ראשי » תרבות » מוזיקה

מהגרוע לטוב ביותר: מצעד האלבומים של משינה

היא הצליחה בענק בזכות שירים מטופשים והעתקות, נפלה וקמה מחוזקת, התפרקה ברעש עצום וחזרה בקול ענות חלושה. לכבוד 30 שנות תהילה של הלהקה המצליחה ביותר בכל הזמנים בישראל, קבלו את מצעד האלבומים של משינה, מהגרוע לטוב ביותר

 
לפני כמעט 30 שנה, בקיץ 1985, יצא אלבום הבכורה של משינה. אמנם נותרו מספר חודשים לתאריך המיוחד, אבל הלהקה כבר התחילה בחגיגות עם סיבוב הופעות מיוחד לציון 30 שנה לקיומה, סיבוב שנפתח בבארבי ויסתיים, כראוי לגודל המעמד, באמפי קיסריה.

עוד כותרות ב-nrg:
• משחקי הכס: העונה הטובה ביותר עד כה
• שלושה ימים ברומא עם גלית גוטמן
• הסדרות שאנחנו רוצים מהן עוד
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

מה שהתחיל ברכבת לילה המשיך והתגלגל ככדור שלג ענק בסדר גודל ישראלי. בין נפילה כואבת כבר עם יציאת האלבום השני, דרך שיקום מתון, הכנסת אין סוף להיטים למצעדי הרדיו, אוספים מצליחים, אלבום שנוי במחלוקת, פירוק מתוקשר, אסון ערד, המשך פירוק מתוקשר, קאמבק, מתוקשר, אלא מה, וסדרת הופעות גרנדיוזיות, ביססה את עצמה משינה כלהקה המצליחה ביותר בישראל בכל הזמנים.

נרתמנו לחגיגות 30 השנה למשינה עם מצעד כל אלבומי הלהקה. מהמקום האחרון הצפוי, עד למקום הראשון הצפוי פחות או יותר ודרך אין ספור נכסי צאן ברזל ישראלי (ובריטי, ואמריקאי...) קבלו את מצעד אלבומי הלהקה, מהגרוע לטוב ביותר.

במקום האחרון אפשר לשבץ שני אלבומים, כי הסדר במקרה הזה, חסר משמעות לחלוטין. שניהם יצאו אחרי הקאמבק של 2003, האחרונים בדיסקוגרפיה של הלהקה, שניהם מנותקים מתחילת הקריירה של בנאי, ברכה, בנסון, חודורוב ודיין מכל בחינה שרק אפשר לדמיין ושניהם נטולי חשיבות היסטורית או יצירתית ורק מחזיקים את הלהקה באוויר.

המלעיזים יגידו שאחרי הקאמבק ב-2003, הלהקה הפסיקה לחקות אמנים מוכרים והצלחות ידועות מחו"ל וכך היא נשמעת באמת. אנחנו נשמור לה חסד נעורים ולא נכנס לניתוח עסקי הרוקנרול. לפחות נשתדל שלא.

 

 

לא חסר להיטים אך נטול קו מנחה, והאלבום שמסמל יותר מכל את אופייה החקייני להכעיס של משינה, "שיא הרגש" תופס את המקום הנמוך ביותר מבין אלבומי הלהקה בתקופת הפעילות העיקרית שלה.

ה'סחיבות' של הלהקה מלהיטים בינלאומיים החלו הרבה קודם, עם "רכבת לילה לקהיר", הלהיט הגדול הראשון של משינה על פי Night Boat to Cairo, דרך "ריקוד המכונה" ו"הכוכבים דולקים על אש קטנה", את כולם להקת מדנס כתבה כמה שנים לפני ששוחררו ב"גרסה העברית שלהם".

אבל אם איכשהו הקהל והתקשורת סלחו על הגניבה הבוטה מהלהקה הבריטית, ואף כינו את משינה בחיבה כ"מדנס הישראלית", משום מה על ההומאז' הבוטה לבוב דילן בשיר "גברת שרה השכנה" קשה היה לסלוח. דווקא במקרה זה, טען בזמנו בנאי כי המחווה לדילן מכוונת. ובכל זאת, לחקות משהו באופן כל כך בוטה וגם לעשות אותו פחות טוב מהמקור, מצדיק את הביקורת הקשה. תוסיפו לזה את "דני" שחי בזכות פינק פלויד וקיבלתם שני פלגיאטים צורמים ומצמררים במחיר אלבום מצליח אחד. נוסיף למשוואה כמה מהשירים המשמימים ביותר בקריירה של הלהקה ונשארנו עם "נגעה בשמיים" ועם "שיא הרגש" במקום השביעי.

מכאן והלאה ננסה להתעלם מהדמיון הגס של משינה לשירים של הפיקסיז, האחים בלוז, רולינג סטונס ואפילו U2, גם בגלל שהנושא נטחן עד דק וגם מאחר שהתכנסנו כאן, אחרי הכל, כדי לחגוג 30 שנה לאחת הלהקות המצליחות בהיסטוריה של הפופ הישראלי. זה לא יהיה פשוט. ובכל זאת.

 

 

את המקום השישי ברשימה תופס האלבום השני של הלהקה, שעיקר חטאו היה חטא הגאווה. שנתיים אחרי אלבום הבכורה המצליח עם "רכבת לילה", "אופטיקאי מדופלם" ו"אנה", הרשתה לעצמה הלהקה להוציא לחמנייה חצי אפויה לשוק, מנותקת לחלוטין מהצלחת האלבום הראשון, מפוזרת ובעלת סאונד חשוף וכבד, הפוך לגמרי מהאווירה המשוגעת שאפיינה אתהאלבום הבכורה.

עם זאת, מפארים את האלבום שתיים מהקלאסיקות הגדולות ביותר של הלהקה: "שלח לי מלאך" ו"אנחנו שניים".

 

 

אלבום הפירוק של הלהקה, מהול, בהתאמה, באווירה כבדה של סיום ופרידה.

משינה של 1995 היא לא אותה להקה של "רכבת לילה" ו"ריקוד המכונה". באלבומה השביעי משינה מחזיקה מעמד בזכות הערצה חסרת תקדים כמעט ללהקה ישראלית ובזכות חברות אמיצה של חמשת חבריה מעבר להקלטות באולפן.

בהתאמה לאמור לעיל, האלבום השביעי של משינה נשמע כמו אלבום סולו של יובל בנאי, שכתב והלחין את כולו. מאחר ומשינה היא לא להקה של מנהיג, אלא להקה של חמישה חברים מוכשרים, משהו מהקסם המשינאי הלך לאיבוד ביצירה הזאת, שיצאה אמנם מהבטן והלב של בנאי, אך חסרה הייתה את החיבור הכייפי והפרוע שמאפיין את הלהקה.

עם זאת, "להתראות נעורים" מחזיק כמה מהשירים היפים ביותר שבנאי כתב בקריירה שלו, בהם "את לא כמו כולם" ושיר הנושא.

 

 

אחרי הנסיקה והנפילה, הגיע אלבום ההתאוששות.

אם יש אלבום שמאפיין את משינה הלהקה בצורה הטובה ביותר, הרי שמשינה 3 הוא האלבום.

אפוף בקלידי אייטיז וקצב עמום ברקע, את האלבום השלישי של משינה מחזיק קצר המפיק ראובן שפירא, שלא אפשר ללהקה לעשות מה שהיא רוצה באולפן אחרי נפילת האלבום השני שהופק על ידי הלהקה עצמה.

התוצאה – אלבום מהודק שמשלב בצורה אופטימלית את הכבדות של בנאי (שלמונזה), ההומור והסרקזם של ברכה ("ד"ר קליני", "כל יום אני בולש") והלחנים המצוינים של חברי הלהקה שנהנו לעבוד ביחד ("ברחובות שלנו", "אהובתי").

 

 

30 שנה עברו מאז "אופטיקאי מדופלם", הסינגל הראשון, או שמא יש לומר – תקליט השדרים הראשון, של משינה.

מדובר באחד התקליטים האידיוטיים והסתמיים ביותר שיצאו בישראל, אם לעמוד על ערכו האמנותי פרופר. השיר היחיד שמצליח איכשהו לגעת גם בשכל ובלב ולא רק להזיז את הרגליים הוא "אנה", ואף הוא מרגש הרבה יותר בעיבוד שניתן לו בגרסת ההופעה של סיבוב הפרידה של הלהקה, עשר שנים מאוחר יותר.

מה בכל זאת הביא אותו למקום כל כך גבוה ברשימה? חסד נעורים ללהקה ששמעו באותה שנה בכל בית בישראל. מועתק, טפשי, חסר תחכום – הכל נכון. ובכל זאת, על אף חשדנות חברת התקליטים שלא מיהרה להחתים את הרביעייה (חודורוב הצטרף רק באלבום הבא), הלהקה הצעירה הזאת, נטולת היומרות לחדש משהו או לרגש באיזשהו אופן, אך חמושה ברצון תמים ובריא לפרוץ לשוק ובשביל זה גם מוכנה לשיר שטויות וג'יבריש, כבשה מאות אלפי לבבות באופן מיידי.

לא פילוסופיה עמוקה, זה נכון. אבל באמצע שנות השמונים, עם ערוץ טלוויזיה אחד, יואב קוטנר אחד ומאבק חובק מדינה של ארזי בחזה אחד, משינה הייתה הסחת דעת נהדרת שהכניסה צבע חדש למיינסטרים. וזה לא דבר של מה בכך.

 

 

בדיוק כפי שהאלבום מ-95' הוא האלבום של בנאי, "העמותה לחקר התמותה" הוא האלבום של ברכה. רווי טקסטים חמודים, לחנים שלא לוקחים את עצמם ברצינות גדולה מדי ועם הרבה מאוד חן טבעי ולא מתאמץ, כתב ברכה את כל האלבום במספר שבועות, העביר לבנאי לליטוש והשאר היסטוריה.

כמעט כל שיר באלבום הזה ראוי היה לצאת כסינגל וחמישה אכן הביאו את האלבום למעמד אחד האלבומים המצליחים ביותר של הלהקה. די להזכיר את "אז למה לי פוליטיקה עכשיו", "אחכה לך בשדות" ו"הכוכבים דולקים על אש קטנה" כדי להסיק שמדובר באלבום שעמד בצורה המכובדת ביותר במבחן הזמן והרדיו.

 

 

מוסכמה ידועה ומוחלטת על מעריציה האמתיים של משינה מפעם, פחות על תחנות הרדיו, היא כי אלבום האולפן החמישי של משינה הוא הטוב ביותר שלה, על אף היותו מנותק לחלוטין מהדיסקוגרפיה של הלהקה, בולט בגסות בין "העמותה" ל"שיא הרגש".

מה הופך אותו לכזה מוצלח? הוא לא הנפיק להיטים גדולים, לא הצליח במצעדי ההשמעות או המכירות ועד היום ממעטת הלהקה לבצע שירים מתוכו בהופעות.

ובכל זאת, אם יש למשינה אלבום שמתחילתו ועד סופו נשמע כמו אלבום קונספטואלי של להקה מגובשת ורצינית, אלבום שמבטא תקופה, יצירה של דם, יזע, תאווה ותשוקה למוזיקה, הרי זה הוא.

בלי לעשות חשבון, בלי לנסות למצוא חן ובלי להצטמצם למסגרות מקובלות, עשו חברי הלהקה מוזיקה כמו זו שהם בעצמם רוצים לשמוע בבית (באותה תקופה היה מדובר כנראה ב'פיקסיז', אם להיות קטנוניים, אבל בגרסה לא רעה בכלל שלהם).

זהו האלבום הקשוח ביותר של משינה אך גם המגובש ביותר, מבחינת תוכן, אופי וצבע. זהו האלבום היחיד של הלהקה שגם היום, למעלה מ-20 שנה לאחר שיצא לאור ו-30 שנה מאז נכנסה משינה לחיינו, יש חשק לשמוע מתחילתו ועד סופו. אלבום שהוא סמל של תקופה, ברית נעורים נוסטלגית. אלבום שנבנה עם תשומת לב מלאה לכל צליל מתוך אהבה כנה ורצינית למוזיקה עצמה, עד שלא משנה אילו להיטים הוציא, הוא עומד כיצירה מצוינת בזכות עצמו.

 

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...