כתב פרידה מהחיים: פסיכוזה בתיאטרון חיפה
בלי לרדת לעומקן של הגדרות או לוותר על תמונות אכזריות, צוללים שני שחקני האופי על הבמה היעילה והצורמת למעמקי "4.48 פסיכוזה", בעוד כל מאפייני התיאטרון מסייעים להם לשבות את הקהל בקסם הנורא והמהפנט של שרה קיין
''4.48 פסיכוזה'', תיאטרון חיפה
עוד כותרות ב-nrg:
• טיפ לדיירים מאסי עזר וארז טל
• אדיר גץ משחק במגרש של הגדולים
• שרון אלכסנדר ולירית בלבן בזוגיות פתוחה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
כעת תיאטרון חיפה מעלה את "4.48 פסיכוזה", שנכתב בהשפעת התמודדותה של קיין עם ההפרעות הנפשיות מהן סבלה, כמה חודשים לפני התאבדותה בגיל 28. חומר מאתגר שכזה לא תמיד זוכה להתמודדות ראויה עמו, כשלמעשה עד היום הועלו אצלנו רק הפקות ספורות לקיין בפרינג' או בבתי ספר למשחק, ומחזה זה מוצג לראשונה בישראל.
מדובר במסמך דרמטי המוותר על יומרות דרמטיות מובנות מאליהן, שעיבודיו לבמה נהנו ממרחב פעולה מאפשר ומגביל בו זמנית: היעדרם של תכתיבי כתיבה בסיסיים מעניק חופש יצירה אדיר, אך הטיפול בנושאים הקשים מצריך עדינות אדירה.
"אין עלילה" זו מתרחשת במחלקה הסגורה במוסד פסיכיאטרי, שם אישה צעירה מאושפזת תחת סד עינויים מזעזע. המהלכים השונים בטיפולה חושפים נפש כמהה ושברירית ששאלת קיומה מוטלת בספק. 24 הקטעים מהם מורכבת ההצגה אינם מגדירים טוב ורע במעשיה, וניתן לקרוא בהם ככתב פרידה מהחיים.
הצלילה למעמקיה נעשית באין מפריע: יש כאן התבוננות מפוכחת לתוך מחשבותיה האובדניות, שלמרות תיאורי זוועה מתוארים בהמון רגישות. תרחישים מצמררים של כאב נפשי במקביל לפיזי מפורטים ללא טיפת יראה. ניתן לפרש חלק מהסיפור כדיאלוג עם דמות אחרת המתגלה כמטפל, אהוב, קול המצפון שבפניו היא פורקת ומתפרקת, או כל פרשנות אחרת.
הפסיכוזה כראות עיני הבמאי עמיר קליגר מוגשמת לכל אורך ההצגה ומגייסת שני שחקני אופי לביצוע התפקידים הבלתי מוגדרים. מכך נוצרה הפקה חונקת, אסתטית ואפקטיבית מאוד שהישגיה משובחים בכל חטיבות היצירה, אך נדמה שמרוב מעוף בהפקה אבדה המשמעות הבסיסית מההכרה המעורפלת ממילא.
זה מתחיל עוד לפני שהמסך נפתח: המוזיקה העוצמתית של גיא כוכבי מלווה את שברי המחשבות ברגעים הנכונים ומשמשת כמוטיב ביצירת המתח שקליגר ניסה להעביר. בהמשך נרקמים רצפים של קטעי טירוף נאמרים, מקוריינים או נטולי מילים, כשהמעברים בין הסצנות לא פחות מרתקים ממה שקורה כשהאור נדלק, על אף ליקויי סאונד רבים שהותירו את השחקנים משותקים.
האומץ שננקט, וכן התאורה המסמאת שהבזקיה ממקמים בהתרחשות (פליס רוס), הבמה המסתובבת בדינמיות מפתיעה (עמית דרורי), התלבושות המתאימות (רונה משעול) והדרכת הגוף בהתפרצויות הזעם (אופיר דגן), מסייעים לביצוע המופתי של לירון בן שלוש בדמות הראשית, בעבודה מפעימה ומכמירת לב. הדמות עוצמתית ומיואשת, והיא מיטיבה לגלם אותה. ישי גולן קר וסמכותי כנדרש בגילום הרעיונות שהצלע השנייה מיועדת להמחיש.
"4.48 פסיכוזה" הולכת עד הסוף עם אמנותה, ולכן חשובה לצפייה ומהפנטת. הניסיון לשמור על קו אחיד ברמת ההתרחשות מוציא מאיזון מפאת מורכבותו, ומנגד יוצר אפקט חזק לטקסטים של שרה קיין. לו המעברים בין התמונות היו מאופקים יותר היא הייתה קולחת יותר, ולמרות זאת מדובר באחת החוויות שלא ציפיתם שיקרו בתיאטרון.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם