ראשי » תרבות » מוזיקה

6 שנות שתיקה מאונס: איה כורם מכריזה עצמאות

אחרי שנים של מאבק משפטי מתיש וגם חוק שקיבל את שמה, שיחרר אותה בית המשפט העליון מהחוזה הכובל שעליו חתמה בצעירותה עם חברת התקליטים. "זה קרה שלושה ימים לפני יום הולדתי ה-35 ופתאום הרגשתי שאני אשכרה נושמת לרווחה"

 
הרינגטון בטלפון הנייד של איה כורם הוא נעימת הנושא של סופרמן. "זה מקרי?", אני שואל את מי שנחלצה לאחרונה, הודות לבית המשפט העליון, מחוזה בן 18 שנים עם חברת התקליטים "עננה", והיא צוחקת צחוק גדול ומשוחרר שאומר הכל.

עוד כותרות ב-nrg:
• שיר אחר שיר: האלבום הכי גרוע של שלום חנוך
• שלוש אוסטרליות מהממות מחליפות בגדים באוטו
• מנכ"לית תיאטרון חיפה: טיראן והשאר צבועים ומנותקים
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

אבל זה לא רק הצחוק שלה שהפך פתאום קליל, מלא חיים ורועם יותר, אלא גם ההבעה המפויסת ששבה אל פניה, ואולי קילו או שניים שנוספו לגופה הכחוש, שאיבד משקל במהלך המאבק המשפטי על החופש שלה. אחרי שש שנות שתיקה מוסיקלית מאונס, הוצאות משפטיות כבדות שהגיעו כמעט לחצי מיליון שקלים, מעט מאוד שעות שינה ופרשה שהגיעה עד הכנסת, כדי לקדם חוק שימנע מחברות תקליטים להחתים אמנים על חוזים ארוכי טווח - ובכן, אחרי כל זה, איה כורם מרגישה סוף-סוף חופשייה. חופשייה לחזור ולעשות את מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב: מוסיקה.

"הנעימה הזאת של סופרמן היא מבחינתי קריאת קרב של צבא הטובים", היא משתיקה את המכשיר, "שמתי אותה בנייד שלי לא רק כי זה צלצול חזק שחודר כל רעש רקע, אלא כי יש בו באמת משהו סימבולי למצב שלי. באופן כללי, מצאתי לא מעט חיזוקים בסרטי קולנוע בשנים האלה. יש לי חבר טוב שהוא חנון רציני, ובכל פעם שהייתי לפני עוד דיון משפטי, הוא היה שולח לי לטלפון כל מיני קטעים מפורסמים מסרטים, ובעיקר נאומים מלאי פאתוס על ניצחון, מתוך סרטים כמו 'לב אמיץ' או 'שר הטבעות'. הייתי נקרעת מצחוק, אבל גם מאוד מתרגשת. לקח לי הרבה זמן להגיד בקול רם: 'אני לא רוצה שהרעים ינצחו הפעם'".

תקציר הפרקים הקודמים: בשנת 2004 קיבלה איה כורם, בוגרת צעירה של בית הספר למוסיקה רימון (בת כיתתו של אריק ברמן, אגב), הצעה מפתיעה ומפתה מחברת התקליטים "עננה" - שבה היו חתומים לאורך השנים אמנים כמו הדג נחש, אפרים שמיר, חמי רודנר, רונית שחר, דני רובס, מיקי גבריאלוב ורבים אחרים. הציעו לה חוזה הקלטות בן 18 שנים.

כורם הנרגשת מיהרה לחתום על החוזה ונכנסה להקליט את אלבום הבכורה שלה, שנשא את שמה. מהאלבום ההוא יצאו להיטים כמו "קיץ", "יונתן שפירא", "שיר אהבה פשוט" ו"קליפה,", ובקיץ 2006 היא סחפה את הרדיו והקהל. האלבום השני, "שפה זרה", יצא ב-2008, אבל כורם הרגישה שמשהו במערכת היחסים עם חברת התקליטים חורק. בראיון ל"שישבת" מלפני שנתיים היא סיפרה על רגע ההתפכחות המקצועית.

"בגלל שאני פרפקציוניסטית ואוהבת לדעת איך דברים נעשים, התחלתי לשאול שאלות. רציתי להיות אחראית ליצירה שלי עד הסוף. רציתי לדעת איך משווקים ולמה משווקים בצורה כזאת או אחרת, איך מייחצנים, על איזה מדף בחנות שמים את הדיסק, ועם מי סוגרים ראיון או הופעה. שאלתי הרבה מאוד שאלות, לגמרי מתוך סקרנות.

"תוסיף לזה שבאופן טבעי התחלתי להסתובב עם אנשים מתעשיית המוסיקה, שבאגביות שאלו אותי על כספים וחוזים ותמלוגים, ובלי להתכוון פקחו לי את העיניים. אמרו לי, 'למה את לא מקבלת פירוט של דו"ח ההכנסות שלך?', 'למה את עושה את כל הדברים לבד?', 'למה את מקבלת תמלוגים רק על השמעות ברדיו ובטלוויזיה ולא מקבלת תמלוגים על הקלטות?'.

"התחלתי לשמוע יותר ויותר דברים על תמלוגים שמגיעים לאמנים, ושתבין, במציאות המוסיקלית של היום, שבה אמנים כמעט לא מרוויחים ממכירת הדיסקים, יש משמעות עצומה לתמלוגים. אלה סכומים שיכולים לנוע בין עשרות אלפי שקלים למאות אלפי שקלים בשנה. במקרה שלי, מכיוון שאני מקבלת תמלוגים ככותבת, כמלחינה, כמבצעת וכנגנית, מדובר בהמון כסף שמצטבר. נפקחו לי העיניים.

"לא חשבתי אז להיפרד בגלל מחלוקת כספית, אלא בגלל שהרגשתי שאני רוצה לעשות את הדברים לבד, עד הסוף. הרגשתי שאחרי שני דיסקים, אני מסוגלת להיות אחראית לכל תהליך היצירה שלי. באתי ואמרתי, 'תודה רבה וענקית על כל מה שעשיתם בשבילי, ואין לי שום טענה, אני רק רוצה ללכת לדרכי'".

כורם ביקשה מיניב דוידסון, שעמד בראש חברת התקליטים, לסיים את חוזה ההקלטות שלה לאחר חמש שנות עבודה משותפת. רק שב"עננה" הסבירו לה שכדי להפוך אותה לתרנגולת מטילת ביצי זהב, הם סיפקו לה את הגרעינים הכי איכותיים בעיר, ושיש לה עוד כמה שנים ותקליטים עתידיים לייצר עד שתוכל לצאת לחופשי. כורם החליטה לצאת למאבק משפטי ארוך שהסתיים באוקטובר 2013, כשבית המשפט המחוזי בחיפה קבע שעל כורם להמשיך לעבוד עם "עננה", למרות הסכסוך ואי ההסכמה.

"כשבית המשפט המחוזי פסק, בניגוד לכל ההערכות, שהחוזה שלי תקף על אפי ועל חמתי, ושאני חייבת לעבוד עם מישהו שאני לא רוצה, זה היה סוג של זוועה. הייתי בהלם טוטאלי, כאילו האדמה רעדה לי מתחת לרגליים. התרחיש הכי גרוע שצפיתי היה שבית המשפט יפריד בינינו ויחייב אותי לשאת בהוצאות המשפט ולוותר על זכויות היוצרים של השירים הישנים שלי. אבל אף אחד לא העריך שבית המשפט יחייב אותי לעבוד עם בן אדם שאני רבה איתו חמש שנים ברציפות. זה הפתיע את כל עורכי הדין והמשפטנים שעבדו על התיק שלי. חזרתי הביתה ומצאתי את עצמי מסתכלת על התקרה במשך שבועיים, ושואלת 'מה יהיה'?

"היו לי מחשבות של ייאוש, עד שעורכי הדין שלי, ובראשם בועז בן צור, אמרו לי: 'זה פסק דין שגוי, צריך לערער עליו לבית המשפט העליון'. במקביל, חבר יקר לקח אותי לשתות בירה באחד הערבים, ואני הייתי בטוחה שהולך להיות ערב של רחמים עצמיים, שבו הוא יגיד לי שזה לא סוף העולם ושיהיה בסדר, ואני אקטר עד בלי סוף. ופתאום הוא אמר לי: 'את יודעת מה את צריכה לעשות עכשיו? את צריכה ללכת לכנסת לקדם חוק שימנע מחברות תקליטים להחתים אמנים לכל כך הרבה שנים'.

"הסתכלתי עליו במבט מוזר ואמרתי לו, 'על מה אתה מדבר, בן אדם? החיים שלי גמורים'. והוא המשיך ואמר: 'אם בית המשפט יכול לקבוע שלאדם אחד תהיה השפעה כל כך גדולה ולמשך כל כך הרבה שנים על אדם אחר, צריך לחוקק חוק שימנע את זה מראש וימנע משופט לתת פסק דין כזה'".

כך מצאה עצמה כורם, בשנת 2014, ממתינה לדיון בערעור שהגישה לבית המשפט העליון, ובה בעת מתרוצצת במסדרונות הכנסת, פוגשת לוביסטים, עוזרים פרלמנטריים, חברי כנסת ושרים, ומנסה לקדם הצעת חוק שתמנע מאמנים מתחילים אחרים לחזור על הטעות שלה עצמה.

"היה לי חבר שהכיר חבר של חבר, שחיבר אותי לעוזרים של חבר הכנסת דב חנין. נפגשנו לקפה, וסיפרתי להם את הסיפור שלי. הם אמרו לי: 'אנחנו רוצים לעזור לך אבל את צריכה להבין שאי אפשר לחוקק חוק רטרואקטיבי, כך שלא נוכל לסייע לך עם החוזה שלך'. הסברתי להם שזאת ממש לא המטרה שלי, אלא שאני רוצה לעזור לאחרים, וזו גם דרך נפלאה להעביר את הזמן עד לערעור בבית המשפט.

"עורכי הדין מוטי קהירי ואלעד פלג סייעו בהתנדבות בניסוח הצעת חוק ראשונית, שנקראה 'הצעת חוק הגנה על זכויות אמנים במוסיקה', על סמך מה שקורה בתעשיית המוסיקה בעולם. ההצעה קובעת שחוזה לא יהיה מעל שבע שנים - כך מקובל, למשל, בקליפורניה. רצתי במסדרונות הכנסת עם ניירות, כדי להעלות את המודעות אצל חברי הכנסת".

 

בסגנון "היי, בנט, רוצה לשמוע משהו על עולם המוסיקה?"

"משהו כזה. בהתחלה היה מוזר לי שאני עוצרת את חברי הכנסת, אבל לאט-לאט צברתי ביטחון, כשראיתי שרובם מופתעים לגלות שיש בשוק חוזים לייצוג בלעדי של 18 שנים, ואפילו של 25 שנים. בשלב מסוים זה נהיה מורכב יותר, כשנכנסו לתמונה לוביסטים של חברות התקליטים, ופתאום גיליתי את כל האינטרסים שקיימים בפוליטיקה".

מי היה חבר הכנסת הראשון שהצטרף למאבק?

"מירי רגב. שלחתי לה אי-מייל עם מידע על המצב הבעייתי ועל התיקון הנדרש, והיא כתבה לי מייד: 'אני אחתום'. העניין הוא שצריך להחתים לפחות שלושים חברי כנסת כדי להביא את זה לדיון במליאה. בדרך הצטרף בהתנדבות משרד לייעוץ תקשורת של רונן משה, והדברים התחילו להתגלגל בקצב די מרשים. היו כמה דיונים בוועדת החינוך של הכנסת, החוק עבר בוועדת השרים לחקיקה, ובדצמבר עבר בכנסת בקריאה ראשונה (וזכה לכינוי "חוק איה כורם, י"א), בגלל הרציפות, החוק יועבר לקריאה שנייה ושלישית בכנסת החדשה".

מה הדבר הכי משמעותי שלמדת מהחוויה הזאת?

"שהעיתונאים הכלכליים והפוליטיים הם באמת כלבי השמירה של הדמוקרטיה. הם ניסו לסייע לי לקדם את החוק על ידי חשיפה משמעותית, שמאוד תרמה לעניין. למדתי גם שיש לא מעט חברי כנסת, שהלב שלהם נמצא במקום הנכון".

ומן הסתם, העובדה שקוראים לך איה כורם סייעה בקידום העניינים.

"זה הצליח בראש ובראשונה בזכות דב חנין ועמרם מצנע, שהיו נחושים לחוקק את החוק. ברור שהשם שלי פתח דלתות מהר יותר, אבל באמת שנתקלתי בלא מעט בעלי מקצוע שרצו לעזור. קידום החוק הפך אותי, באופן מופרך, להיות אופטימית יותר בקשר לפוליטיקה שלנו. יש בכנסת לא מעט עוזרים פרלמנטריים בני גילי, שמקבלים משכורות מינימום אבל אשכרה נלחמים בשביל דברים שהם מאמינים בהם, וזה מעורר השראה ונותן הרבה תקווה ואופטימיות בעניין עתיד הפוליטיקה שלנו.

"הנאום של דב חנין לפני ההצבעה היה נאום מדהים. אפילו הקלטתי אותו דרך ערוץ הכנסת, ויום אחד אראה אותו לילדים שלי, כולל הקטע שבו הוא מזכיר את השם שלי".

לא התעורר בך חשק לרוץ בעצמך לכנסת?

"זה לא משהו שנראה לי מתאים בשבילי... מה שכן ברור לי הוא שהחידק הזה שנדבקתי בו, של מעורבות חברתית, לא הולך לשום מקום. הוא היה חצי רדום אצלי, ואני מאחלת לעצמי להיות מוסיקאית שתשתמש בתבונה וברגישות בבמה שהיא קיבלה כדי להזיז דברים. אין הרבה מוסיקאים כאלה".

מי שמעז להביע דעות חברתיות או פוליטיות משלם על זה מחיר.

"אני חושבת שאני זו האמנות שלי, והאמנות שלי זו אני. אי אפשר להפריד בין הדברים. אני מכבדת מאוד את כל מי שמחצין את עמדותיו, בין שזה מימין או משמאל, למרות המחיר שהם משלמים על שהירשו לעצמם להיות מי שהם עד הסוף".

 

בראש הרכב השופטים בבית המשפט העליון ישב הנשיא דאז, אשר גרוניס, ואיתו אסתר חיות וצבי זילברטל.

"השופט גרוניס נכנס לאולם, התיישב ואמר: 'עיינו בתיק ובמסמכים, ולדעתנו, מערכת היחסים בין הצדדים היתה צריכה להסתיים. לא ברור לנו מה זה יתרום אם הצדדים ימשיכו לריב'. השופטת חיות אמרה ל'עננה': 'נניח שאתם מנצחים בערעור ואיה מפסידה, מה נראה לכם שיקרה? היא לא רוצה לעבוד איתכם. תחזיקו אותה בכוח?' והשופט זילברטל אמר שלא כדאי להגיע לרגע שבו הם ייתנו פסק דין, כי זה עלול להשפיע על כל החוזים שיש ל'עננה' עם אמנים אחרים. הם הציעו לנו ללכת לגישור.

"נכנסנו למהלך גישור, שארך כחודשיים. נפגשנו פעם אחת עם המגשר, ושאר הדיאלוג התקיים באמצעות אי-מיילים או טלפונים. עד שהגיע הטלפון מעורכי הדין שלי, שיש הסכם פשרה שקובע שכל מה שהקלטתי בתקופה שלפני הסכסוך שייך לשני הצדדים באופן שווה מעתה ועד עולם, ושאני משוחררת מהחוזה.

"זה קרה שלושה ימים לפני יום ההולדת ה-35 שלי, וזאת היתה המתנה הכי גדולה שיכולתי לקבל. הרגשתי כאילו אני מחוץ לגוף שלי. בפעם הראשונה זה שנים הרגשתי שאני אשכרה נושמת לרווחה. במשך שבועיים ריחפתי מעל לאדמה בגובה של איזה חמישה סנטימטרים".

איך חגגת?

"שיחררתי את האלבום הרביעי שלי, 'הלב הזה, המשומש', שהיה מוכן כבר יותר משנתיים ולא יכולתי להוציא בגלל מגבלות משפטיות. באלבום הזה יש עשרה שירים, שבהם דואט עם גידי גוב, טקסט מדהים של יענקל'ה רוטבליט, וטקסטים של ח"נ ביאליק ואביב נוימן וגם אדם בן אמיתי, בן זוגי בארבע השנים האחרונות. יש גם שבעה שירים שאני כתבתי והלחנתי.

"זאת היתה הכרזת העצמאות שלי והדרך לומר תודה לכל האנשים שאוהבים את המוסיקה שלי, שתמכו בי לאורך כל שש השנים שבהן כמעט לא יכולתי לשחרר חומרים חדשים. החלטתי שאני רוצה להוציא את הדיסק בחינם, בלי מתווכים וביורוקרטיה, בלי יחצנים, משווקים וחנויות.

"עכשיו, אגב, כבר אפשר להשיג אותו בחנויות או באתר שלי, שם יש אפשרות להוריד אותו בחינם או לשלם כמה כסף שרוצים. הרבה אנשים אמרו לי שאין סיכוי שאנשים ישלמו עבור הדיסק, כי בכל זאת, מדובר בישראלים. אבל אני שמחה לומר שהמון אנשים שילמו, כדי לתמוך בי ולחגוג איתי. הדיסק הזה הכניס בארבעה שבועות יותר כסף מכל האלבומים שלי יחד".

עכשיו היא בעיצומו של סיבוב הופעות בכל הארץ. ב-10 באפריל תופיע במועדון הג'אז במצפה רמון, ובמאי צפויות לה הופעות בתיאטרון תמונע בתל אביב, בביאליק, בבבאר שבע ובשאנן בר בחיפה.

את רואה את עצמך חוזרת ומשתפת פעולה עם חברת תקליטים בעתיד?

"עם האנשים הנכונים והתנאים הנכונים - יש מצב".

יכול להיות שבתעשייה כבר יפחדו לעבוד איתך, מחשש שתילחמי בהם אם משהו לא יסתדר.

"תראה, אני לא נאיבית. אין לי ספק שיש אנשים שלא ירצו לעבוד איתי, אבל יש היום הרבה אנשים שמעריכים אותי יותר, וחיזקו אותי על המאבק שלי ועל העקרונות שלי. מבחינתי, הדבר הכי טוב שקרה לי עם כל הסיפור הזה הוא הצעת החוק, שתסייע למוסיקאים צעירים אחרים בעתיד, וגם הדיון בבית המשפט העליון והדברים שנאמרו שם.

"הצעת החוק היתה בשבילי כמו טיפול פסיכולוגי. התחלתי לקבל לא מעט טלפונים ממוסיקאים שהיו במצבי ואמרו לי, 'אנחנו צריכים עזרה.' רק אז הבנתי שאני לא לבד בסיפור הזה, והתחלתי להתייחס לעצמי בסלחנות גדולה יותר. זה לא שכעסתי על עצמי, אלא פיקפקתי בשיקול הדעת שלי. אנשים אמרו לי, 'אבל לא ידעת על מה את חותמת?'.

"פתאום מצאתי חמלה לעצמי. הבנתי שהייתי בסדר גם אם חתמתי על חוזה שנראה לי נוצץ כשהייתי צעירה יותר אחרי כל השנים שהאשמתי את עצמי, הבנתי שהבעיה נפוצה ושהיא לא מוסרית.

"יש ברשת סרטון שבו ג'ורג' מייקל מספר שחתם על הסכם עם סוני כשהיה בן 18. הוא מדבר על הסכסוך שהיה להם ושהגיע לבית משפט. הוא מדבר על זה שבעבודה רגילה, אם אתה מסתכסך עם הבוס שלך, אתה יכול להחליט לעבור לעבוד במקום אחר. אולי לא תקבל את כל הפיצויים, אבל יש לך החופש לקום וללכת. רק בתעשיית המוסיקה יש חוזים שלוקחים את הזכות הבסיסית לחופש. אגב, הוא ניהל מולם קרב מטורף, הפסיד, הוכרח לעבוד איתם, עירער - וניצח בסוף".

מה התובנה שלך מכל הסיפור?

"שאני חייבת לעשות מוסיקה, שהיצירה שלי הכרחית לאושר שלי, ואיזה בת מזל אני שאני יכולה להתפרנס ממוסיקה. היום, כשאני עומדת על במה, אני ממש מרגישה אסירת תודה לכל אחד ואחד שנמצא באולם. זה כל כך לא מובן מאליו. אני אפילו שמחה על כל לייק שנותנים לדף שלי בפייסבוק.

"זה גם הכניס אותי לפרופורציות, שלא משנה אם השיר הבא ייכנס לפלייליסט או לא ייכנס, העיקר שאני יכולה ליצור".

היו אנשים שהפתיעו אותך לטובה במהלך השנים?

"המון אנשים מדהימים ומוסיקאים שלא הכרתי עד אז. החל מיהלי סובול, עלמה זהר, דן תורן, אריאל הורוביץ, ג'ולייטה, מאיה בוסקילה, ועוד אמנים שחוו דברים דומים. יש הרבה עוולות בתעשיית המוסיקה הישראלית, אבל כל כך הרבה אמנים מפחדים לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ, כדי לא לפגוע בקריירה שלהם. גיליתי המון אנשים נפלאים שתמכו בי ועזרו לי.

"וכמובן, בן זוגי אדם היה שם כל הזמן בשבילי, תמך ופירגן ואהב לאורך כל הדרך. לא היה פשוט לחיות איתי בשנים האחרונות, כי הייתי בעיקר עצובה. לפני כמה ימים הוא אמר לי דבר מקסים. הוא אמר: 'כמה שאת יפה בעיניי, נהיית עוד יותר יפה.' ירדה לי חתיכת אבן מהלב ומהפנים".

מחשבות על חתונה?

"אנחנו מאוהבים אחד בשני כמו שני אידיוטים. באמת. לא חבל לקלקל?".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...