ג'קי לוי וקובי אריאלי לא מפסיקים לשיר
רוח ירושלמית, סאטירה יהודית ושירה בציבור מרכיבים את המופע החדש 'טיש בשלושה'. קובי אריאלי וג'קי לוי מדברים על הקסם שנוצר על הבמה בשילוב המשולש עם 'הטיש הגדול' משה להב, ועל הדרך גם מספידים את 'המילה האחרונה', לפחות מהצד שלהם
"זהו אחד החיבורים הכי מעניינים שיש על הבמה היום, לדעתי, בעיקר בשל העובדה שהוא כל כך לא צפוי", מתאר קובי אריאלי את המופע 'טיש בשלושה', בו הוא משתתף לצדם של משה להב וג'קי לוי. "במשך שנים ארוכות, משה הופיע עם המופע 'הטיש הגדול' והצליח מאוד, ישב חזק בז'אנר של שירה ישראלית משותפת שיש לה קסם תרבותי. במקביל, במקומות אחרים, ג'קי עשה את הקריירה שלו עם הסיפורים והרוח הירושלמית, ואני התמקדתי בסטנד-אפ ובסאטירה, והכל היה נחמד מאוד.עוד כותרות ב-nrg:
• טיפ לדיירים מאסי עזר וארז טל
• אדיר גץ משחק במגרש של הגדולים
• אהוד בנאי חוזר לגיטרה באלבום חדש
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"ואז, יום אחד, משה, שהוא באמת גאון בעיניי, מבחינת תפיסת הבמה והתפיסה האמנותית שלו, הבין שיש מקום לשילוב בין הדברים. זה שילוב מאוד לא צפוי, אבל הוא הבין, בחוש הזה שיש לו, שזה יכול לעבוד. פתאום, על הבמה, נוצר המפץ הגדול - הוא משלים אותנו עם המוסיקה, ואנחנו משלימים אותו עם הסיפורים ועם הצחוק, ומה שנוצר זה חוויה ישראלית שחוצה גבולות וחוצה קבוצות".
"אירחתי כמה פעמים על הבמה את קובי, וכמה פעמים את ג'קי, ועוד פעם את קובי ועוד פעם את ג'קי, והרגשתי שמאוד נכון להעלות מופע משולש, שאליו כל אחד יביא את עצמו ואת החומרים שלו", מספר להב. "בניגוד ל'הטיש הגדול', שבנוי בעיקר על שירים, 'טיש בשלושה' בנוי גם על שירים ששלושתנו שרים יחד וגם על גירוי מסוים של האינטלקט, שנעשה ע"י שניים מהטובים ביותר שאני מכיר. ג'קי מביא את הצד של בית הכנסת המזרחי, קובי מביא את הצד של בית הכנסת האשכנזי, ואני בא מטעם השירים וגם מטעם הישראליות – בניגוד לשניהם, אני לא אדם דתי. אני מטעם השירים", הוא אומר בחיוך.
"אנחנו הוספנו לשירים של משה סיפורים והומור, ובסופו של דבר נוצר מן קומזיץ ישראלי שחוגג את הישראליות", אומר לוי. "מבחינה מוסיקאלית, הייתי אפילו אומר שאנחנו חוגגים איזשהו פלייליסט, שלמשה יש חוש נפלא של זיהוי שלו, והוא כולל שירים שליוו אותנו וממשיכים ללוות אותנו. באמצעות הפלייליסט הזה, הבדיחות הקטנות והסיפורים, אנחנו מייצרים ערב ישראלי, שגם צובט את הישראליות פה ושם, איפה שהיא צריכה".
הישראליות שאתה מדבר עליה היא ישראליות נוכחת, קיימת ועכשווית, או ישראליות של פעם, שיש מידה של התרפקות עליה?
"אנחנו עושים הכל חוץ מלהתרפק. זה לא שיש לי בעיה עם העבר, אבל כשאני שר שיר בן ארבעים שנה או יותר, אני לא מביע בזה טינה או מרמור כלפי השירים שמתנגנים היום, ממש לא, אני פשוט רוצה שחלק ממה שהיה אז ימשיך ללכת איתי גם היום. גם ברור לי לגמרי שבעוד ארבעים שנה, הילדים שלי ישבו ויתרפקו על 'דרך השלום' ויגידו 'אחחח, פעם ידעו לכתוב, לא כמו היום, שהכל זבל'", צוחק לוי.
"אני חושב שמבין המחמאות והסופרלטיבים שאנחנו מקבלים בסוף כל ערב, הגדולה והמשמחת ביותר היא לא 'וואלה, החזרתם אותי ארבעים שנה אחורה', כי זו ממש לא המטרה, אלא 'תשמעו, זו הייתה ממש חגיגה'. אנחנו צוחקים בהרבה אהבה על כל מה שקשור בישראליות, בירושלמיות, בזהויות הדתיות, בזהויות העדתיות, בשירי הלהקות הצבאיות".
"את יודעת, תוך כדי עבודה עלינו על משהו מעניין – ככל ששירים ישראליים עוסקים בנושא, כך זה סימן לזה שהנושא הזה חסר", אומר לוי. "יש המון שירי שלום, למשל. אני לא יודע אם יש עוד מדינה שיש לה כל כך הרבה שירי שלום. לעומת זאת, אין לנו, אני חושב, אף שיר מלחמה שאומר 'בואו ניכנס בהם, נכסח אותם'".
זה טבעי. דרך שירה על מה שחסר, מביעים כמיהה אליו.
"נכון, אבל הישראלי המחוספס לא אוהב לנגן על המקום של כמיהה, אז הוא שר על זה כאילו כבר יש לו על זה, כשבעצם הוא מתבייש להגיד שזה משהו שהוא רוצה", מחייך לוי. "כמיהה זו אמוציה שמתאימה לפיוטים, למשל. תראי, ב'טיש בשלושה', אנחנו מנגנים את 'אם זה טוב ואם זה רע', שאם אני זוכר נכון, זה השיר הכי קדום שלנו בהופעה, וזה שיר מאוד מפוכח – לא הכל כאן כל כך מושלם, אבל עדיף שנצחק על זה. תראי, אני לא אחזור למרוקו, והמשפחה של קובי לא תחזור לפולין, ואפילו המפגינים האתיופים לא חושבים לרגע לחזור לאתיופיה".
לאחרונה, יש תחושה חזקה מאוד של פילוג. אתם חושבים שערב מהסוג הזה עונה על צורך שיש לאנשים להרגיש חלק מתרבות וממורשת משותפת?
להב: "אני חושב שאנשים מגיעים למופעים האלה בעיקר כדי להתבדר, והאמת היא שלא חשבתי שזה עונה להם על הצורך להרגיש חלק ממשהו משותף. אבל כן, גם ב'הטיש הגדול' וגם ב'טיש בשלושה' יש תחושה מאוד חזקה של 'יחד', שבהחלט מחזקת מאוד את האדם".
אריאלי: "יש כמה דברים כאן, קודם כל – המוסיקה עושה כאן את העבודה. מבחינתי, שירה בציבור היא כמו בית כנסת חילוני – אנשים מתכנסים ועושים משהו יחד בדבקות. החוויה אותה חוויה. אבל כן, אני מעריך שההנאה של הקהל מורכבת גם מעצם כך שהם מרגישים שהם לוקחים כאן חלק בניסוי ישראלי שהצליח, של שילוב וחיבור".
בעוד שביתר חודשי השנה, אריאלי עוסק בעיקר בהומור, בסאטירה ובסטנד-אפ, סמיכותם של חג השבועות ושבוע הספר הביאה לכך שבחודש הקרוב יתמקד בעיקר בשיח ובביטוי לקולות השונים בחברה, והתכנים בהם יעסוק הם בעלי אופי עיוני יותר. בין היתר, יבקר בשורה ארוכה של ספריות וישוחח על ספרו 'רומן בכתובים', וגם ירצה, יחד עם עירית לינור, באירוע שייערך בערב שבועות במרכז 'מונארט' לאמנויות באשדוד תחת הכותרת 'קולות'.
"אני ועירית מנצלים את זה שאנחנו חברים טובים ומנסים להביא את מה שעשינו יחד ב'המילה האחרונה', זיכרונה לברכה, גם לבמה, כמובן באופן תיאטרלי יותר. לכבוד שבועות, נתמקד בשאלות כמו מיהו העם ומהם הקולות הנשמעים בו. ההרצאה רצופה בסיפורים מצחיקים, שמדברים גם עלינו – על עירית ועליי, ונוגעים בכל דבר – בתרבות, בשפה, במשפחה", אומר אריאלי.
אין זה מקרי שאריאלי מוסיף את צמד המילים 'זיכרונה לברכה' לשמה של מה שהייתה לאחת התכניות המדוברות, המוערכות והאהובות ביותר בגל"צ במשך 17 שנים. לאחרונה הוחלף סגל התכנית כמעט לחלוטין, בצעד שעורר סערה הן מצד התקשורת והן מצד קהל המאזינים, שעבור חלקם, התכנית שהכירו והאזינו לה בדבקות הגיעה לסיומה, על אף שהתכנית המשודרת בליהוק החדש נושאת את שמה.
מהי דעתכם על השינויים שחלו בתכנית, מעבר לפן האישי שבעניין?
"לדעתי זה רע מאוד, מהסיבה הפשוטה שאני לא שם", מחייך אריאלי. "לגופו של עניין, את שריד והורוביץ לא שמעתי כל כך, ואני לא יודע איך זה. עירית, רוני בר און ומירב בטיטו הם בסדר גמור. בעצם, מה שקרה שם, זה שהחליפו אותי ברוני, שהוא בחור אינטליגנטי, מנומק ומדבר לעניין. יש לי כמה דברים שאין לו, כמו, למשל, הספונטניות, ויש לו כמה דברים שאין לי, כמו המבט המבוגר יותר והניסיון הפוליטי.
"אני עברתי את תקופת הזעם על הורדת 'המילה האחרונה' שלקחה אצלי שמונה שעות, לדעתי", הוא מוסיף. "אני לא מאלה שיושבים ואומרים 'אכלו לי, שתו לי'. זה גם לא חזות הכל, זו תכנית ברדיו, בואו נירגע".
"אני לא חושב שיש כאן משהו מעבר לפן האישי שבעניין", משיב לוי. "'המילה האחרונה' היא בייבי לא רק שלי, כמובן, אבל מהבחינה האישית שלי, היא בייבי שליווה אותי ב- 17 השנים האחרונות. כמעט כל מה שקרה לי, גם כקורא עיתונים, גם כעיתונאי וגם כאדם פרטי, מצא את דרכו אל התכנית. אמנם שידרתי במסגרתה יומיים או שלושה בשבוע, אבל עבדתי בה כל הזמן – כל דבר שראיתי, כל רעיון שעלה לי, כל דבר שהצחיק אותי או שהרגיז אותי, ניסיתי לעבד לאייטם בו במקום. זו תכנית שבאמת הכילה את הכל. כך שנורא מוזר לי שעדיין יש תכנית בשם 'המילה האחרונה', ואני לא שם.
"חוץ מזה, אני לא אוהב את השינוי הזה. אבל אני מכבד מאוד את ירון דקל, מכיוון שהאיש בא לתת עבודה – הוא עושה המון שינויים בגל"צ, ואני חושב שרובם המכריע לטובה. מכיוון שאני חושב שהוא באמת בא לשנות לטובה, אני נותן לו את הקרדיט שהוא באמת מאמין במהלך שהוא עשה כאן".
השנים הארוכות שבהן ניהלתם דיונים אידיאולוגיים וויכוחים אינטלקטואליים במסגרת התכנית השפיעו על עמדותיכם בסוגיות שונות באופן מהותי?
"זה מיד ממרכז אותך, מעצם העובדה שאתה שומע צד שני ששונה מאוד מזה שלך", משיב אריאלי. "צריך לדבר ולהקשיב, כמה שיותר. קרה דבר מאוד מעניין – עירית כל הזמן איזנה אותי מימין, ואני איזנתי אותה משמאל. תראי, בעניינים מדיניים הפכתי ליותר ימני, מבחינה הומניסטית אני יותר פתוח לשמוע. בעניין של זכויות הומואים ולסביות, למשל, אני באתי ממקום שבכלל לא מכיר בעניין הזה, ופתאום גיליתי את הפן האנושי שבעניין. אבל יש נושא אחד שבו אני נעול לחלוטין, וזה הנושא הכלכלי".
"תראי, ארבעתנו השתנינו תוך כדי התכנית, והרבה מזה בזכות הפרטנרים שלנו, שהפכו להיות חלק מחיינו", משיב גם לוי. "אתה יכול להיות פנאט כשאתה לא מכיר אף אחד מהצד השני, או כשאין לך חבר בצד השני, ואז קל לך לדבוק בסיסמאות שלא אווררת במשך עשרות שנים. יש את עיקרי האמונה שלך, אלו שאתה שומר במיוחד לשלב הדרמטי בויכוח, כשאתה מרים את הקול ומנופף בידיים", הוא מחייך. "ואז מי שמולך אומר לך - 'יאללה, מה זה השטויות האלה? אתה עדיין בסיפור הזה? אתה באמת חושב שאם תגיד לי בפעם המאה שהכיבוש משחית, אז אני אגיד 'בסדר, נכון''?'.
"זה כמו אלה שעומדים ברחוב וצועקים 'שבס!'. עשיתי פעם מערכון על חרדים שזורקים טיטולים על רכב שנוסע בשבת וצועקים לו 'שבס! שבס!', ואז הנהג עוצר ואומר 'נכון, אתם צודקים, זה שבת היום!' דברים לא עובדים ככה! מתי אנשים חושבים ככה? כשהם לא באמת פוגשים את הצד השני. נורא קל לצעוק 'שבס!' על מכונית עם חלונות סגורים שנוסעת נורא מהר, ואף אבן או טיטול לא יפגעו במי שנוהג בה. אז צעקת, והגעת לסוג של קתרזיס, ואמרת לעצמך 'אם רק היית תופס אותו, הייתי מראה לו מה זה!'. אבל מה יצא מזה?".
לעומת זאת, כאשר יש מולך בן שיח, אתה מתכוונן אליו בטיעוניך, מקשיב לו, מגיב אליו, וכך יכול להתנהל דיאלוג.
"פתאום, אתה מבין שמי שיושב מולך ומחזיק בדעה שונה ממך, הוא לאו דווקא איזה מנוון שלא מבין מה הוא אומר, והוא לאו דווקא אידיוט שלא יודע את כל הנתונים. את יודעת, אחד הדברים שאהבתי, הוא שעיתונים ימניים התמרמרו על כך שאני וקובי נעשינו שמאלנים, או לפחות שאנחנו פחות דתיים ממה שהיינו, אם בכלל היינו אי פעם, ו'הארץ', שלא מספיק לו לומר על אברי גלעד שהוא ימני, אמר עליו שהוא גם פאשיסט. זה משמח אותי – אם בשני הצדדים מרגישים שאנחנו לא מספיק בקצה, זה סימן טוב".
אותה דיכוטומיה שעובדת טוב כל כך בתכניות רדיו וטלוויזיה, אותה התבצרות בשני קטבים ללא התגמשות ונכונות להקשיב, היא ההיפך הגמור ממה שרצוי שיתקיים בחברה עצמה.
"לאנשים יש הנחה שהתקשורת פועלת על פי מה שרצוי לחברה, ופועלת כמעין מוסד תרבות, וזה לא מה שקורה בשטח כבר הרבה זמן. מוסד שהוא בוודאות מוסד תרבותי, כמו ספריה או תיאטרון, מחויב, ואני לא יודע האם על פי חוק או על פי המצפן הפנימי שלו, לרפרטואר מאוזן. מתישהו, גופי התקשורת בישראל, וזה התחיל מהטלוויזיה והמשיך למקומות אחרים, הפסיקו לראות את עצמם כמוסד תרבותי והתחילו לראות את עצמם כתעשייה.
"רוב הציבור לא נותן דעתו על כך וחושב שמה שמשודר בערוץ מסוים בשעה מסוימת הוא מה שראוי שיעסקו בו באותו זמן. אנחנו הרי ציידי אדרנלין, ולהציג דיכוטומיה מלאכותית רק כדי לחלוב מתוך זה סכסוך קולני וקצת דם, זה מביא רייטינג ומביא כסף. אבל 'המילה האחרונה' שיחקה אותה מבחינת הרייטינג בלי להצטרך את הדברים האלה. בגדול, אני שמח וגאה שהייתי חלק מהמסע הזה".
פרטים נוספים ב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם