אבא גוריו ב'הבימה': מופע להטוטים פיוטי
מלאכת העיבוד של יצירה מורכבת שכזו להצגה בהבימה דרשה לגשר בין פערי המילה הכתובה לבמה. המעבדת שחר פנקס והבמאית שיר גולדברג התמודדו עם האתגר ביצירת שפה בימתית תזזיתית, וצוות השחקנים הנפלא בראשות יעקב כהן נתן ביצוע מיטבי
''אבא גוריו'', הבימה
"אבא גוריו" (1834) גרם למחברו, אונורה דה בלזק, להבין שמקומו בחיק "הקומדיה האנושית" - שם כולל ליצירותיו שעסקו בחברה הצרפתית. מאז כתב על אנשים קטנים ורמוסים, עשירים ועניים, מכובדים ונדכאים כאחד, בתפאורה חלומית אך נטולת חסד, איש-איש ובדידותו שלו.
עוד כותרות ב-nrg:
• לגליזציה: מהלך אפשרי או פנטזיה?
• עד כמה "פאודה" מציאותית? מסתערבים עונים
• הנוקמים ומקס הזועם: כל הסרטים שישרפו את הקיץ
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
הרומן בנוי מעלילות משתרגות מסיפורי דרי האכסנייה שברחוב נב סנט ז'נבייב הפריזאי. הדמויות ממוקמות בדרגות שונות בסולם המעמדות האנושי, כשהן נאבקות כנגד כל הסיכויים ביצר הישרדותן.
מלאכת העיבוד של יצירה מורכבת שכזו להצגה ב'הבימה' דרשה לגשר בין פערי המילה הכתובה לבמה, שהרי ספר והצגה מקוטבים זה מזה כמרחק שמים וארץ. בפני המעבדת שחר פנקס והבמאית שיר גולדברג ("תהילה", "אדם לא מת סתם", "האדרת", "המאהב" ועוד) עמד אתגר לא קטן, איתו התמודדו כהרגלן ביצירת שפה בימתית תזזיתית, המתנהלת כמשחק פינג-פונג של סיפורים ואנשים.
כתיאטרון סיפור דמוקרטי בו המינימליזם חוגג (התפאורן סשה ליסיאנסקי, מעצב התלבושות מאור צבר והתאורן מרטין עדין המומחים בתחומם), העברית עשירה והקצב משתנה בהתאם להתרחשות, ההפקה לוקה בחסר ומתקשה להשתלט על מופע הלהטוטים הפיוטי. ההיצמדות לסגנון המוכר והבטוח עבור צמד היוצרות עומדת בעוכרי התוצר הכללי, ועם זאת מדובר תמיד בתיאטרון אחר, מאלף בצבעוניותו, שמצליח לגעת ללב הקהל.
לאחר פזמון מתפייט אודות עיר האורות (מוזיקה: שלמה גרוניך), לשונות רעות מובילות אותנו לאבא גוריו, סוחר אטריות שירד מנכסיו, כשמאחורי דלתו משנוררת בכורתו אנסטאזי מהונו הדל, בעוד הזקן דואג גם לדלפין אחותה. עד שהכסף יסמא ערכי משפחה, ניוודע לסטודנט התפרן אז'ן דה ראסטיניאק, התובע מאמו להעביר כספים במאבק נואש לשם שמירת הצלם האנושי, לגברת ווקה, מנהלת הפנסיון הזקוקה לשכר משתכניה לתחזוקתו על דייריו המטורללים, ולווטרן הנכלולי, בין היתר, המוכיח את כוח הממון על ההמון, נוסף להיתקלות בפשיטת רגל מוסרית המשותפת לכולם.
החוליה החזקה ללא ספק שרויה בביצוע, הודות לצוות השחקנים המיטבי: יעקב כהן כגוריו מגיש ביצוע כובש ומשכנע, ממנו ניבטת דמותו בגמלוניות מרתקת. לאה גלפנשטיין ונעמה ארמון הן בנותיו במשחק קליל שאינו מתייסר מרצח האב הסובלימטיבי. מאיה מעוז מרשימה כאצילה, עידו ברטל מצוין בהבעת האידיאליזם של ראסטיניאק ושמיל בן ארי חד כווטרן. דוית גביש מפיחה נשמה יתרה במדאם ווקה, ואיתה אלינור פלקסמן כמשרתת. אושרת אינגדשט טובה כויקטורין, כשאת צוות השחקנים משלימים שחר רז כמספר יודע כל, רוברט הניג ודניאל סבג.
חרף הצרת היריעה שמקלה מחשיבות המסר המכונן, זוהי הצגה יפה מאוד, לעתים יפהפייה, ואף השלמה ביותר עד כה מהצגות פנקס את גולדברג. וממילא, מי צריך לדון ברלוונטיות המחזה לימינו כשיש את החיים עצמם? לאחר הפרמיירה שנערכה אמש (א') הקהל התפלג למוזמני לקבלת הפנים החגיגית שערך התיאטרון ולקהל "רגיל". הנכבדים הורשו לעבור אל המבואה, בעוד שהשאר התבקשו לצאת מהכניסה הראשית. כנראה שהעולם עדיין נחלק לנחשבים יותר ולנחשבים פחות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם