ראשי » תרבות » טלוויזיה

מה הבעיה של "שנות השמונים"?

גם מעבר לים מתרפקים על העשור המשעשע הזה, וסדרות של סטנדאפיסטים הוכיחו את עצמן מזמן. שלום אסייג מוכשר וכל הכבוד גם לבן שלו, שמצליח למרות הצל הגדול של אביו. אפילו מהמבטאים המגוחכים התעלמנו. אז מה בכל זאת כל כך נורא ב"שנות ה-80"?

אין לי בעיה עם שנות השמונים. כמה מחבריי הטובים ביותר נולדו בשנות השמונים, ובראשם אני. יש המון על מה לצחוק בעשור הנפלא והמזעזע הזה, וגם מעבר לים, אם זה ב"כולם שונאים את כריס" ואם זה ב"הגולדברגים" (הסיטקום הכי חמוד שאתם לא רואים, כנראה), מתרפקים על השנים האלה, שמספקות חומר קומי למכביר. מכניסים קצת רפרנסים תקופתיים, איזה רובוטריק אחד או שניים, נעלי אולסטאר וקליפ של אדם, ואתה מסודר.

עוד כותרות ב-nrg:
• אמהות שכולות מתמודדות עם הכאב באמצעות יצירה
• "משחקי הכס": תושבי ווסטרוז יוצאים לבחירות
• תערוכה: עמדות מתגרות אודות גבריות בצה"ל
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

אין לי בעיה עם סדרות של סטנדאפיסטים. אף אחד לא טוען ש"סיינפלד" ו"החברים של נאור" עומדות באותה מדרגה של איכות, אבל ברוב המקרים, לסטנדאפיסט יש עין חדה למצבים ולדיאלוגים, שתסריט קומי טוב זקוק לה כמו אוויר לנשימה.
 
אין לי בעיה עם שלום אסייג. אני חושב שהוא אדם מוכשר ומצחיק, וכשחקן הוא נקודת האור של "שנות השמונים", שמצליח לבנות דמות מעוררת סימפטיה של אבא שמנסה להחזיק קצר את ילדיו, למרות שלשני הצדדים ברור שלאיומיו אין שום ערך. פה ושם אפשר גם לזהות שרידים למופעי הסטנד-אפ שלו, כמו הרב האסתמטי שמתקשה בקריאת התורה.

אין לי בעיה עם דניאל אסייג, שמתמודד עם המשימה הכמעט בלתי אפשרית של לנסות ולהתפתח כקומיקאי תחת הצל הגדול של אביו. אפילו לגלם את בן דמותו של אבא שלך זה לא פשוט ולא מובן מאליו, כשמדובר בסטנדאפיסט שנחוש לגבש לו זהות משל עצמו.

אין לי בעיה עם מבטאים. הקישור האוטומטי של "הומור מבטאים = הומור נחות ומיושן" כבר נמצא היום בקונצנזוס, והרבה פעמים בצדק, אבל בטח לא כשמדובר בסדרה על ימי נעוריו של שלום אסייג בטירת הכרמל. שהמרוקאים ידברו במבטא מרוקאי, והגרוזינים במבטא גרוזיני (היה שלום, רומן סימחייב ז"ל, הוא-הוא שאליקו חונדיאשווילי בעל המכולת). מה יותר הגיוני מזה?

אבל יש לי בעיה עם סיטקום שלאורך 30 דקות של פרק, לא מעלה כמעט שום חיוך.

"שנות השמונים" עלתה אמש לעונה שנייה ב"רשת", ואם לשפוט על פי הפרק הראשון, הרי שלמרות האסייגים, ולמרות הקאסט הנאה, היא נכשלת במבחן הבסיסי ביותר של סדרה קומית: מבחן ההצחקה. כשפרוספר (שלום אסייג) אומר ש"הרב שוקרון גמר את הסוס", וקוקו הטמבל (יגאל עדיקא) שואל "מה, הוא הלך מכות עם סוס?", קשה שלא לתהות איך בדיחה כזאת הצליחה להתגלגל לתסריט. שמות תואר כמו "צבעוני", "תקופתי" ו"נוסטלגי" הם על הכיפאק, אבל "מצחיק" זה עדיין טיפונת יותר חשוב.

המון סיטקומים ישראלים נורא-נורא מביכים הסתובבו לאורך השנים על הממיר שלכם. חלקם עדיין מסתובבים, וברוב המקרים גם משתמשים בצחוקים מוקלטים שנשמעים כמו פס קול של הלוויה עצובה במיוחד. "שנות השמונים" לא מביכה. היא פשוט לא מספיק מבדרת, וזה פספוס גדול.

"שנות ה-80", חמישי, 'רשת'
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...