ראשי » תרבות » מוזיקה

גבע אלון מברך את השקט שאחרי הסערה

הוא משקיף מביתו החדש ברמת הגולן על הארץ כולה וכותב שירים על כל מה שבוער בה ובתוכו: על הבועה התל־אביבית, על הילדות בקיבוץ ועל היחסים הטעונים עם המשפחה הקרובה. נטול חלומות לכבוש את העולם, כעת הוא מספר על החשש הגדול מהרגע שבו יהפוך לאבא

 
לפני יותר משנתיים עזב המוזיקאי גבע אלון את המרכז הסואן והרועש, ויצא יחד עם אשתו קארין לחפש שקט במעלה־גמלא שברמת הגולן. המעבר לצפון הרחוק הוא לא הצעד הכי מתבקש עבור רוקר מצליח שאמור לתחזק קריירה פעילה בעולם המוזיקה הישראלי, אבל אלון, שגדל בקיבוץ מעברות שבעמק חפר, מספר שתמיד ידע שיחזור לכפר.

עוד כותרות ב-nrg:
• עמיר בניון: הזמר הפוליטי של ישראל והדרדסים
• לא תאמינו שזה הוא: דוויין ג'ונסון רוקד ושר
• הסיכויים של ישראל באירוויזיון נוסקים
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

"חשבתי שנגור קרוב יותר למקום שבו גדלתי, אבל מפה לשם התגלגלנו למעלה־גמלא. זה היה תהליך ארוך. מהפעם הראשונה שהגענו לשם ועד שעברנו סופית עברו ארבע שנים. התחלנו תהליך של קבלה, הפסקנו והתחלנו שוב. לפני שקיבלנו את ההחלטה זה היה מאוד מפחיד, אבל אחרי הלילה הראשון אתה אומר לעצמך - אני פשוט צריך להמשיך לעשות את כל מה שעשיתי קודם, רק במקום אחר".

הנופים החד־פעמיים של רמת הגולן בוודאי מרככים את המעבר, והם גם נוכחים מאוד בשירי האלבום החדש של אלון, "תהיי איתי", הראשון שלו בעברית לאחר ארבעה אלבומים על טהרת האנגלית. "בתוך שניות נעלמו כולם / נשארנו לבד יד ביד מול העולם / עיניי בעינייך... על גזע עץ זקן יושבים אל מול אגם / זה רק חלום או באמת אנחנו כאן", הוא שר, ואי אפשר שלא לקנא בקסם וברומנטיקה שמביאים איתם המגורים באזור הכנרת.

"מאלבום לאלבום משתנים דברים בחיים שלי", אומר אלון, "אבל באלבום הזה השתנה הכי הרבה: גם המעבר לצפון וגם המעבר לעברית. זה הפך אותי לגמרי, והרגשתי שאני צריך להכניס לתוך האלבום את כל החיים שלי, את הרגשות האלה שלא יחזרו. מה שקורה לך בחיים הוא תמיד חד־פעמי, ובמוזיקה יש לך אפשרות להנציח".

היום, במרחק שעתיים נסיעה מתל־אביב, אלון מודה שהמעבר מגוש דן טומן בחובו לא מעט קשיים, אבל יש בו גם הרבה חופש. "זה פחות או יותר לנהל קריירה מסוריה", הוא צוחק. "אני באמת מרגיש שאני בחו"ל. המקום הזה מאפשר לי להאט ולחשוב על מה שבאמת בא לי לעשות: מוזיקה, יצירה, משפחה, החיים הקטנים בתוך הבית שלי, בלי יותר מדי הסחות דעת. כשגרתי בתל־אביב היה לי מאוד קשה לצאת מהמעגל הזה של העבודה. בכל רגע נתון מישהו יכול להתקשר אליך ולהגיד 'בוא ניפגש עוד עשר דקות למטה'. בכל רגע נתון אתה יכול לצאת לאיזו הופעה. יש בזה המון דברים טובים ושפע אדיר, אבל מצד שני נוצר רעש מטורף בראש. לי באופן אישי היה קשה עם זה".

בשיר אחר באלבום הוא שר "הרחקתי כדי שאתרגש", רומז שלא רק העומס הפריע לו, אלא גם הרגש שאבד. "לפעמים כשאתה קרוב, אתה לא שם לב מה יש סביבך, אתה מתרגל", הוא אומר. "ואני יודע על עצמי שלפעמים, במודע, אני מתרחק מאנשים כדי להתגעגע אליהם".

 
זה יכול גם לפגוע בסובבים אותך.

"לא יודע. אני חי את החיים שלי, לא חיים של מישהו אחר. אני לא יכול לשלוט בזה. פעם הייתי עושה את זה בלי לדעת, ולא מבין למה אנשים נפגעים. היום אני גם מסביר את עצמי יותר וגם יש תובנה פנימית שאתה לא הולך ונהיה צעיר. אתה רוצה לחיות חיים מלאים, שעושים לך טוב, גם אם זה אומר לעשות מהלכים שלא נוחים לכולם. אני חושב שבסופו של דבר אנשים מקבלים את זה. אני יודע למשל שלאמא שלי קשה עם המרחק, אבל זה גורם למפגשים איתה להיות יותר עוצמתיים, זמן איכות אמיתי. יש כבוד למפגש, זה לא יומיומי".

גם ההורים שלנו לא נהיים צעירים יותר.

"כן, ואתה צריך לבלות איתם יותר זמן כשהם מתבגרים. אני לא אומר שאין בזה בעיות, אבל הרבה אנשים סביבי עושים דברים רק בגלל שלא נעים להם. דואגים למישהו אחר ומזניחים את עצמם. אף פעם לא הייתי כזה. תמיד ידעתי שאני צריך לעשות דברים בדרך שלי, בשביל לא להשתגע ולהמשיך להיות נורמלי כמה שניתן".

יכול להיות שאתה מעדיף להתבודד?

"תמיד הייתי מתבודד. גם כשגרתי בתל־אביב, לא הייתי בקליקות או בסצנה מסוימת, תמיד הייתי לעצמי. ככה בכל מקום שהגעתי אליו. מהבחינה הזאת שום דבר לא השתנה".

גבע אלון (35) החל את דרכו בעולם המוזיקה לפני יותר מעשור, בלהקת ה"פליינג בייבי" שכל חבריה קיבוצניקים. אחרי סיבוב הופעות ארוך בארצות הברית ושני אלבומים, פרש לדרך עצמאית. הוא המשיך ליצור פולק־רוק באנגלית, והיה מהראשונים שעשו זאת בהצלחה. ההשפעות האמריקניות מורגשות במוזיקה שלו עוד מתחילת הדרך, אבל איכשהו השורשים הישראליים הצליחו למצוא את מקומם, גם אם ברמז: מהמראה הקיבוצניקי, דרך האהבה של הקהל הישראלי ועד הפרגון מגלגלצ. עכשיו, כאמור, הוא חוזר לשפת האם (את התוצאה תוכלו לשמוע ב־18.4 בזאפה הרצליה). לדבריו, אחת הסיבות לתפנית היא מותו של אריק איינשטיין - שלו גם הקדיש את האלבום החדש.

"אריק הוא סוג של פסקול חיים, שלי ושל עוד הרבה. המוות שלו היה אחד הטריגרים לעשות את האלבום. כבר היו לי חומרים לאלבום באנגלית וזה היה יותר קל ומפתה, אבל התחבטתי אם להוציא אלבום בעברית, ואז אריק מת. ביום של הלוויה השמיעו את השירים שלו כל היום. הייתי לבד בבית ופשוט ישבתי בסלון עם הגיטרה, ושיר אחרי שיר ניגנתי עם הרדיו. זה היה יום עצוב מאוד, ופתאום נפל לי האסימון. אמרתי: חייבים לעשות מוזיקה עברית. חייב להיות רוק בעברית, חייב להיות המשך לדבר הזה. לא יכול להיות שכל הלהקות הצעירות בארץ שרות באנגלית ועוברות לברלין. פתאום זה הכה בי, שזה מה שאני צריך לעשות עכשיו".

מי שצעד איתו יד ביד בדרך חזרה אל העברית וגם הפיק את האלבום הוא עמיר לב, הטרובדור בעל הקול המחוספס, שידוע כאיש של מילים; אחד שמספר סיפורים דרך המוזיקה. "ידעתי שאני ארצה שותף, מישהו שיעשה איתי את הדרך הזו", אומר אלון. "עמיר היה הכתובת הראשונה. אני מאוד מחובר ליצירה שלו, וגם למי שהוא כבן־אדם. עמיר הוא אדם מיוחד ואמיתי, ויש לו ערכים מאוד גבוהים בכל מה שקשור בכנות ויושרה אמנותית. הוא איש שכיף להיות לידו, איש שמכניס אותך לבית שלו ברוחב לב, חבר".

את רוב שירי האלבום כתבו השניים במשותף, במהלך פגישה שבועית בביתו של לב ביישוב כליל שבגליל המערבי. "במשך כמה חודשים טובים הייתי בא אליו בכל יום ראשון ליום שלם - יוצא אליו בבוקר וחוזר ממנו בלילה. הרגשתי שאני נכנס לתוך בועה שכל מה שמתעסקים בה זה מוזיקה ויצירה. זו הייתה מבחינתי התקופה הכי מעניינת בעשייה של האלבום".

האלבום נקרא בשמו של אחד השירים היותר מינימליסטיים שבו. "ב'תהיי איתי' טמון כל הסיפור: הקונפליקט בין הארץ שלנו לבין מקומות אחרים שאולי קוסמים יותר, ובין לבין - הגעגוע למקום שאתה בא ממנו. יש בזה הכול. אני חושב שבגדול, בן־אדם הוא לבד כל החיים שלו. לא משנה אם יש לו אישה וילדים, בסוף היום הוא לבד עם עצמו. אתה מתמודד לבד עם העולם, עם החיים שלך. 'תהיי איתי' זו כמיהה לא להיות לבד, להיות חלק ממשהו, כמיהה למישהו שיעשה אתך את המסע הזה. ואם מעמיקים עוד קצת - הארץ הזאת, אתה רוצה שהיא תהיה אתך ולא נגדך.

"זה מקום קשה. אין פה רוך, עדינות. הכול פה שורט אותך ובועט בך. זה גם מה שיפה פה: זה נותן למקום הרבה אופי, ועושה אותנו למי שאנחנו. אבל זה מעייף. אני איש שצריך הרבה מנוחה. אני אוהב לבוא הביתה, לשבת במרפסת שעתיים ולהוריד הילוך. אני חושב מאוד לאט", הוא צוחק. "אם אין לי שקט כזה, אני בבעיה, ולפעמים הארץ שלנו לא מאפשרת את השקט כי כל הזמן קורה משהו רדיקלי".

 

אביו של אלון היה הנדסאי מכונות, אמו מחנכת ומורה. הוא הצעיר מבין ארבעה אחים - שניים מהם נשארו בקיבוץ מעברות, אחד גר בדרום. כולם בנים. "אמא שלי נורא רצתה בת. בסוף יצא לה מוזיקאי, שזה כמעט אותו דבר", הוא מחייך.

היחסים המשפחתיים תופסים חלק נכבד באלבום האחרון של אלון. על גבי העטיפה מודפסת תמונה ישנה של אביו, בגבו למצלמה, מחזיק את אחד הילדים בזרועותיו. וזו לא רק העטיפה, אלא גם התוכן. בשיר "אבא" שר אלון באומץ: "לא דיברנו באמת אף פעם". החשיפה האישית לא הייתה קלה בעבורו. "מבחינתי הייתה שאלה אם לכתוב דבר כזה. לא היה לי נוח, אבל הרגשתי שאני צריך. זה קצת חסר לי במוזיקה הישראלית. אני מסתכל מסביב, בעיקר על האמנים הצעירים והדור הבא, ואני מחפש משהו שטיפה יותר שורט אותך, משהו שנוגע לך בבטן, משהו שאתה יכול ללכת איתו הביתה ולחשוב. ואני לא מוצא. הרגשתי שאם כבר עשיתי את המעבר הזה לעברית, זה חייב להיות עד הסוף. אני צריך להיות אמיתי וחשוף, גם אם זה כואב".

ברובד השני של המחשבה על השיר הזה והשורה הזאת, נמצא הקיבוץ. "כל בן קיבוץ שגדל בדור שלי או קצת אחורה וקדימה ממנו, יכול להתחבר לשיר ברמה עוד יותר גבוהה. משהו בחינוך הקיבוצי לא אִפשר דיבור על רגשות; אין חיה כזאת. את אף אחד לא עניין איך אתה מרגיש. אבא שלי אמר שהיה אפילו מביש לדבר על זה. לא העזת להגיד שאתה עצוב או שאתה כועס על משהו. כתוצאה מזה, כשאתה מדבר עם הבן שלך, הדיבור הוא מאוד טכני, מאוד על פני השטח. נדיר שעברתי עם אבא למקומות עמוקים. כשהכרתי אנשים אחרים ממקומות אחרים, וראיתי את היחסים שלהם עם ההורים, כשהכול מאוד דוגרי - אמרתי 'היי, אני לא מכיר את זה'".

אולי זה גם מה שמושך אותך אל החיים בישראל - הדוגריות הזאת.

"חד־משמעית. זה גם אופי של שפה. עלמה זהר אמרה לי פעם משהו שהדהד בי: שהעברית לא מאפשרת לך ללכת מסביב, כל מה שאתה כותב זה בפרצוף. פעם חשבתי שצריך לחפש עומק, חכמה, טוויסט. גיליתי שזה לא יכול לעבוד. מה שחזק בעברית זה שאתה אומר משהו ואף אחד לא יכול להבין משהו אחר. זו העוצמה שלה וזה מה שמרגש בה. וברגע שהבנתי את זה, פתאום יכולתי לכתוב ש'לא דיברנו באמת אף פעם'".

איך אבא שלך הגיב?

"השמעתי לו את השיר בפעם הראשונה עוד לפני שהאלבום יצא, ופתאום קלטתי שהוא צריך לראות את המילים כדי להבין מה אני שר, אז שלחתי לו גם את הטקסט. אני חושב שזה מאוד נגע בו. זה היה מצחיק, הוא התקשר אליי ואמר לי: 'הכול נכון חוץ מדבר אחד. דיברנו פעמיים'. והוא הזכיר לי באמת את שתי ההזדמנויות שבהן הייתה פתיחות משני הצדדים, רגעים חשובים במערכת היחסים שלנו, שבדיעבד אתה יכול להגיד - כאן קרה משהו. זה מאוד ריגש אותי, שגם אצלו שתי הסיטואציות האלה נצרבו".

בשיר אחר מדבר אלון על הכמיהה להיות אבא. "ככל שאתה מתבגר, אתה שואל את עצמך שאלות שקודם לא עברו לך בכלל בראש. היו לי השגות על היחסים עם אבא שלי, ואז אני גדל וקולט שאני בדיוק כמוהו - שנינו לא דברנים גדולים. אז מה זה אומר עליי? האם אהיה יותר טוב ממנו כשאהיה באותה סיטואציה? סביר להניח שלא. אנחנו מי שאנחנו, ואני מנסה כל הזמן לחיות בשלום עם מי שאני. וואלה, זה בטח יהיה דפוק כשאני אהיה אבא, אבל זה מי שאני. מפחיד".

 

אלון שר באלבום גם על חוויית הלינה המשותפת. מגיל שלושה חודשים ועד כיתה ב' הוא ישן עם הילדים האחרים בקיבוץ, כשאת הוריו ראה רק ארבע שעות ביום - מארבע אחרי הצהריים ועד שמונה בערב, זמן כיבוי האורות. "כל הרעיון של לינה משותפת נובע מכך שנשים וגברים היו צריכים לקום בחמש בבוקר כדי לעבוד בשדה ולבנות את הקיבוץ. הם היו חייבים לישון טוב, אז אמרו - נשֹים את הילדים במקום אחד, חבר אחד יטפל בהם, וכל היתר יוכלו לעבוד מוקדם ולהיות יעילים.

"יש בזה היגיון אבל אין בזה היגיון, זה נגד חוקי הטבע. אני לא יודע מה היה קורה אם לא הייתי חווה לינה משותפת. אני גם לא יודע איך זה השפיע ישירות על מי שאני, אני רק בטוח שזה השפיע, זה עשה משהו".

בשלב מסוים החליטה התנועה הקיבוצית לבטל את הלינה המשותפת. "עשינו מחאה, כי זה כיף לשחק עם הילדים טאקי לפני השינה. רק שנים אחר כך נזכרתי בדברים שפתאום נראו לי הזויים. תחשבי היום על ילד שמתעורר בלילה ולא יודע איפה אמא שלו. זה הרי לא הגיוני, אבל אז זה נראה לגיטימי. זה השתנה כי אמהות התחילו להרגיש שזה לא לגיטימי. תמיד הן הרגישו ככה, אבל אף אחת לא העזה להגיד כלום - כי הייתה אווירה מאוד חזקה שבמסגרתה אתה מוותר על עצמך למען הכלל. דברים התקבלו בהחלטות קולקטיביות, בהצבעה, וברגע שהחליטו משהו, זה מוחלט: אין עליו שיחה, ואם אתה הולך נגד זה אתה מוקצה. עד לרמה שגורמים לך לעזוב את הקיבוץ, כי אתה עושה בעיות. רק בשנות השמונים אמהות התחילו להגיד חאלס".
 

אלון עוד הספיק לטעום את טעמה של לינה בבית עם ההורים. אחיו הגדולים, לעומת זאת, לא זכו לכך. "מה ששני האחים הגדולים שלי עברו היה הרבה יותר קיצוני. מבית הספר היסודי הם המשיכו לתיכון שהיה פנימייה, ובאו לבית ההורים רק פעם בשבוע. וגם כשהם באו, זה היה מין ריטואל מוזר - אמא שלי מכינה קפה ויושבים עם ופלים. בתור ילד קטן לא הבנתי לגמרי שהם אחים שלי. לקח לי זמן להבין שהם חלק מהמשפחה, שהם קשורים. אף אחד לא מסביר לך, זה לא מדובר. כשאתה גדל לתוך זה אתה לא יודע מה אתה עובר, זה נראה לך נורמלי".

הצלקות מהתקופה ההיא עדיין לא הגלידו. "כשעזבתי את הקיבוץ היה לי ברור שלא אחזור, ואז כשהתחתנתי, התחלנו לחשוב על זה כאפשרות. שלושה חודשים היינו בקיבוץ אצל ההורים, ומהר מאוד הבנו שזה לא בשבילנו. אמרתי שאני לא יכול, זה יחזיר אותי למקומות לא טובים".

לרגע אלון נבהל מעט מהדברים הנחרצים שאמר. "שלא תביני לא נכון", הוא מחדד, "אני מאוד אוהב את הקיבוץ, זה מקום מדהים, ולא הייתי מחליף את הילדות שלי בשום ילדות אחרת. בתור ילדים עברנו חוויות מטורפות, ומאוחר יותר ראיתי שיש לי הרבה יותר יכולות מאשר ילדים ממקומות אחרים שמקבילים אליי בגיל. כמו למשל העצמאות שהייתה לי. הקיבוץ זה בית. בכל פעם שאני בא להורים ומסתובב בשבילים, בא לי להוריד נעליים ולהרגיש בבית".

 

אתה עדיין מתלבט לגבי עצם המגורים בארץ?

"הייתה לי הזכות להסתובב הרבה בעולם, וכשאתה מגיע למקום בתור אורח, הרבה פעמים אתה רואה רק את הטוב שבו. אתה נהנה ממה שיש לו להציע בקטע החיובי. אבל בסוף היום, האם הייתי באמת לוקח את הדברים שלי ומתחיל דף חדש במקום אחר? התשובה היא לא. הכול חוזר לחומוס. החומוס שלנו לא נמצא בשום מקום אחר, והחומוס הרי מסמל משהו גדול יותר. זו מטאפורה להרבה דברים קטנים שהופכים את הארץ הזאת לבית. הנופים, הריחות, והשפה כמובן. זה מעבר למשפחה. עם כל הכבוד למשפחה, ויש כבוד גדול, המשפחה שלך זו לא הסיבה לכך שאתה מרגיש בבית. אתה מרגיש פה בבית כי מאז שהיית ילד אתה מריח ריח מסוים של פריחה, ובכל פעם שתריח אותו תרגיש בבית".

ויתרת על איזשהו חלום גדול, אם בכלל היה כזה, להצליח בחו"ל?

"כשהייתי בן עשרים רציתי לכבוש את העולם. נסעתי לאמריקה עם הפליינג בייבי בידיעה שאנחנו חוזרים משם עם כתר על הראש. עם השנים הבנתי שהרצון הזה הוא לא באמת להיות סופרסטאר, אלא רצון להגיע לקהל ולהשמיע את קולך".

חלק מהנגזרת של להגיע לאנשים זה להצליח.

"אני לא אוהב את המילה הזאת. מה זה להצליח? מכירת איקס תקליטים? שהפרצוף שלך יהיה מרוח על איזה עיתון? אני לא מבין את מילון הערכים הזה. הצלחה אצלי זה להסתכל חמש שנים אחורה על אלבום שעשיתי, ולהגיד – וואלה, הייתי אמיתי, עשיתי את הכי טוב שלי. אולי היום הייתי עושה דברים אחרת, אבל יש גם בזה ניצוץ של אמת. אני גאה בכל מה שעשיתי".

ואם היית עדיין מופיע בפאבים של עשרים איש?

"שנים הופעתי ככה, ואף פעם לא שאלתי את עצמי אם להפסיק או לא. זה לא היה על כף המאזניים בכלל. הייתה עובדה קיימת, שזה מה שאני עושה וזה מה שיש. המצב לא מגניב, אבל לפחות אני עושה מוזיקה, מתעסק ברוח - שזה מלכתחילה דבר יותר גבוה מהיומיומיות.

"אני זוכר שישבתי פעם עם עמיר על המרפסת, אף אחד לא דיבר, ופתאום אמרנו באותו זמן - איזה מזל שזה מה שאנחנו עושים בחיים. את יודעת, אין לך כסף בבנק, אבל יש לך הפריבילגיה לשבת עם כוס קפה ביום בהיר, להסתכל על הנוף ולחשוב מה יתאים במשפט הבא בשיר. זו פריבילגיה מטורפת".

אין לך דאגות פרנסה?

"ברור שיש. אני חי בעולם הזה, ואני כל הזמן חושב על זה. לא יודע להסביר איך זה קורה, אבל יש בי איזשהו בסיס מאוד חזק שאומר לי - יהיה בסדר".

אולי בגלל שיש לך בית בקיבוץ שתמיד תוכל לחזור אליו.

"זה לא קשור לעניין גשמי, אלא לזה שאני יודע שאני עושה את הכי טוב שלי. ואני באמת משתדל לא לבזבז את עצמי, אלא לקום בבוקר ולחשוב מה אני עושה, להיות ברגע הזה ולעשות משהו טוב בעולם הזה. יש הרבה רגעים קשים, יש תקופות שבאים פחות אנשים להופעות ולפעמים ההוצאות גדלות מכל מיני סיבות, ופתאום אתה נלחץ. אבל אחרי הלחץ אתה נרגע וקולט שיש עליות ויש ירידות, והכול בסדר. דברים מתיישרים בסופו של דבר. לחץ לא עוזר לך לתקן את המצב, רק שקט נפשי עוזר".

שקט נפשי לא צף בחלל, הוא קשור במצב הגשמי.

"שקט נפשי הוא בתוכך. טוב, זה לא מדויק, ברור שיש קשר בין שקט לגשמיות, אבל בן־אדם שיפרפר וייכנס לסטרס - אז סבבה, הוא ישלם שכר דירה, אבל יחטוף התקף לב אחר כך. אני מגיל 19 מחוץ לקיבוץ, ומאותה נקודה לא רק שאני מכלכל את עצמי, גם אין לי הורים שישימו עליי שקל. אז אני מכיר טוב מאוד את התחושה של לכלכל את עצמך כנגד כל הסיכויים, ועוד ממוזיקה. זה לא שאני מגיע מבית שהכול זרם בו כמו מים. כל מה שיש לי אני עשיתי, ומה שאין לי - גם את זה אני עשיתי.

"יש כל כך הרבה לחץ מהתקשורת ומהמדינה ומהבירוקרטיה על פרנסה, שזה מפחיד. הרבה פעמים אנשים לא באמת מגשימים את עצמם בעבודה, אלא עובדים במשהו שהם לא בהכרח רצו. אולי הם אהבו את הרעיון שלו בהתחלה, אבל מה שנהיה ממנו ומה שהם צריכים לעבור בקריירה והבוסים שהם צריכים לרַצות - זה רחוק שנות אור ממה שהם באמת רצו. אנשים לא שואלים את עצמם אם הם באמת מרוצים ממה שהם עושים".

אבל גם אם הם שואלים את עצמם, יש חרדות סביב התשובות.

"ברור שיש חרדות, אבל אני לא מבין את המרדף הזה שאין לו סוף. אנשים נהיים עבדים של משהו שהם בכלל לא רוצים. תהיה יותר צנוע ותחשוב על מה שהבית שלך צריך, לא על איזה חלום גרנדיוזי. אני חושב שיש הגזמה מטורפת - בצריכה, בבתים שאנשים בונים לעצמם. כשיצאתי מבית הילדים, גרנו בדירת חדר וסלון. אני ואח שלי ישנו בסלון, לצלילי החדשות כל ערב. היה מקרר קטן כזה ובקושי היה מטבח, כי בקיבוץ היה חדר אוכל.

"נורא עצוב לי לראות אנשים שגומרים את היום עם הלשון בחוץ והם לא הספיקו כלום - לא הספיקו לראות את הילד שלהם, לשבת, להירגע. כואב הלב. בפריפריה למשל יש יותר היגיון. מי שבא להיקלט בפריפריה מהמרכז, אלה אנשים שנמאס להם מהדבר הזה. הם רוצים להוריד ווליום, רוצים חיים פשוטים, שהילדים יוכלו לרוץ ברחוב בלי לפחד".

בשיר "אין שם חורף" אתה שר על הדרך לדרום: "לפני העיר היבשה/ אצלנו שכחו אותה". זו אמירה חברתית?

"'אצלנו' זה בחבר'ה, בתל־אביב. רחוק מהעין רחוק מהלב. יש הרבה בועות במדינה. אחד הפלוסים בעבודה הזו הוא שאתה מסתובב הרבה ואתה מגיע להמון מקומות ונחשף לכל מיני פלחי אוכלוסייה, להמון צבעים. ויש רגעים שאתה מגיע למקום ואומר 'וואו, הגעתי לישראל אחרת'. זה נותן לך פרספקטיבה מטורפת על המדינה.

"ספציפית השיר הזה מדבר על שדרות. כשאני מופיע שם אני אומר - זה בלתי אפשרי. לא יכול להיות שזה ככה, וארבעים דקות משם ככה".

מה "ככה"?

"בית קפה, מיץ תפוזים וקפוצ'ינו - מול עיר שנראה כאילו שכחו אותה, שנשארה באבק. וזה ממש כאן, מאחורה. יש לי פריבילגיה לבוא למקום, להסתכל עליו ואז לכתוב על זה שיר. אני חושב שזה חשוב. מעבר להתבוננות פנימה על עצמי - על החיים שלי, על הרגשות שלי ועל מה שכואב לי - צריך גם להסתכל מסביב ולשאול: יש שם משהו חוץ מעבר? איפה העתיד? לאן זה הולך? אני מאוד רוצה להיות מסוגל לדבר על החברה שאני נמצא בה כמו שאני מדבר על עצמי. לא תמיד אני יודע מה להגיד, זה כל כך מורכב. אז אני מתחיל בהתבוננות ששואלת את השאלה. את יודעת, לא באנו לשנות את העולם, זה יומרני. אבל מספיק שהוצאת אדם משלוותו באמצע היום - אז עשית משהו, גרמת לו לחשוב".

למרות החזות המעט אדישה, גבע אלון לוקח דברים ללב. "יש כל כך הרבה דברים שכואבים לי במדינה הזאת, אני בכלל לא יודע מאיפה להתחיל", הוא נאנח. "מה שקרה בבחירות, שנאת חינם ואיך שאנשים מדברים אחד לשני, הטוקבקים. בן־אדם אמר בעיתון מילה שאולי הוצאה מהקשרה - עושים לו מסע צלב. אנשים צריכים פשוט לא לעשות את מה שהם לא אוהבים שעושים להם. אח שלי אומר: לא יהיה פה שלום אם אנשים לא יהיו בשלום עם עצמם. וזה בעצם הכול במשפט אחד, כל כך נכון".

גם על אחיו הגדול, שחזר בתשובה, הוא כתב שיר. "גדלנו בחינוך סופר־חילוני, על כל מה שמשתמע מכך. ופתאום מישהו שגדל כמוך, במשפחה שלך, חוזר בתשובה ומשנה את החיים שלו. דברים שהיו נראים לי כטאבו חילוני - משתנים. כשהייתי בן 15 והוא היה בן 26 וגר בתל־אביב, הייתי נוסע אליו והוא השמיע לי מוזיקה ולקח אותי להופעות. הפעם הראשונה ששתיתי ויסקי הייתה אצלו במרפסת. הייתי קיבוצניק קטן ומפוחד, ופתאום הוא לוקח אותי להופעה של ניל יאנג, הוא היה הפתח שלי לעולם התרבות בתור נער. אז יש זיכרון כזה ופתאום יש משהו אחר, והוא לא פחות טוב".

אז אתה פה והוא שם?

"אני מאוד אוהב את היהדות. התנ"ך הוא בעיניי דבר מדהים, ואני גם מאמין שאנחנו פה לא סתם, שיש משהו גדול מאיתנו. פשוט קשה לי לפעמים עם איך שאנשים מתנהגים, כי יש הרבה אנשים בתחפושת. אבל אני יכול למצוא את עצמי אצלו בערב שבת, עם קידוש והכול. אני אוהב את זה, יש בזה כל כך הרבה יופי ואמת.

"עברתי לא מזמן תקופה לא פשוטה, היה לי מאוד קשה להופיע. דיברתי עם אחי ואמרתי לו - אולי אני לא צריך לעשות את זה? נגרמים לי כל כך הרבה קשיים וסבל, מה אני צריך את זה? והוא ענה – 'זו לא שאלה, קיבלת את היכולת הזו להזיז משהו למישהו, זה לא בידיך'. ברגע שאנשים אומרים לך שהם מרגישים ששיר שלך נכתב על החיים שלהם, אתה יודע שפגעת. הצלחת להיכנס לעולם של מישהו בלי לדעת מיהו, רק מתוך התבוננות על החיים שלך. זו אחת התגובות הכי טובות שאמן יכול לקבל. ואז אתה אומר לעצמך - כנראה יש עוד אנשים כמוני, אני לא לבד".

 

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...