שרית וינו-אלעד: "פה לידנו יש רצח עם"
קוראת לאנשים לצאת מהאדישות ולפעול על מנת לעצור את העוולות שנעשות בעולם, וחושבת שלא רק שמותר להשוות לשואה, גם חייבים לעשות זאת. שעות ספורות לפי שתנחה את טקס יום השואה האלטרנטיבי, שרית וינו-אלעד מדברת על ניכוס השואה, על התנערות מעשייה ועל הצורך לגלות אנושיות וחמלה
"אם אנשים שלא היה להם שום קשר לשואה לא היו מחליטים לעצור את זה, זה לא היה מפסיק. כוחם הנפשי והפיזי של האנשים שהיו בתוך זה לא עמד להם כדי להתמודד עם זה. רק אנשים שזה לא נגע להם יכלו לעצור את זה", אומרת שרית וינו-אלעד, שתנחה הערב (ד'), זו הפעם השנייה, את הטקס האלטרנטיבי ליום הזיכרון לשואה ולגבורה.עוד כותרות ב-nrg:
• כל מה שצריך לדעת על "משחקי הכס"
• לא רק גלידה: דברים שמקבלים בחינם
• אמ"י: תפסיקו את העליהום על וקסמן
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"וזה מה שצריך לקרות גם עכשיו. אני יכולה לבוא ולומר - מה נוגעים לי הפליטים ב'חולות'? מה נוגע לי ילד בסוריה, שבעצם ינק את זה שאני בת השטן, ולמה שאסכן את עצמי ואת חבריי ואשלח אותם אל תוך התופת, כדי להביא לו 'מטרנה'? ועוד אדאג לכך שלא יהיה על ה'מטרנה' כיתוב בעברית, כדי שלא יהרגו אותו אם ימצאו את זה אצלו. אבל הילד הזה, כשהוא יקבל את הקופסה הזאת, ובסוף היום יגלה שמתנדבים מישראל הביאו לו אותה, הוא לא יוכל לשנוא אותם", היא אומרת ובכך מתייחסת גם לפן ההסברתי והתדמיתי שנושאות עימן פעולות סיוע דוגמת זו שתיארה. "חייבים סיוע מבחוץ, חייבים להתערב – זה משהו שהיינו צריכים ללמוד ולהבין. פה לידנו יש רצח עם שמתרחש כבר חמש שנים, והעולם פשוט לא עושה כלום כדי לעצור את זה", היא מוסיפה בכאב.
היום אנו ערים יותר לעוולות שנעשות בעולם, וכל אחד יכול להעביר מידע באמצעות הרשתות החברתיות ולהשמיע קול מחאה כנגד מעשי זוועה. איך ניתן להסביר שתיקה כזו לנוכח העובדה כי ידוע מה מתרחש?
"אני אגיד לך איך אני מסבירה את זה – אנשים נאלצים להתעסק בהישרדות שלהם עצמם והם לא מוצאים בעצמם כוח להיאבק למען מישהו אחר. אני פעילה בארגון סיוע שלוקח על עצמו משימה לפעול דווקא במקומות שאיתם אין לישראל יחסים דיפלומטיים. כשאני מנסה לגייס אנשים לפעולות שמחוץ לגבולות ישראל, הם אומרים לי – 'עניי עירך קודמים'. אני חולה על המשפט הזה - אם אני גרה בהרצלייה, למשל, אז ילד ברמת השרון לא מעניין אותי?
"מצד שני, אנחנו נורא רוצים להחשיב את עצמנו כחלק מהכפר הגלובלי – ילדים משתחררים מהצבא, יוצאים מהגיהינום הפרטי שלהם וטסים לתאילנד. אז תאילנד לא בכפר הגלובלי שלי? פרו לא בכפר הגלובלי שלי? וסוריה זה עוד הרבה יותר קרוב, זה פה, זה בחצר שלי".
לכל אורך השיחה, וינו-אלעד מדברת בשטף, בלהט, ונעה בין כאב ואכזבה מהיעדר הסולידריות האנושית, מחד, ובין ניסיון לשמור על אופטימיות ולעורר מוטיבציה לפעולה, מאידך.
"מהו המשאב הכי גדול שלנו, במדינה הזאת?", היא שואלת ומיד משיבה – "האנשים, הלבבות הפתוחים. ואנחנו הולכים ומאבדים את זה. את השד העדתי, למשל, העירו פתאום. למה? יש כאן רגרסיה, ואני לא יודעת מה היא מנסה להצדיק, הרגרסיה הזאת, אבל היא לא לטובתו של אף אחד".
לאחרונה נראה שהשנאה כלפי האחר בישראל, המפולגת ומשוסעת גם כך, מתלבה ומתלקחת באופן יוצא דופן. מדוע? מה מעורר את ריבוי ההתבטאויות מלאות הארס של אנשים אלו כלפי אלו – מעל דפי הפייסבוק, ברחוב, בכל מקום?
"אולי הגדשנו את סאת הסכסוכים, עד שזה נשפך על הכל – זה נשפך על שוקולד במטוס, זה נשפך על תור בחנות בגדים, וגם על תור בדואר, על מלצרים, על נותני שירות, על הכביש, על מזרחיים, על אשכנזים, על מעורבים, על מחנות עולים, על הכל – כל מה שאתה נוגע בו מתפוצץ כמו מורסה.
"כל הרשתות החברתיות האלה והעניין של לדבר בפייסבוק עם אנשים שאתה לא באמת מרגיש את האנושיות שלהם, זה נותן לאנשים את הלגיטימציה להשתלח באחרים כאילו אין שם בן אדם, שנעלב ומפחד", היא אומרת, כמי ששוטחת את עמדותיה הפוליטיות ודעותיה בסוגיות חברתיות שונות בעמוד הפייסבוק שלה לעיתים קרובות למדי.
חווית פחד של ממש מתגובה תוקפנית לדעה שהבעת בגלוי?
"תקשיבי, שלושה שבועות בצוק איתן הייתי עם דלת נעולה בבית, וכשהילדות היו איתי, אמרתי להן שלא יפתחו את הדלת לאף אחד. את מבינה לאיזה מצב הגעתי? ואני לא אורנה בנאי ולא גילה אלמגור – אני אני, מי מכיר אותי בכלל? פחדתי על חיי, פחדתי על גופי, פחדתי על הילדות שלי. זה מטורף", היא משיבה, נסערת.
"ואומר לך עוד משהו – אם אני צריכה להסיר מדבקות מהאוטו שלי בתקופת מלחמה, מפחד שיזיקו לי, אז אני לא מבינה מה ההבדל בין לגור פה ובין לגור בכל מקום אחר בעולם ולפחד בגלל שאני יהודיה. הורדתי בזמן המלחמה מדבקה של 'שוברים שתיקה' מהאוטו שלי כדי שלא יפגעו בי. באותה מידה בדיוק, כשאני יוצאת מהארץ, אני מדברת עברית בשקט, כדי שלא יפגעו בי".
מה ניתן לעשות על מנת לשנות את האופן בו אנו מתייחסים אלו לאלו? איך אפשר לחנך לסובלנות ולאהבת אדם?
"אני יודעת איך זה אפשרי לחנך מהמקום שלי – כאמא, כחברה, כבת, כאחות, כשחקנית. אני מנסה לתת דוגמה לילדות שלי ואומרת להן – הדעה שלכן נחשבת, כל דבר שתעשו הוא חלק מאפקט הפרפר. אין דבר קטן או גדול מדי בשבילכן, מה שתחליטו לעשות, זה מה שיהיה. ואני באמת מאמינה שאם כל אחד ייקח אחריות על הסביבה שלו, המקום הזה, גלובלית, יהיה הרבה יותר טוב.
"תראי, אי אפשר להגיד עליי שבעברי, לא היו לי פתיל קצר ופה גדול", היא מוסיפה כעבור רגע. "אבל אני מסתכלת על הכל ואומרת – זה לא טוב ככה. מה אני עושה כדי לשנות את זה? ולאט לאט, הסביבה שלי משתנה – למשל, אני לא מרשה לאנשים לדבר לא יפה אחד לשני על גבי דף הפייסבוק שלי".
אני משערת שאת זוכה לתגובות נוסח 'זו סתימת פיות'.
"כן, וזה נכון לכל הצדדים. תראי, אני לא אוכל לשנות דעתו של אדם, בואי נצא מנקודת ההנחה הזאת – אם אדם חושב אחרת ממני, זכותו לחשוב ככה. הבסיס של הבסיס הוא קודם כל לתת כבוד לדעתו. אני יכולה לומר מה אני חושבת, להציג את הטיעונים שלי ולתת דוגמאות, אבל אם זו דעתו, אני לא יכולה לשנות אותה – אני יכולה רק לכבד אותה".
כאשר אני מפנה את תשומת לבה של וינו-אלעד לכך שלכל נושא אקטואלי עליו אנו משוחחות משתרבב פנימה אזכור השואה, היא משיבה - "השואה נכנסת לנו לכל תחומי החיים, היא כל הזמן מסביבנו. אנחנו רוצים לנכס אותה לעצמנו בגלל שאנחנו לא מצליחים אפילו להבין את גודל האסון הזה שקרה, אבל האסון הזה שקרה, ממשיך לקרות כל הזמן, מאז ועד היום".
חלק מהניכוס שאת מדברת עליו נעשה במסגרת התפיסה הכה רווחת שאסור לערוך השוואה, גם אם מנומקת, בין השואה ובין עוולות אחרות מעשה ידי אדם.
"חייבים להשוות! אני כל הזמן אומרת את זה. אם לא תהיה השוואה, איך נדע? חייבים להשוות, וכל מי שאומר שאסור להשוות, כמובן עושה את ההשוואה הזו בעצמו כשזה נוח לו".
האמירה 'אסור להשוות' הופכת את הדיון בשואה מהיבטים מסוימים לטאבו.
"אני לא מאמינה בטאבו, ואני חושבת שטאבו יוצר פתח לשואה. אם אסור לדבר על זה ואסור להתעסק עם זה, אז גם לא נראה את זה ולא נשמע את זה קורה. הטקס האלטרנטיבי מדבר בדיוק על זה, לא על השואה של שנת 39' עד שנת 45' בברלין, אלא על ישראל 2015 – איך הדבר הזה מתבטא בחיים שלנו היום, כל הזמן?".
"חשוב לציין שהטקס לא נעשה באופן שנועד לעצבן אף אחד, זה לא להקטין, להיפך – זה לנסות לחפור בדבר הזה ולהשאיר אותו חי. את יודעת, אין לנו אפילו יום שמציין את האינקוויזיציה, למשל - זו הייתה תקופה איומה ונוראית, ואני לא יודעת אפילו לומר לך כמה אנשים נרצחו שם, מפני שלא מציינים את זה".
אם כך, הכוונה מאחורי הטקס האלטרנטיבי אינה להחליף את הטקס הממלכתי הנהוג, כי אם להציע דיון שונה, נוסף.
"כן, להציע עוד דרך להתמודד עם הדבר הזה שכולנו למעשה דור שלישי או רביעי שלו, גם אם ההורים שלנו אינם ניצולי שואה. כולנו מתמודדים עם המילה הקשה הזאת ביומיום, וכמו שראינו, כל שיחה בסיכומו של דבר תגיע למקום הזה, לדיבור על המקור.
"אני טוענת שכל דרך לשמר זיכרון היא דרך ראויה וטובה. כשאת מסתכלת, שלא נדע מצער, על הורים שכולים, את רואה איך הפחד הכי גדול שלהם זה שישכחו את הילד שלם ורואה מה הם עושים כדי לשמר את הזיכרון שלו. ולכל אחד יש את הדרך שלו – אחד שם ספסל בגינה ציבורית, אחד מחלק מטריות לחיילים. לכל אחד יש את הדרך שלו להשאיר את הילד שלו חי. יש לנו שישה מיליון ילדים מתים, וצריך להזכיר אותם. ומעבר לכך – צריך לדבר על זה, לבחון את זה ולדאוג לכך שזה לא יחזור על עצמו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם