ראשי » תרבות » טלוויזיה

חי ורונן דוידוב: "רק אל תשוו אותנו לזגורי"

ההורים של רונן וחי דוידוב ניסו לשכנע אותם לנטוש את קריירת המשחק ולעבור למקצוע שנחשב מכובד יותר בעדה הבוכרית. במקום שהילדים יקשיבו, הם לקחו את הלחץ הזה והפכו אותו לסדרה הקומית "איפה אתה חי?" בהשתתפות הסבתא האוריגינלית

"כשהייתי קטן, סבתא שלי הייתה מדברת איתי בוכרית. אמרתי לה, 'סבתא, את בישראל, דברי עברית', והיא ענתה: 'אני כבר מבוגרת. בגיל שלי לא תעזור לי עוד שפה. אתה צריך שפה נוספת'. שאלתי אותה: 'אבל מה אני אעשה עם בוכרית? זו שפה?'. מי היה מאמין שכמה שנים אחר כך אני אכתוב ואצור ואתפרנס מהשפה הזו".

עוד כותרות ב-nrg:
• הומופוביה במשחקי הכס? איזו הפתעה!
• יוצרים ואמנים נפרדים מ'קפה תמר'
• למה עומרי חיון עזב את הארץ?
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

השחקן רונן דוידוב לא רק מתפרנס מבוכרית, אלא ממש נושם אותה. הוא ואחיו חי, שחקן גם הוא, לא חלמו לפני עשר שנים שההצלחה תאיר להם כך פנים, עם תיאטרון בוכרי משלהם שהפך ללהיט היסטרי בקרב בני העדה, דרמת טלוויזיה מדוברת בכיכובם, סרט דוקומנטרי מצחיק שהוצג בכל העולם, ועוד כהנה וכהנה תפקידים בסדרות כמו "שנות ה־80", "פצועים בראש", "פיג'מות" ו"יש מצב".
 
אני פוגש את הדוידובים, בני עדתי הגאה, יום לאחר חזרתם מסיבוב הופעות בן שלושה שבועות בארה"ב ובקנדה, כשהחוויה עדיין ניכרת על פניהם. "בניו־יורק הופענו ב'קווינס קולג'', באולם של 2,300 איש. היה מפוצץ, ומאות אנשים שלא השיגו כרטיס נותרו בחוץ", מספר רונן. "הדבר הזה מרגש בכל פעם מחדש. מדהים לראות שגם כל כך רחוק מפה, האולמות מלאים ואנשים מעריכים ואוהבים את מה שאנחנו עושים".

בכל שנה כותבים האחים הצגה חדשה לתיאטרון שלהם, ומעלים אותה במשך שנה. כעת הם חוגגים עשור לתיאטרון שלהם, עם ההצגה "ג'אנג אנוזי" ("הסכסכנים"): זוג מבוגר מייעץ לזוג צעיר שבא לגור לידו איך לנהל את הבית, ומרוב עצות גורם לצעירים להסתכסך.

"סיפורים יש מכאן ועד הודעה חדשה", עונה חי על שאלתי מהיכן שואבים כל כך הרבה חומרים. "ההצגה הראשונה הורכבה ממערכונים ונקראה 'חנדה חנדה' (צחוק צחוק). אחריה עשינו מחזמר בשם 'בבוכרה הייתי בוי' (עשיר) - עיבוד ל'כנר על הגג', שכלל ארבעים שחקנים, נגנים ורקדנים. במהלך השנים העלינו לסירוגין מופעי מערכונים שנקראו גם הם 'חנדה חנדה', והצגות מתחלפות כמו 'ג'וני אונש' (נשמה של אמא) שהוא עיבוד מודרני ל'הקמצן' של מולייר, הצגה בשם 'המתאבד' שכללה הרבה ביקורת חברתית, וגם את ההצגה 'אלטעזאכן', שמתעסקת בנושא של ישן מול חדש – הדור הצעיר שבוחר להחליף דברים שהתקלקלו, כולל מערכות יחסים, מול הדור המבוגר שמעדיף לתקן. בכל הדברים שעשינו אף פעם לא אמרנו מה נכון – רק הצגנו את המציאות. זו הסיבה לכך שלהצגות שלנו מגיעים בני 3 עד בני 90, וכולם מצליחים להזדהות ולהתחבר מהמקומות שלהם".

לפחות חלק מהחומרים שלכם יכול להתאים לציבור הרחב. מי הקהל שמגיע? רק בוכרים?

"כן, ההומור הוא בוכרי", אומר רונן. "אנחנו מדברים בשפה הזו ומספרים סיפורים שקורים בכל בית בעדה. הקהל הזה מכיר את הנורמות והערכים, את המסורת ואת התרבות, ויכול להזדהות עם הדברים ולצחוק".

לדברי חי, הבחירה להתמקד במופעים מול קהל בוכרי נוצרה בשל צורך שעלה מן השטח. "בני העדה, בעיקר המבוגרים, לא יצאו בשלושים השנים האחרונות לתיאטרון ולקולנוע, כי לא הבינו את השפה", הוא אומר. "ברגע שהתיאטרון שלנו הוקם, הם הרגישו שסוף־סוף יש מי שמדבר אליהם בגובה העיניים, ויש להם לאן ללכת".

חי (35) ורונן (27) הם שני הצעירים בין ארבעה אחים. בבוכרה היה אביהם מורה לצילום באוניברסיטה ובעל חנות צילום, והאם עבדה כגננת. ב־1979 עלתה המשפחה ארצה, כשחי היה ברחם אמו. בהתחלה גרו בבאר־יעקב ואחר כך עברו לשכונת תל־כביר בתל־אביב. "כשההורים שלי עלו, אף אחד לא הכיר בתארים שלהם", אומר חי. "אז אבא פתח כאן 'פוטו', אמא הלכה לעבוד בניקיון, ועם הזמן למדה ב'תדמור' ונהייתה מנהלת משק".

האהבה שלו למשחק, מספר חי, צמחה הרבה בזכות הקשר החם שלו עם סבתו מצד אמו. "סבתא דיברה איתי המון, סיפרה לי סיפורים, שרה לי שירים, לימדה אותי דברים מדהימים. בזכות כל מה שהיא שמה לי בפה, כבר בגיל צעיר מאוד מצאתי את עצמי עומד מול עולים בוכרים, מצחיק אותם, שר, מספר, מקבל כפיים. כמה שנים אחר כך כבר התחלתי ללמוד בדיחות ולספר אותן באירועים. הייתי מין ילד פלא כזה. אחרי שרונן נולד, התחלתי לצלם איתו סרטים בבית, בעזרת המצלמות של אבא".

חי למד בבית הספר שז"ר בבת־ים, במגמת תיאטרון. רונן, שגדל כבר לתוך אהבת המשחק של אחיו, החל ללמוד בבית הספר הדתי רש"י בתל־כביר, אבל בכיתה ג' החליט שזה לא בשבילו ועבר לבית הספר ברנר החילוני. שם, במגמת התיאטרון, זיהתה המורה לדרמה את הפוטנציאל שלו, ודאגה לפתח אותו. "בניגוד לחי, שלא ידע לאן להמשיך, לי זה היה ברור. אחרי ברנר עברתי לבית הספר לאמנויות ואחר כך לתלמה ילין, שנחשב לבית הספר הכי טוב בארץ לתיאטרון".

בצבא שירת חי כקצין ניהול. הרצון הבוער לעסוק במשחק הוביל אותו להקים עם חברים את תיאטרון חיל הקשר. כמה שנים אחר כך התגייס רונן, שהגיע ישירות לתיאטרון צה"ל ושירת בו שלוש שנים. המסלולים של שני האחים נצבעו בגוון אחיד כאשר בהפרש של כמעט עשור שניהם נבחנו בבית הספר הנחשב של ניסן נתיב, ושניהם התקבלו.

התיאטרון שלהם, מספר חי, נולד די במקרה. "אחרי שסיימתי את הלימודים בניסן נתיב, הקמתי עם כמה חבר'ה קבוצה שעשתה מערכוני נונסנס. קראנו להצגה שלנו 'מושב לצים' והופענו ב'צוותא' על בסיס קבוע. גם רונן, שהיה אז בן 17, השתתף. אחד החברים שלי, שהפך למנכ"ל של קונגרס יהודי בוכרה בראשות לב לבייב, ראה את ההצגה וביקש שנופיע בהתנדבות לפני סטודנטים בוכרים. הסכמנו".

ההופעה נחלה הצלחה, והמנכ"ל הציע לחבורת השחקנים המוכשרת להופיע באירוע גדול יותר - טקס חלוקת מלגות לסטודנטים בוכרים, בנוכחות ראשי הקהילה. "הכנו את השעה הרגילה שלנו", מספר חי, "אבל אז חשבתי – הרי יצפאן מדבר בהופעה שלו גם בעיראקית, חנה לסלאו זורקת יידיש, סוויסה משבץ מרוקאית: כל אחד מביא את הבדיחות שלו מהבית, וזה תופס. למה שאני לא אעשה את זה? החלטנו שבתוך הצגה של שעה יהיה מערכון אחד של עשרים דקות בבוכרית, על מרוקאי שבא לבקש מלגה מקונגרס יהודי בוכרה, ועל 'שרשרת החיול' שהוא עובר כדי להפוך לבן העדה. הקהל אהב מאוד את כל המופע, אבל באותן עשרים דקות זה היה צחוק שלא שמעתי בחיים שלי. כפיים שלא קיבלתי בשום מופע ובשום מקום".

בסיום הערב נקרא חי אחר כבוד אל לב לבייב, נשיא הקהילה. "הוא שאל אותי: 'איפה הייתם עד היום? לא ידעתי שיש דברים כאלה בכלל'. ואז הוא אמר שבעוד יומיים יתקיים בבנייני האומה המושב השנתי הגדול, שאליו מגיעים ראשי קהילות מכל העולם וגם חברי הקהילה מהארץ. 'אתם מקבלים את המופע המרכזי, במקום המופע שתוכנן. תעשו את הקטע הזה, ואם אתם יכולים, תכינו עוד ארבעים דקות באותו סגנון'".

איך מעמידים ביומיים כמות כזו של קטעים מספיק טובים?

"כבוגרי בית ספר למשחק, אנחנו עובדים כמו מכונה משומנת. לימדו אותנו להיות חיות במה. בתוך עשרים דקות אתה יכול לכתוב סצנה וגם להעמיד אותה".

רונן: "היה לנו הבסיס של 'מושב לצים'. לקחנו משם מערכונים, עשינו להם סוויץ' לבוכרית, וזה יצא מצחיק פי עשרה. חוץ מהחומרים הקיימים, הוספנו שני מערכונים חדשים בבוכרית".

"המופע היה כל כך מוצלח", מספר חי, "שמיד אחריו כבר התחילו הטלפונים – 'אנחנו רוצים אתכם בווינה', 'אנחנו רוצים אתכם באמריקה'. וזה כשאין עוד הצגה, רק כמה מערכונים. קבענו הופעה לעוד שלושה־ארבעה חודשים, מתוך כוונה להכין שעתיים של מערכונים באותו ראש".

בתוך חודשיים היה לחבורה חומר של יותר משעתיים וחצי. את הצגת הבכורה של תיאטרון "חנדה חנדה" הם ערכו בווינה, מול 500 איש דוברי עברית ובוכרית. "זה היה אחד האולמות היפים באירופה", נזכר חי. "פשוט חלום. נתנו מופע מדהים יחד עם קובי מרציאנו ויניב נחמיאס, שלמדו את השפה. הפתענו אפילו את עצמנו".

האחים לבית דוידוב לא הסתפקו בתיאטרון שלהם, וכתבו את הסדרה "איפה אתה חי?" שבה הם גם מככבים לצד עדי הימלבלוי, רבקה מיכאלי, טוביה צפיר, לירז צ'רכי, ענת עצמון, אופירה רחמים ועוד. בסדרה, שרצה בשבועות האחרונים בערוץ הראשון ומבוססת על סיפור חייהם, מגלם רונן בחור בשם חי שחולם להתקבל לבית ספר נחשב למשחק, בעוד אחיו הגדול (המגולם בידי חי) ואביו מצפים שייכנס לעסקי הצילום של המשפחה. לאמם של האחים (רבקה מיכאלי) חלום משלה: שבנה חי יתחתן, כנהוג בעדה, עם בחורה בוכרית טובה. אלא שלבן, רחמנא ליצלן, תוכניות אחרות, בלונדיניות לגמרי.

מיכאלי זוכה על תפקידה בסדרה לפרגון מלוא החופן מן האחים. “גדלנו עליה, אבל מי האמין שהיא תדבר בבוכרית? זה מדהים”, אומר רונן. “כשבוכרים רואים אותה מדברת בשפה שלהם, הם בהלם, ממש מתים על זה”.
“רבקה הכניסה נשמה לתפקיד”, מוסיף חי, “וזה תפקיד לא קל. כשהוא נכתב, מאוד פחדנו שהאמא הזאת עלולה לצאת קצת מפלצת. בזכות רבקה, שידעה להביא את הדברים האמיתיים של האמא הדאגנית ולא שפטה את הדמות, היא יוצאת מאוד אנושית”.

אני דווקא התרשמתי שהאמא היא סוג של "פולנייה" - נדחפת לכל מקום, מקלקלת יחסים.

חי: "אמא בוכרית ואמא פולנייה - אין הרבה הבדל. זו האמא היהודייה בעצם".
 

אני קצת נעלב בשביל האמא הבוכרית שלי. אתם באמת מרגישים שהאמא הבוכרית היא כזאת?

רונן: "אנחנו בחרנו להציג משפחה שהאמא בה דומיננטית, אולי בגלל שככה זה בסיפור החיים שלנו. הלכנו למקום המוכר לנו".

"מבחוץ זה יכול להיראות חונק, ולפעמים זה באמת חונק", אומר חי. "אבל קשה מאוד לשמור על המסגרת בצורה קנאית - כפי שהבוכרים מרגישים שצריך לעשות - בלי ללחוץ קצת".

כלומר, אתם מבינים את הדור הזה.

"מבינים", אומר רונן, "אבל עדיין מעבירים ביקורת. אנחנו לא שופטים את זה, אנחנו רואים את הפלוסים והמינוסים. מבינים שהאמא לא אישה רעה, אלא רוצה את טובת הילד שלה. היא חושבת שתיאטרון זה לא מקצוע שיפרנס אותו, ושהוא צריך להביא כסף הביתה, כי יהיו לו ילדים לדאוג להם. היא רוצה שיתחתן עם בוכרית כי היא חושבת שבוכרית תבין אותו יותר טוב. כשהשורשים זהים, העץ גדל טוב יותר".

על הסדרה החלו האחים לעבוד לפני כחמש שנים. המפיק צפריר קוחנובסקי נפגש איתם בעקבות המלצתו של חבר הכנסת אמנון כהן, המיודד עם הדוידובים. "במקור כתבנו רעיון לסדרה שהסיפור המרכזי שלה היה סביב בחורה בוכרית", מספר רונן. "הצענו את זה לצפריר והתחלנו לעבוד. כשצפריר הכיר אותנו יותר, הוא אמר: 'הרעיון שלכם מדליק, אבל בסיפור האישי שלכם יש משהו מאוד אותנטי ומסקרן - הצבעים והריחות שאתם מביאים, פריצת הגבולות שלכם'. הוא הציע לקחת את הרעיון המרכזי של הסדרה ולשלב אותו בסיפור האישי שלנו. ובאמת כך עשינו".

"הרבה עיתונאים ומבקרים משווים את 'איפה אתה חי?' ל'זגורי אימפריה' ול'שנות ה־80', שמתבססות גם הן על סיפורים משפחתיים. חושבים שהלכנו על אותו הרעיון", אומר חי. "אלו סדרות מצוינות, אבל לא היה לנו מושג שהן קיימות כשהתחלנו לכתוב את הסדרה שלנו".

"ההשוואה שעושים בינינו לבין זגורי היא מתנשאת", טוען רונן. "לא משווים אותנו בגלל שהסיפור דומה, אלא בגלל שזה סיפור 'עדתי'. לא אומרים שהסדרה שלנו דומה ל'סברי מרנן', למשל, כי שם יש אשכנזים, ואשכנזי זה לא סיפור עדתי, מה פתאום".

"איפה אתה חי?" היא דרמה קומית ישראלית, וככזאת היא מתאימה לסטנדרטים המקומיים הבלתי־שמרניים. אני שואל את האחים האם לא חשו אי־נוחות מסוימת ביצירת סדרה בלתי־שמרנית בעליל (אם כי גם לא נועזת יתר על המידה), על עדה שהיא מאוד שמרנית. לפי התשובות המתארכות שלהם, נראה שנגעתי בנקודה רגישה.

"העדה הזאת באמת שמרנית, ואני חושב שיש בה הרבה הסתרה", אומר רונן. "היא רוצה להסתיר את החסרונות שלה, כמו הרבה עדות אחרות. אמנם גדלנו בעניין הזה של הסתרה ולא לגלות, אבל יאללה, בואו נצא החוצה. גם העניין של המיניות שמופיע בסדרה, אנחנו עומדים מאחוריו כי זה קיים. אנחנו בדיוק כמו כולם. מצד שני, בתיאטרון הבוכרי שלנו אין נשיקות ובקושי יש מגע, וגם משתדלים שלא תהיה שירת נשים, כי אנחנו מכבדים את הקהל. אנחנו רוצים שכולם יבואו להצגה ויקבלו את הערכים שאנחנו כן יכולים להעביר במסגרת שלה".

כלומר, בטלוויזיה אפשר להראות יותר.

"טלוויזיה זה ז'אנר בפני עצמו, ואני שמח שאני חי במדינה שבה כל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה ולבחור את המינון".

חי: "כשאתה מדבר לקהל הישראלי הרחב ולקהל בעולם - כי הסדרה הזו משודרת גם בערוץ הישראלי (Israeli Network) באירופה ובארה”ב - אתה צריך לדבר בשפה המקובלת. יחסית לסדרות אחרות בארץ זו סדרה שמרנית, גם אם מבחינת הבוכרים אנחנו פורצי גבולות. צריך לזכור עוד דבר: חוץ מאיתנו יש עוד אנשים בהפקה הזאת - התסריטאי הראשי גיא סידס, הבמאי ירון שילון, עורכת התסריט חן קליימן – וגם להם יש מילה. אנחנו היינו השמרנים, והיו לנו הרבה מלחמות על הדברים האלה, אבל בסופו של דבר ההפקה צריכה לנצח. אני לא אומר את זה ממקום של זריקת אחריות: אנחנו עומדים מאחורי כל מה שנעשה”.

אני אולי לא אובייקטיבי, אבל חשתי שהמבוגרים הבוכרים בסדרה יוצאים קצת, איך נאמר, אהבלים ופרימיטיבים.

"לדעתי הם ממש לא אהבלים", אומר רונן. "יש פה עניין שהוא טיפה מוקצן, טיפה קומי. אני דווקא חושב שמי שרואה את הסדרה, הכי אוהב את המבוגרים. הם גונבים את ההצגה".

רונן צודק, ללא ספק, לפחות לגבי חפציגול שמואלוב - סבתם של האחים ב"איפה אתה חי?" וסבתם הגאה גם במציאות. היא עושה על המסך תפקיד בלתי נשכח, ומשאירה אבק להרבה שחקנים מקצועיים אחרים המשתתפים בסדרה.

איך חשבתם על הרעיון לשתף את סבתא שלכם?

"הביאו לאודישנים לתפקיד הסבתא כמה נשים זקנות - כל מיני אשכנזיות ואיזו עיראקית", רונן צוחק. "אמרתי להם, חבר'ה, זה בכלל לא זה. ואז פניתי לבמאי ואמרתי: 'נביא את סבתא שלנו ונעשה לה כאילו־אודישן, כדי שתראה מה אנחנו מחפשים'. כשהוא ראה אותה באודישן ואמרנו לו שהסבתא צריכה להיות משהו כזה, הוא אמר: 'מה זה משהו כזה? אתם נורמלים? זו היא! היא הולכת לשחק'. אמרתי לו: 'שמע, נשמה, היא בת 85. אני לא יודע אם היא יכולה להחזיק ימי צילום, היא גם לא שחקנית. שחרר! בוא נמצא משהו כזה'. אז הבמאי אמר: 'אתה לא מבין - אי אפשר למצוא דבר כזה. היא האותנטיות בהתגלמותה. יהיה בסדר, סמוך עליי'".

איך היא הסכימה?

"היא זרמה. הייתה הכי מקצועית על הסט. בין הצילומים, כשהחבר'ה דיברו, היא כעסה ואמרה 'למה אתם מדברים? תעבדו!'. היינו בהלם. בכל פעם שעשו קאט ואמרו 'עוד פעם', היא שאלה: 'למה עוד פעם? תגידו לי אם זה לא טוב, שהבמאי לא יתבייש. למה מצלמים כל הזמן עוד פעם?'".

אבל לא העבודה על הסדרה היא שחיברה בין הדורות; רונן מספר בגאווה שסבתא חפציגול היא החברה הכי טובה שלו. "אני מת עליה. היא אישה חכמה ומבריקה, ואני ממש מעריך את מה שהיא אומרת, ומתרגש מהסיפורים שלה. אני בא לחמש דקות לומר לה שלום, ומוצא את עצמי נשאר אצלה שעתיים, כי היא סוחפת אותי. אני לא אגיד על אמא שלי שהיא החברה הכי טובה שלי, למרות שאני מת עליה. על סבתא שלי - כן. היא יותר מודרנית ממנה".

איך אתה מסביר את זה?

"יכול להיות שעם הגיל אתה מבין יותר מאיפה בא הראש של הצעירים".

חי: "סבתא לא חושבת אחרת מאמא או מאבא, ואולי היא אפילו יותר שמרנית, כי היא אישה דתייה. אבל יש לה חוכמה של לדעת איך לדבר לצעירים. היא תביא אותנו למקומות שהיא רוצה, אבל בדרך כזו שנחשוב שאנחנו הגענו לשם".

מעבר ל"איפה אתה חי?", האחים דוידוב זוכים עתה לחשיפה טלוויזיונית נוספת, עם עליית התוכנית "זוגות" בערוץ 2. מדובר בסדרה דוקומנטרית בת 13 פרקים, קו־פרודוקציה של קשת וערוץ 8 בבימויו של דוד אופק, העוקבת אחרי שישה זוגות בעשורים שונים לחייהם.

הצילומים החלו לפני כמה שנים כאשר רונן ואורית, אז בת זוגו והיום אשתו, התחבטו בשאלת החתונה. המצב הבלתי־מקובל בעדה הבוכרית, של חברות בת שלוש שנים לפני החתונה, מביא את המשפחות משני הצדדים להפעיל על רונן לחץ מסיבי בלתי מתון כדי שיקבל החלטה ויתחתן. גם מאחורי הקלעים בהופעותיו בחו"ל לא נותנים לו מנוחה ומציקים לו בנושא. נשמע אולי כמו טלנובלה בוכרית, אבל כך נראו חייו באותה תקופה.

כשהבמאים דוד אופק ונטע שושני צפו בחומרי הסדרה, הם החליטו לקחת קטעים מצולמים של רונן ואורית וליצור מהם סרט בן שעה העומד בפני עצמו. המסמך המרתק שיצא תחת ידיהם ("חנדה חנדה 4") זכה בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר בתחרות הקולנוע הדוקומנטרי הישראלי 2013, ובפרס הסרט המצחיק ביותר בפסטיבל "דוקאביב" של אותה שנה.

 

אני שואל את רונן איך הוא וזוגתו הסכימו לחשיפה כל כך רחבה, ולא פעם מביכה, כפי שנעשה בסדרה ובסרט. "בהתחלה כשהבנתי מהבמאי לאן זה הולך, אמרתי לו שאין מצב", הוא מספר. "הייתי בסערת רגשות ולא רציתי שאף אחד ייכנס לתוך זה. זו הייתה תקופה קשה ומבלבלת, והכול יכול היה להתנפץ בתוך רגע. כמה ימים אחרי שענינו בשלילה, דיברתי על זה שוב עם אורית ושאלתי אותה האם נהיה מוכנים לשים את עצמנו על המוקד - בשביל הקהילה הבוכרית, ובשביל הרבה צעירים אחרים שיראו אותנו ויקבלו כוח.

"כמישהו מוכר בעדה, רציתי לומר: אני עם חברה שלי כמה שנים - וזה בסדר. זה בסדר להתחתן אחרי חודשיים, זה בסדר להתחתן אחרי שנתיים, וזה בסדר גם אחרי שבע שנים. אני לא אומר שזה נכון, קטונתי, אבל לדעתי לא צריך להיות לזה גיל. כל אחד מה שמתאים לו. לי הרגיש נכון להתחתן אחרי ארבע שנים. זו הסיבה שבגללה הסכמתי בסוף להשתתף בסדרה".

קיבלת על המהלך שלך תגובות מחבר'ה צעירים שהיו במצבך?

"תסתכל בדף הפייסבוק שלי מהתקופה שהסרט יצא - זה פשוט לא ייאמן. הרבה מאוד אנשים אמרו לי שזה גם חיזק אותם וגם שימח אותם לגלות שהם לא היחידים שזה קורה להם".

"חנדה חנדה 4" כולל כמה סצנות הזויות, שנראות בלתי אפשריות בחברה המודרנית של היום. למשל שיחה שמקיימים הוריה של אורית עם רונן, ובה הם מציבים בפניו אולטימטום - חתונה או פרידה – ומציינים שיש כבר כמה בחורים רציניים ובעלי מקצוע מכובד שרוצים את בתם. אני שואל את רונן האם השיחה הזו ודומותיה הן אותנטיות, או הוכנסו לסרט רק בשביל הצבע.

"זו סצנה אמיתית אבל משוחזרת", הוא אומר. "השיחה עצמה התרחשה יום לפני, והייתה אפילו פחות עדינה. מול המצלמות, להורים של אורית לא היה נעים לומר את כל מה שהם אמרו אז. למשל, אמא שלה שאלה בשיחה המקורית: 'מה עם המקצוע הזה שלך? יהיה לך גם מקצוע אמיתי, או שאתה תמשיך להתעסק במשחק?'. ואני לא איזה אדם אנונימי עם חלום להיות שחקן, יש לי תיאטרון שהוא הכי מוכר בעדה".

איך ההורים התייחסו לתוצאה על המסך, שלא תמיד החמיאה להם?

"כולם נרתמו לסרט, כי הם באמת עומדים מאחורי הדעה שלהם. ההורים של אורית בטוחים שזה הדבר הנכון לעשות: ככה צריך להתנהג עם ילדים. אבא שלה רצה שיראו שמי שמפחד לדבר עם הילדים שלו או עם החתנים - טועה. בעיניו, אם מישהו עובר את הגבול, צריך לבוא ולדבר איתו פנים אל פנים, לא מאחורי הגב, ולומר: 'נשמה, באמת יש בחורים שרוצים אותה. תחליט – כן או לא'. זה הסיפור".

הסרט, מספר רונן, הוצג בפסטיבלים שונים בעולם וגרם לצחוק ולהזדהות בכל מקום. גם בבתי הכלא בארץ, שקנו אותו ל"תרבות יום א'" שלהם, התגובות היו נלהבות. "האנשים שהכי אהבו את הסרט היו דווקא האסירים הערבים", מספר רונן. "הם ממש עפו עליו. היה אחד שאמר לי, 'אני לא מכיר את העדה שלכם, אבל היא הכי טובה אצל היהודים. אתם בדיוק כמונו מבחינת הכבוד במשפחה ובנישואין'".

בסוף הסרט, אחרי שכולם ממש רכבו עליכם להתחתן, אתה נשבר ומציע לאורית נישואין. יכול להיות שזה קרה בגלל המצלמות?

"תראה, מי שלמד קולנוע יודע שבדרך כלל כשמצלמים דוקומנטרי, זה לוקח למקום חיובי. דבר שני, בסרט זה נראה כאילו כל חיי היו סביב עניין החתונה, ולא היה לי כלום חוץ מזה, אבל התיעוד הוא של שנתיים מתוך ארבע שהייתי עם אורית. זה אולי נראה כאילו התחתנתי מתוך לחץ, כי בזה הסרט מתמקד, אבל התהליך לקח זמן".

הם נשואים כבר שנתיים וחצי, וחובקים תינוק בן שלושה חודשים ששמו אדיר. אני שואל את רונן מה היה אומר היום, כבעל ניסיון, לרונן שלפני החתונה. "אל תתחתן! מטומטם! אל תעשה את זה!" הוא אומר. "סתם, אני צוחק. זה הדבר הכי טוב שקרה לי. מאוד חששתי, אני מודה. היה הרבה פחד. תראה, אני חלק מהבועה התל־אביבית. מגיל עשרים אני עם אורית, ואמרתי לעצמי: מה, זהו? אין יותר בנות בחיים? כי אני לא אתחיל עכשיו לעשות שטויות, ובטח לא אגיד 'נתחתן ומקסימום נתגרש'. אין כזו אופציה. עכשיו זה לנצח. אז עשיתי את זה, והיום אני מאוד מאושר".

ובאשר לעתיד, בימים אלה עובדים האחים דוידוב עם מני אסייג על מופע סטנד־אפ לקהל הישראלי הרחב, מפתחים "רעיון מטורף לסדרה שלא קשורה לעדה הבוכרית", ומקווים שיאשרו להם עונה שנייה ל"איפה אתה חי?". מעל לכול, הם ממשיכים במלוא המרץ עם התיאטרון הבוכרי. "זה הבסיס של העבודה שלנו", אומר חי. "לעולם לא נפסיק אותו".

אתם לא חושבים להופיע בתיאטראות "רגילים" בארץ?

רונן: "חי תמיד אמר לי שצריך לבחור: אם אני הולך לתיאטרון רגיל - אין תיאטרון בוכרי. או זה או זה. כי התיאטרון שלנו זה פול־טיים ג'וב. אני לא שולל את האפשרות שיום אחד נגיע לתיאטראות הגדולים בארץ, אבל בשלב זה טוב לנו ככה. אנחנו כותבים לעצמנו את הטקסטים ועושים מה שאנחנו מאמינים בו, ואין דבר יותר טוב מזה ליוצר".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...