לכל מזג אוויר, מחום אימים (נכון, לא כמו בארץ, אבל בלי מזגנים!) ועד סופות ברקים קיצוניות (תגידו מה שתגידו על הבריטים, אבל לעלות על במה כשיש סכנת התחשמלות – לזה הם לא יתנו לקרות...). קצת מקשה על היכולת לארוז קליל, אבל ניחא. אומרים שלעבור את גלסטונברי בלי בוץ זה לא לחוות אותו בכלל - אנחנו כנראה כבר היינו פחות בקטע של החוויה...

בוץ בגלסטונברי

עם ג'ון, הנהג שלנו באי הבריטי, בפוזה אופיינית... כל כך הרבה שעות שהלכו לאיבוד על תקלות מנוע (ושיפוץ רכב באופן כללי), דיליי בטיסות, פקידי מלון שלא מוצאים את ההזמנה שלנו, חתכים שדורשים תפרים, כמו גם ניסיונות נואשים לאכול אוכל נורמלי על הכביש המהיר. את הכל למדנו לקבל בחיוך עם השנים. מה שקרה, קרה.

תקלה בוואן

הדבר הכי חשוב שלמדנו מג'ון הוא שאל לך לשפוט את החיים שלך מתוך ארון שרתים שהסבו לחדר אמנים, רגע לפני שאתה עולה להופעה. ניסינו ליישם.

הקולקטיב בבונקר

שלושה חודשים בדרכים זה הרבה. אי לכך ובהתאם לזאת, החלטנו להקים לנו בסיס, שישמש לנו למחסה ומרגוע בכמה ימים שיש בין מקבץ הופעות אחד למשנהו. הגענו ללוקנוולד, עיירה גרמנית מנומנמת ליד ברלין. שכרנו שם בית עם גינה ירוקה וארוכה. בעלי הבית, סנדי ומנדי – אמן קעקועים ובעלת מכבסה, בהתאמה (ומכבסה לשירותך בטור זה יותר חשוב מחמצן) – היו יותר מתוקים מדבש. הבן הקטן שלהם, ג'ק, הוא הרכש החדש של אקדמיית הקולקטיב.

הקולקטיב בלוקנוולד

לא משנה איך, לא משנה היכן – מתישהו בטור אתה מתפלפ. מה שחשוב להבין, זה שהחיים הם לופ אחד גדול, והיום אתה נוחת על הבטן, ומחר על הגב. מצא מקור מים קרוב לטבול בו, והמשך הלאה.

מקפצה לאירופה

לפעמים, לא משנה כמה מותש עד עפר אתה, אפילו שקמת בשש בבוקר ונסעת תשע שעות בדרכים, והיה לך בדיוק 20 דקות להחליף במה עם להקת גלאם מטאל אוסטרית שהזיעה את כל האיפור שלה על המיקרופון שלך, כי יש שמש קופחת בחוץ  ובמזרח אירופה לא שמעו על רשת ציליה, ואפילו אין לך זמן לקלף ממך את הבגדים אחרי ההופעה כי יש עוד נסיעה עד המלון ההזוי בעיירת רפאים אקראית כלשהי, וצריך לקום שוב בשש בבוקר – אתה חייב לצאת לטיול לילי. לפחות עד שהצלצולים באוזניים מתחלפים בהמיית צרצרים.

טיול לילי חובה

מפגש שבורים-שבורות מפתיע עם חלק מחברי האנג'לסי בבורדינג לטיסה. החלפת מתכונים, חוויות (לא רק לנו יש מזל רע עם טיסות, מתברר) ועידוד הדדי באופן כללי. "העובדים בשיר" קרא לזה לאונרד כהן (שציטט את ג'ניס ג'ופלין, שעשתה קאבר לרוברט פלאנט בכלל...).

עם דה אנג'לסי בשדה התעופה

רביצה אחרונה בדשא של הבית בלוקנוולד, כחלק משיחת משוב הפקת לקחים עם מאוריציו, המלאך הלטיני שלנו (וגם מנהל הטור הגרמני). אנחנו לוקחים את השיט שלנו ברצינות, אל תזלזלו...

יש ערימה של הקולקטיב על הדשא

זאת הלקרדה. מזוודה שקנינו בשוגג בטור בארה"ב ב-2012 בגלל בעיית משקל יתר ומאז היא איתנו, סוחבת את הציוד הנוסף נאמנה. את הטור הנוכחי היא כבר סיימה ללא ידית, קרועה משתי צדיה, וגם ללא ריצ'רץ' (ותודות לבודקים הקפדניים-אך-לא-עדינים-יתר-על-המידה של אל על – בחייאת, זה לא האייטיז, ארזנו לבד, ואנחנו כבר יודעים את הסיבה שאתם שואלים את זה, וחייבת להיות דרך יותר מתקדמת בעידן המידע להעריך איומים מאשר לעכב את כל מי שיש לו שם טיפה פחות יהודי).

כעת, משחזרנו הביתה, הגיע זמנה של הלקרדה ללכת. קשה להשליך זכרונות, אבל חייבים לנוע בקלילות, כמאמר הגויים. הדרך עוד ארוכה.

לקרדה