הצגה על רוצח בתמיכת משרד התרבות והעירייה
הצגה המבוססת על מכתביו של וליד דקא, אסיר עולם ששותף לרצח החייל משה תמם, עלתה בתיאטרון אל מדיאן החיפאי לרגל יום האסיר הפלסטיני. שחקנית בתיאטרון: זו אמנות. אחייניתו של הנרצח: אם הגיבורים שלכם רוצחים, מה זה אומר עליכם? כל התגובות
לרגל יום האסיר הפלשתיני שחל אתמול, מוצ"ש, הועלתה בתיאטרון אל מדיאן בחיפה ההצגה "הזמן המקביל", הצגה שנוצרה בהשראת מכתביו של האסיר וליד דקא, שנדון למאסר עולם על פעילותו בחולייה שחטפה ורצחה את החייל משה תמם ז"ל באמצע שנות השמונים.עוד כותרות ב-nrg:
• משפטי המחץ של ההומור הישראלי
• פאצ'ינו בן 75: הסרטים הכי טובים
• יוצרים ואמנים נפרדים מ'קפה תמר'
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
למרות קולות המחאה של ארגון נפגעי הטרור "אלמגור" ושל גורמים פוליטיים בעיר, שדרשו מעיריית חיפה להפסיק מיד כל תמיכה כספית בתיאטרון הערבי "אל מידאן", ועל רקע הפגנת המשפחות השכולות מחוץ לתיאטרון, ובהם משפחתו של תמם, ההצגה התקיימה כמתוכנן. המוחים מבטיחים - נמשיך להיאבק בתמיכה העירונית לתיאטרון. שני הצדדים מגיבים לסערה בראיונות בלעדיים ל-nrg.
בני משפחתו של החייל משה תמם ז"ל, שנרצח ע"י וליד דקא, הפגינו אמש מחוץ לתיאטרון אל מדיאן לפני ובזמן ההצגה, יחד עם הפעיל החברתי והפוליטי עודד סושרד, יוסי צור, אביו של אסף צור ז"ל שנרצח בפיגוע קו אוטובוס 37, גילה מולכו, שאחיה נרצח בעזה לפני 22 שנה ותומכים נוספים.
אחייניתו של תמם ז"ל, אורטל תמם, קראה לעבר הקהל שהגיע לצפות בהצגה: "כיצד אתם הולכים לראות הצגה על הרוצח וליד דקה, שחטף את הדוד שלי משה תמם כשהיה בן 19, עינה אותו במשך יומיים ותקע לו כדור בראש? אנשים שהגיבורים שלהם הם רוצחים - מה זה אומר עליהם? הרוצח דקא הספיק לעשות שני תארים על חשבון מדינת ישראל, התחתן והתאפשר לו להתייחד עם אשתו בתא שלו. לדוד שלי לא יהיו ילדים ולא שום דבר בגלל גיבור ההצגה שלכם".
מזכ"ל חד"ש רג'א זעאתרה שהיה בין באי ההצגה קרא לעבר תמם בתגובה: "הרוצחים האמתיים היא ממשלת הכיבוש, ששלחה את הדוד שלך למות. הממשלה שלך רוצחת את שני העמים. ממשלת ישראל היא ממשלת טרור".
בארגון "אלמגור" שארגן את המחאה מספר ימים לפני ההצגה ואת ההפגנה מול התיאטרון אמש, אומרים כי "אין לתת במה לאירוע ולהצגה הנותנים מימד אנושי לרוצחים נתעבים הנושאים עונשם בכלא. ההצגה מתוארת כניסיון לגלות את האדם שבאסיר".
השחקנית סלוא נקרא, החברה בהנהלת תיאטרון "אל מדיאן", מגיבה לטענות: "כל אלה שמדברים על ההצגה הזאת - הם לא ראו אותה בכלל, הם לא יודעים על מה הם מדברים, רק שמעו את השם של וליד דקא וכבר הם עושים עליהום. את ההפקה הזאת של 'הזמן המקביל' יש לנו מזה שנתיים בתיאטרון, זו הצגה שבנויה על מכתבים שכתב וליד דקא לאהובה שלו, וזה בעצם סיפור קטן של אדם שמתכונן לחתנה שלו על ידי כתיבת המכתבים לאהובתו ומנסה לבנות עוד (כלי הנגינה) בתוך הכלא יחד עם חבריו כדי לשמוח ביום החתונה. כל הנושא של הארגון הפוליטי בכלל לא קיים בהצגה, הכול סביב הסיפור האישי בזמן השהות בכלא, סביב השאיפה לחופש, איך דבר בסיסי כמו חתונה מחוץ לכלא, מקבל משמעות אחרת בתוך הכלא".
האם אמנות צריכה להציג פנים אנושיות של כל אסיר, אפילו של מחבל שחיסל ישראלים?
"זה ויכוח שלא התחיל היום בעקבות "הזמן המקביל", אלא ויכוח שקיים כבר שנים. אתם קוראים להם מחבלים, אבל יש אנשים שקוראים להם לוחמי חופש, יש כאלה שקוראים להם פדאיון, ואתה יודע מה? זה משתנה עם השנים וזה ויכוח שלא שייך להצגה הזאת.
"אני יכולה לקחת חלק בויכוח הזה, אבל לקבוע שאני לא יכולה להציג צד אנושי של אדם שהיה מעורב גם בעשייה שמבחינתו חותרת להביא חופש לעמו ואתה חושב שהוא טרוריסט, זה ויכוח אחר.
"העלו כאן הצגות על אסירים, של ממש רוצחים שרצחו אנשים במטרה לרצוח, אבל מהימין, ואף אחד לא צעק ומחה, גם המון הצגות נעשו על אסירים לא פוליטיים, כמו 'קריזה' של נולה צ'לטון או הסרט 'מאחורי הסורגים', אז למה שם מותר וכאן לא? למה אף אחד לא קם וצעק - למה מביאים רוצח על הבמה שמבטא את אהבתו לאמא שלו? היום אפילו מביאים דמויות של נאצים לשעבר שהיו מעורבים ברצח העם היהודי, אז זה כן לגיטימי? הויכוח על הרצח הוא לא העניין, אני יכולה להתמודד עם השאלה אם וליד מחבל או לא מחבל, אבל הויכוח הזה לא שייך להצגה הזאת, להלביש משהו פוליטי על הצגה שלא אמורה לעורר את השאלה הזאת, זו טעות".
בחרתם להעלות את ההצגה במיוחד לרגל יום האסיר הפלשתיני, זו כן הצהרה פוליטית.
"זה תיאטרון, אמנות, לא אירוע פוליטי, בוא לא נתבלבל. אמנם גם תיאטרון מעלה שאלות פוליטיות, אבל זה לא אקט פוליטי, זו לא הפגנה או אסיפה כללית של אסירים, האגודה למען האסירים הפלשתינים הזמינו את ההצגה להיות חלק מהאירוע שלהם, כי היא מתאימה להם בכך שהיא מספקת התבוננות מעמיקה ואנושית על בן אדם שעבורם נחשב ללוחם. אנחנו לא מקיימים שום אירועים, זה לא העניין שלנו, אותנו מעניין האדם שמאחורי התווית של לוחם או מחבל, תלוי מי מסתכל".
חששתם מהמחאה של המשפחות השכולות ליד התיאטרון?
"זכותם למחות, אני הראשונה לתמוך במחאה דמוקרטית ומאמינה בזכותו של כל אדם להביע את דעתו, לשמחתי אנחנו לא חזרנו לחוויות של שנאה וגזענות בלי תוכן ממשי, שהיו מנת חלקנו בהפגנות בחיפה בזמן 'צוק איתן'".
מהצד הפוליטי הגיעה המחאה דווקא מכיוונה של מפלגת העבודה בעיר, "המחנה הציוני". דודו מגן, יו"ר ועדת החקיקה של מפלגת העבודה בחיפה ומתאם הסניף החיפאי מול הכנסת העלה פוסט בעמוד הפייסבוק שלו, בו הוא קורא להפסיק את התמיכה העירונית בתיאטרון: "זה מטריד אותי שהצגה מסוג זה עולה במימון כספי הארנונה שלי. בסופו של דבר זכותם של הערבים לחשוב מה שהם רוצים, להלל את הרוצחים, זה עניין שלהם ואני לא מערער על זכותם להעלות הצגה כזאת או ללכת לצפות בה, אבל ברגע שעיריית חיפה תומכת בתיאטרון הזה, ויתרה מכך, תמיכת העירייה היא החלק הארי בתקציב התיאטרון (משרד התרבות תומך בהיקף קטן הרבה יותר), לא הגיוני שכספי הארנונה שלי יממנו תיאטרון כזה".
חיפה עיר מעורבת, יש גם משלמי מיסים ערבים.
"נכון, אבל יש גבול. כמו שלא הייתי מצפה שיתמכו בהצגה כהניסטית, ויש ימין קיצוני בעיר, כך אני לא הייתי רוצה שיתמכו בהצגה שמהללת רוצחים".
בהנהלת תיאטרון טוענים שהמתנגדים לא טרחו לראות את ההצגה שהם מתנגדים לה, ומדובר למעשה באמנות, ומתוך החופש האמנותי ניתן להעלות לבמה כל דמות אנושית שהיא.
"זו לא רק אמנות, יש לה הקשר פוליטי והיא מוצגת ביום האסיר הפלשתיני שמהותו שחרור כל האסירים הפלשתיניים מבתי הכלא בישראל. מארגני האירוע הם האגודה למען האסירים, עמותת 'פלסטינייאת', קואליציית נשים לשלום והוועד הישראלי למען האסירים הפלסטינים. אלה לא גנבי מכוניות, אלה אסירים ביטחוניים שהתפוצצו בבתי קפה ורצחו ילדים וזקנים. אם מתייחסים אליהם כשבויי מלחמה אז שכשיבוא השלום - נשחרר את כולם, אבל עד אז, ה'אמנות' הזאת היא בעצם חלק ממאבק פוליטי ואין כל סיבה שכספי הארנונה יממנו מאבק פוליטי אנטי ציוני במובהק, עם כל הכבוד שאני רוחש לדו קיום בעיר".
הם טוענים מצדם שכשהציגו את "קריזה" או "מאחורי הסורגים" איש לא הזדעק על מתן פתחון פה לפושעים ורוצחים.
"גם אם מישהו יחליט להעלות את סיפורה של מארי פיזם, רוצחת ביתה רוז ז"ל, יש בזה טעם לפגם. כששידרו את הראיון עם ארז אפרתי המואשם באונס, קמה קול זעקה ואני אישית השתדלתי לא לראות את הסיפור האנושי של אנס, ובאמת אני חושב שהרגולציה הייתה צריכה למנוע את השידור הזה".
מעיריית חיפה נמסר בתגובה לפוסט של מגן - "קראנו את פנייתך בעיון, אנו מבינים ומתחברים לכאב. יחד עם זאת עיריית חיפה לא מתערבת בתכנים העולים בתיאטרון זה או אחר".
מגיב (מפתיע או לא – לשיקול דעתכם) נוסף לפוסט הוא פרופ' אמיר חצרוני שכך כתב: "אני מאוד מאוכזב שלא הזמינו אותי כסלב להצגה. ציפית להזמנה זוגית ואפילו לכרטיס משולש".
לא הצלחתם למנוע את העלאת ההצגה.
מגן: "תשמע, אם פרופ' חצרוני נעלב שלא קיבל הזמנה להצגה בתור סלב אנטי ציוני, אתה יכול להבין שההצגה הזאת לא ראויה. המאבק הוא על התכנים של התיאטרון להבא, נפעל לכך שהצגות במימון עירוני יהיו מפוקחות מבחינת התכנים ויועלו לדיון בישיבות מועצת העיר".
באחד המכתבים שעל בסיסם נכתבה ההצגה, כותב וליד דקא מתאו מכתב לילדו שטרם נולד, משום שהיה אסור עליו להתייחד עם אשתו: "היום אני מסיים את שנתי העשרים וחמש בכלא – תשעת אלפים, מאה שלושים ואחד ימים ורבע. זהו מספר ללא גבול. זהו אורך ימי המעצר שלי, שלא הסתיימו עדיין. הגעתי לגיל חמישים, וימי נחלקים לשתי מחציות – כלא וחיים. הימים האלה אוחזים בצווארם של הימים האחרים. כל יום שהעברתי בכלא קופץ על אחיו שהעברתי בחיים, כמו שקית המנסה להתרוקן מהזיכרון שנותר בה. הכלא הוא כאש האוכלת את רסיסי הזכרון... איזהו השיגעון, שאני כותב מכתב לחלום, או שהחלום הופך לתיק בשב"כ? אני כותב לילד שטרם נולד... לחלום המפחיד כבר את הסוהר... אני כותב למילאד, מולד העתיד, משום שכך אנו רוצים לקרוא לו, וכך אני רוצה שהעתיד יכיר אותנו".
משה תמם ז"ל שירת כמדריך בהפעלת ציוד מכני כבד בדרגת רב"ט. ב- 6 באוגוסט 1984 הוא יצא לחופשה לביתו, נפגש עם חברתו וליווה אותה אל ביתה בטבריה. בשעות הערב חזר באוטובוס שנסע מטבריה לתל-אביב. בתחנת בית ליד ירד מהאוטובוס ועקבותיו נעלמו. כעבור ארבעה ימים נמצאה גופתו וסימני חבלה בראשו. בחזהו היה נקב של כדור חודר. בן 19 הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בנתניה. השאיר אחריו הורים, שלושה אחים ושתי אחיות והונצח על ידי משפחתו במצבה שהוקמה בחבצלת-השרון, הישוב שבו נולד וגדל.
תגובת משרד התרבות והספורט: משרד התרבות תומך בלמעלה מ-800 גופים ומוסדות תרבות בהתאם לקריטריונים הקבועים בחוק. המשרד אינו שותף לתכני הפעילות המתקיימת בגופים הנתמכים ואינו רשאי להתערב גם במקרים שהוא אינו מסכים עם החלטות ניהוליות המתקבלות בהם או בתוכן אמנותי המוצג בהם, לרבות בהצגה האמורה שכלל אינה נתמכת ע״י משרד התרבות. יודגש כי במשרד מבינים את כעסה של המשפחה אך ההחלטה כאמור נתונה בידי הנהלת התיאטרון בלבד.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם