ראשי » תרבות » במה

הגיבורים האמתיים של פסטיבל הצגות הילדים

בשנת חצי היובל החגיגית, פסטיבל הצגות הילדים בחיפה עלה לכותרות דווקא בגלל ויכוח מר על אופיו החברתי. גם אם לא כל ההצגות הצליחו לקנות את לבו, המבקר שלנו הגיע כדי להסיט את האש ולשבח את חדוות העשייה התמימה והכנה

ילדים הם הקהל הכי טוב שיש: הם יגיעו קשובים ופתוחים, ישתפו עם ההצגה פעולה משל היה זה פרק ב"מגלים עם דורה", אי אפשר לשקר להם ואם תספק להם בידור טוב הם ישיבו לך כגמולך.

עוד כותרות ב-nrg:
• עמיר בניון: הזמר הפוליטי של ישראל והדרדסים
• לא תאמינו שזה הוא: דוויין ג'ונסון רוקד ושר
• הסיכויים של ישראל באירוויזיון נוסקים
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

רשימת הביקורת הזאת מוקדשת לגיבורים האמתיים של פסטיבל הצגות הילדים בחיפה שחוגג חצי יובל - הצופים, שבלעדיהם עולם התיאטרון היה הרבה יותר משעמם.

הצגות התחרות וההפקה הפותחת, בניהולו האמנותי של איציק ויינגרטן, ניסו לקנות את לבם. חלקן הצליחו במשימה וחלקן פחות, אבל כולן נוצרו בחדוות עשייה מידבקת.

• אנשי תיאטרון מוחים על הדרת ערבים בפסטיבל
• "איתי טיראן והאחרים הם חבורה של צבועים"

"הרפתקאות חמור שכולו תכלת", פרי עטו ומכחולו של נחום גוטמן, יצא לאור בשנת 1944. הספר מגלם בתוכו חוויות אבסורד מקסימות לצד תיאור עדין של ארץ ישראל שלפני הקמת המדינה, כשבמרכזו עומד חמור אחד פשוט - לא גיבור על ואפילו לא דמות שיודעת לדבר – המתגלה בהשתלשלות מקרים הזויה כיצור פלאי מורם מעם.

המוטיב המרכזי המבריק טמון בכך שהחמור בעצמו זועק לעזרה בהוצאת מסמר שנתקע באחוריו, אך במקום שיסייעו לו דווקא הוא זה שמסייע לאחרים. הסאטירה והביקורת החברתית נמצאת בכל מהלכי העלילה – החל בהתעלמות מהקריאה החמורית וכלה במעמד האלוהי שמייחסים לאותו חמור אומלל.

יצירה שכזאת היא באמת אוצר להצגת ילדים. באירוע הדגל של הפסטיבל מבית תיאטרון חיפה שי פיטובסקי לקח את הטקסט הגוטמני ובנה באמצעותו עולם בימתי סוריאליסטי שבו דימויים ויזואליים ומשחקיים לוכדים את המוטיב ומה שמסביבו לכדי תיאטרון סיפור מרהיב ורב משמעות.

שחקני "החיפאית" הנפלאים (קרן אור, ארז ביטון, רז וינר, נגבה מאור, מיטל נר, ולדיסלב פסחוביץ', רון ריכטר וארז שהרבני, בתוספת מפעילי החמור גוני פז ואופיר ציובל) מפיחים חיים בעשרות דמויות מטורללות כשלצדם, כמנהג הבמאי, במה נפתחת ומלאת הפתעות בעיצוב ניב מנור, מוזיקה מאת אלברטו שוורץ ותלבושות ססגוניות (נטשה טוכמן-פוליאק). התוצאה הסופית היא הצגה מופלאה ומוצלחת מאוד.

"גור חתול אדם ארוך שיער", יצירתו של עופר עמרם לספר שכתב אתגר קרת באותו השם (2013), מהווה דוגמה מסקרנת לדרך העבודה מהמילה הכתובה אל הבמה. העלילה מספרת אודות ילד שחווה מסע בגן החיות ללא הוריו העסוקים, שם הוא יוצר לעצמו אוטופיה ילדית משלו, מכניס עצמו לכלוב כזן ביולוגי חדש ופוגש חיות ובני אדם.

אם הספר משתמש בנקודת מבט אחת מעיני המספר-הילד, בעיבוד שגרתי למחזה תיאטרלי היו מוסיפים לו דיאלוגים ומתרגמים קטעים ממנו לרצף פעולות מובהק, אבל עמרם החליט שלא לפעול בצורה הזאת והותיר את "גור חתול" כמעט כלשונו. מבחינות מסוימת עמרם ממשיך קו שהתחיל ב"מיצ מיצ לימונדה": במה כמעט עירומה שעליה מתחוללים פלאים (שעיצבה רוני וילוז'ני), בחינה מחודשת של המושג "מחזה", בחירות אמנותיות שהולכות עד הקצה כמו מוזיקה מכלים בלתי קונבנציונליים (אור מורן) ויצירת הווי שלם סביב מרכז העלילה.

ההחלטה אמנם מערערת את מאזן הכוחות בין הספר להצגה ומדגישה את הציוריות על חשבון הסיפוריות, אך גם משמשת כדבר חדש ויפה בפני עצמו. דוד שאול מכמיר לב כגור האדם, כשלצדו נועה פרטו ויניב קלדרון בשלל תפקידים אילמים.

"יאללה ורגע" הוא מחזמר כיס מאת יעל אלפנבאום ובבימוי הדס קריידלמן גלבוע. גיבוריו הם תאומים, בן ובת, שההבדלים ביניהם כשמים וארץ. הצירוף בין המשתהה לממהר, האימפולסיבי והשאננה והתוסס מול המחושבת הוא כר פורה לשלל סיטואציות, משחקי מילים והשתובבויות, כשהיוצרות בחנו אותו במהלך ארגון מסיבת יום הולדת בטבע שהשתבש.

ההפקה מרהיבה ביותר בצד החזותי (תלבושות: מאי ברנע, תפאורה: נועה אתגר) וקצת כמו ב"מופע זוגי" בתיאטרון המדיטק, נעשה כאן שימוש בכפל תפקידים הורי (האב הוא גם הצב והאם היא גם נוטריה, שהמפגש של התאומים עמם מוכיח שהם דווקא די דומים) ובחקר "הפסיכולוגיה של התאומים".

שירי אלרז, עודד גוגנהיים, הילה מצקר הלוי ויהונתן מגון עושים עבודה מצוינת. נותר רק לוותר על הפלייבק החלקי ולהדק כמה תמונות ותצא הצגה חביבה לגמרי.

שתי הצגות מקוריות עסקו במפגש בין הזקנה לתיאטרון. הראשונה, "התיאטרון של אמיליה", בביצוע הבובנאית המוכשרת אורית ליבוביץ' נוביץ'. זהו מפגש עם אישה-בובה המתגעגעת לימים בהם יצרה הצגות שאינו מלווה בטקסט ממשי אלא בחוויות קטנות ורגעים פרטיים, ובכל זאת מצליח להלהיב ולשמור על הקטנטנים מרוכזים בעבודה מלאת מחשבה ונשמה.
 

השנייה שבהן, "סיפורי סבתא וסבא גם" מאת ובבימוי אילון קורח היא בהחלט "מבט מלא חמלה וצחוק אל תוך עולמם של הקשישים", ככתוב בתקציר. לוהקו אליה במתכוון שני שחקנים צעירים, רוי קלדרון ואתי וקנין, במטרה ליצור דיאלוג בין רגעי העבר של הזוג המזדקן להווה. בכתיבה מחורזת התגלו שתי דמויות מבוגרות, כוכבות לרגע, שסיפרו על חייהם בצל השכחה. למרות המלכודת הקריקטוריסטית, ההצגה הרגישה אינה נופלת למחוזות השמאלץ. ראויות לציון התפאורה (אלונה וינשטיין) והמוזיקה (יועד קורח).

"ג'ירפה עפה" שכתב, ביים ועיצב כוריאוגרפיה לביא זיטנר על פי יצירות של נורית זרחי, מוכיח שאפשר לעשות נונסנס אמיתי לילדים.

גם אם חסרה המסגרת הכללית שתחבר בין המתרחש לקהל, היצירות של זרחי - בביצועם הנמרץ של מורן קל ואלעד אטרקצ'י - רוויות בהומור ובשעשוע בריא, וכשצמד ג'ירפות על גבול הסרקזם מספר אותן אחת אחרי השנייה מקבלים הצגה שנונה למדי. תיאטרון בתוך תיאטרון ומפגן קומי מרהיב שבהחלט עובד.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...