דרייפר היה מתמוטט: פרסומאים בוחנים את מד מן
העבודה התובענית מבוקר עד ליל, המהפכה הדיגיטלית וכוחו האדיר של ציוץ, והדרך שעשו נשים במגרש המשחקים הגברי – רגע לפני ש'מד מן' יורדת מהמסך, פרסומאים ישראלים מדברים על הפער בין עולם הפרסום שמוצג בסדרה לתעשיית הפרסום בישראל 2015
לגימה איטית של ויסקי על ספת המשרד בבוקר, משחק גולף עם לקוחות פוטנציאליים בצהריים, מינגלינג עם קולגות מהענף במסעדה מפוארת בערב. החיים ב'סטרלינג קופר', משרד הפרסום הבדיוני המפורסם ביותר, שעומד במרכזה של הסדרה 'מד מן', נדמים כרוויי תענוגות. הוסיפו לכל אלו את השיק האופנתי ואת העובדה שכולם כל כך שנונים וחריפים כל הזמן, ותוכלו ממש לדמיין דוק של אבקת זוהר המכסה את הגג של בניין המשרדים שמבעד לחלונותיו בוקע אור עד השעות הקטנות של הלילה.עוד כותרות ב-nrg:
• טיפ לדיירים מאסי עזר וארז טל
• אדיר גץ משחק במגרש של הגדולים
• אהוד בנאי חוזר לגיטרה באלבום חדש
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
האם שגרת היומיום במשרדי הפרסום אכן רצופה דרינקים, סמול טוקס והתחככות חברתית, או שמא אלו רגעים נדירים, המבליחים לעיתים מבעד לפרויקטים הנערמים על השולחן, לספלי הקפה ולכדורי הנייר המושלכים אל הפח, ובהם סקיצות שלא צלחו ורעיונות שלא עברו לשלב הבא, ומרמזים על שעות עבודה ארוכות שעתידות להגיע?
"רוב היומיום של צוות הקריאייטיב הוא אפור ומתיש, ורחוק מלהיות זוהר", אומר מירן פחמן, בעברו סמנכ"ל קריאייטיב ב'פוגל' ומנהל קריאייטיב ב'מקאן אריקסון', והאדם מאחורי קמפיינים ידועים של 'תנובה', 'פרימור', 'חישגד' ורבים נוספים.
"רוב הימים, אנשי קריאייטיב יושבים מהבוקר עד הלילה בחדר, ביחד. מדי פעם יש יום צילום, שגם הוא מאוד ארוך ומתיש – מצלמים שוב ושוב את אותם טייקים ואחר כך ניגשים לעריכות, ובקיצור – זאת עבודה קשה. גם כשטסים לצלם בחו"ל, אגב, צריך למצות כל יום, ואין זמן לבלות, כי עובדים מהבוקר עד הלילה", הוא מוסיף.
"שגרת היום של הקריאייטיב רצופה המון עבודות קטנות ולא זוהרות בעליל, פרזנטציות ענק שחוזרות עם הזנב בין הרגליים מהלקוח, חזרות אינסופיות לדף הריק, לחץ, עצבים, שאגב – הם תמיד מיותרים, ולא מעט צחוקים, כי בלי זה באמת אי אפשר", אומרת ענבל ברק, קופירייטרית פרילאנס החתומה על קמפיינים של כמה מהמותגים הגדולים בארץ ובאמתחתה שלושה 'אריות' בהם זכתה בפסטיבל הפרסום בקאן.
"אז אם בוחנים את זה במבחן הפיצה באחת בלילה במשרד, לא, זאת לא בדיוק תמונה של חיי זוהר. מה שכן, כשהרעיון שלך מנצח בפרזנטציה של מיליונים, יוצא להפקה, הופך למציאות, ואז משפיע על מיליוני תודעות - זה סיפוק מקצועי ואישי אדיר. זה אולי לא זוהר במובן ההוליוודי של המילה, אבל זה ממש, ממש כיף", היא מוסיפה בחיוך.
מירב עוז, בעליה של חברת השמה לעולם הפרסום, שכיהנה בעבר כסמנכ"ל לקוחות ב'אדלר חומסקי', מכירה, אמנם, בתובענותה של שגרת היומיום במשרדי הפרסום, אך מייחסת לה גם מידה בלתי מבוטלת של קסם. "זה נכון שהעבודה יכולה להיות מאוד שגרתית ואפורה", היא אומרת, "אבל עדיין, המקצוע הזה יותר זוהר ממקצועות אחרים.
"יש הרבה שיק בענף שלנו - אם תיכנסי למשרדים עדיין תראי אנשים יפים, שיודעים איך להתלבש ואיך לדבר בצורה מפולפלת, שנונה וחריפה. המשרדים פה מעוצבים לא פחות ממשרדי פרסום בחו"ל, סטים של פרסומות זה עדיין דבר זוהר, ושיח שנוצר בפייסבוק בעקבות קמפיין שיצר באזז זה דבר מרגש שנותן לך להרגיש במרכז העשייה. אבל בחיים כמו בחיים, אף אחד לא יושב בחדר עריכה ועורך את חיינו לסדרה עם אוסף של רגעי 'וואו'.
"ברומן שלי, התעקשתי לתאר תמונה סבוכה, תובענית ומתישה של המציאות", מוסיפה עוז ומתייחסת לספרה 'תנועה אחת לא נכונה', המתאר את קורותיה של תקציבאית במשרד פרסום טיפוסי ומציג תמונה ססגונית של בעלי התפקידים השונים. "ראשית, כי גם זו המציאות ושנית, כי רציתי לבחון איך התעשייה הזו, למרות שהעבודה בה כל כך קשה, לופתת אותך לאט לאט למצב שאתה לא יודע איפה העבודה שלך נגמרת ואיפה אתה מתחיל. בסופו של דבר, אנשים מגיעים לתעשייה הזו ונשארים בה לא בגלל הזוהר ולמרות השגרה המתישה - הם שם בשביל ההזדמנות ליצור סיפורי מותג שכולם רואים ושמשפיעים על אופן הצריכה של מאות אלפי אנשים", היא מסכמת.
אחת מתכונותיו הבולטות של דון דרייפר, שסייעה לו לרכוש מעמד בעולם הפרסום, היא הכריזמה שלו, שמודגשת בסדרה יותר מכישוריו המקצועיים. אילו כישורים ותכונות דרושים למנהל קריאייטיב?
"קודם כל, מנהל קריאייטיב צריך להיות איש מכירות טוב", משיב פחמן. "מנהלי הקריאייטיב מוכרים את מה שצוותי הקריאייטיב עושים, קודם כל במשרד ואחר כך גם ללקוח, וצריך לעשות את זה באופן הטוב והמשכנע ביותר. בנוסף, הוא זה שמנהל את התהליך הקריאייטיבי, אז הוא צריך לדעת להדריך את הקריאייטיב כדי לקבל את הרעיונות הכי טובים, ולא לפחד לפסול רעיונות. אחר כך, עליו לנהל את כל התהליך, שממש לא נגמר ברעיון – הוא צריך לנהל את ההפקה, את הבמאי, את השחקנים, את העריכות, את המוסיקה ואת כל הדברים שעושים את הפרסומת. היום, בעידן הדיגיטלי, זה גם הרבה יותר מזה, כי יש גם מהלכים, ולא רק סרטים".
"במשרד שלנו, שמים דגש לא רק על אנשים טובים מבחינה מקצועית, אלא גם אישית. הרבה לפני כישורים מקצועיים, אני בוחר את אלו שיעבדו איתי לפי האנשים שהם", אומר יניב מלינרסקי, שותף קריאייטיב במשרד הפרסום 'מנצ'', המטפל, בין היתר, בתקציבי 'החברה הגיאוגרפית', 'ללין', 'אלטמן', 'הארץ' ו'דה מרקר' ובפרסום הדיגיטלי של 'הוט'. "אני חושב שהרבה פעמים, גם אם אתה לא איש המקצוע הכי טוב שיש, אם יחסי האנוש שלך מכפרים על זה, זה אפילו יכול לתת לך יתרון וערך נוסף", הוא אומר.
לאור הפער שמרבית המרואיינים זיהו בין האופן בו מוצגת שגרת יומם של הפרסומאים בסדרה ובין האופן בו היא מתנהלת במציאות, עולה תקווה כי גם היבט אחר של עולם הפרסום שונה באופן ניכר מן האופן בו הוא מוצג בסדרה – התפיסה כלפי נשים, מעמדן והמקום שהן זוכות לו בענף. ההנחה כי שוני זה אכן קיים נובעת מעצם העובדה כי עלילת הסדרה מתרחשת בשנות השישים, ומאז ועד היום עברו נשים כברת דרך ארוכה בכל הנוגע לשוק העבודה, גם אם דרך לא מעטה עודנה ניצבת לפניהן.
בסדרה, גם נשים שהגיעו, בעמל רב, למשרות נחשקות של קופירייטרית בכירה, כמו פגי אולסון, או מנהלת לקוחות ושותפה, כמו ג'ואן האריס, נתקלות לעיתים קרובות ביחס מקומם, משפיל ומבזה מצד מנהלים, עמיתים ולקוחות. מספיק להיזכר בטיב העסקה שהוצעה להאריס ובמהלך שבשלו זכתה באחוזים מן החברה, או ברעיון השיווקי שנזרק לכיוונה באחד הפרקים האחרונים, חציו בצחוק וחציו ברצינות, להשיג את מבוקשה בפגישה עסקית תוך שימוש בנתוניה הפיזיים ובסקס אפיל שניחנה בו, כדי לקוות שזו אינה התפיסה המאפיינת את משרדי הפרסום כיום.
ענף הפרסום שמוצג ב'מד מן' הוא עולם גברי, שרואה נשים קודם כל כאובייקטים מיניים ואינו תופס אותן כשוות מבחינת כישורים ויכולות. מהי התפיסה הרווחת בעולם הפרסום הישראלי העכשווי? האם נשים העוסקות בפרסום נדרשות להתאמץ יותר מאשר גברים הממלאים אותם תפקידים, על מנת לזכות בהערכה מקצועית?
"על זה נאמר - מצד אחד, הכל השתנה, מצד שני, שום דבר לא השתנה", פותחת ואומרת עוז. "מצד אחד, היום נשים זוכות להערכה מקצועית, והכישרון נוכח וזוכה להכרה. מהניסיון שלי, לפחות, לאורך הקריירה שלי לא חוויתי אפליה, אף לא לרגע אחד, בגלל היותי אישה. מצד שני, אם נסתכל על צמרת ענף הפרסום בארץ היום, אף אחד לא שואל מיהי ה'דונה דרייפרית' הישראלית - כי אין כזו. אחוז הנשים שמובילות את ענף הפרסום בפוזיציות של שותפות, מנכ"ליות או סמנכ"ליות קריאייטיב קטן מאוד לעומת אחוז הגברים.
"ולמה? כי הענף הזה מבריח את הנשים, יותר ויותר מהר עם השנים. ענף הפרסום לא השכיל להפוך את עצמו למקצוע ככל המקצועות, נורמאלי כזה, שיש בו נשים שיוצאות הביתה בארבע לפחות פעמיים-שלוש בשבוע. ההתנהלות היא עדיין היסטרית על סף התקף לב. כשאת רוצה משפחה ורוצה להיות עם הילדים שלך, זו בכלל לא אופציה לעבוד שתים עשרה או שלוש עשרה שעות ביום, ובשנים הראשונות אלה השעות שלך. הרבה לא עומדות בזה ונושרות החוצה.
"לדעתי, לפחות, ברמה הבכירה של עולם העסקים, אנחנו בתקופה של פוסט פמיניזם. הפמיניסטיות עשו עבודה כל כך טובה, שנשים היום באמת יכולות לעשות הכל - גם לנהל משרדי פרסום, וכולם יודעים את זה, אבל אף אחד לא עצר לשאול אם הן בכלל רוצות, במסגרת התנאים הקיימים. אני דווקא שומעת הרבה מבעלים של משרדים או מנכ"לים, כשהם מחפשים לאייש משרה בכירה, 'תביאי לי אישה'. אותה אישה שהם מחפשים התייאשה כבר מזמן מהענף, היא בצד הלקוח או פתחה סטודיו משל עצמה".
"ראבק, אלה היו הסיקסטיז. פגי אולסון חיה בעולם שבו נשים הן פקידות או עקרות בית, וגברים הם בעלי הקריירות האמתיות", משיבה ברק כאשר אני מציגה בפניה את אולסון כדוגמה לדמות נשית שנאלצה לעבור מעל לא מעט משוכות על מנת לזכות בהערכתם של עמיתיה הגברים. "כמובן, שכיום הדרך של קופירייטרית להשתלב ולהוכיח את עצמה היא קלה בהרבה. אבל יש תופעה אחרת, יותר חמקמקה, אבל נוכחת - כשמסתכלים על רובד הניהול הבכיר של הקריאייטיב בארץ, רואים מאוד בבירור את תקרת הזכוכית, אבל יש גם את קירות הזכוכית, ואותם קשה לראות.
"קריאייטיב הוא בויז קלאב, תחרותי, דינמי וכוחני, וכדי להיות במשחק את צריכה להיות שחקן. קשה לשים על זה את האצבע, אבל זה מאוד נוכח. בסופו של יום, בדינמיקה של חדר הישיבות, כשאישה מביאה לשולחן רעיון, הוא צריך להיות הרבה יותר טוב משל הקולגה השעיר שלה מצדו השני של השולחן. זה לא הוגן, אבל בטווח הארוך מי שמשכללת את עצמה, מתמידה ומתעלה – תצליח. כולם צריכים ללמוד שחייה, אבל נשים צריכות ללמוד גם איך לשחות נגד הזרם".
האם עדיין ישנם תפקידים הנחשבים נשיים יותר באופיים, כמו תקציבאות, הפקה וארט-דיירקשן, לעומת תפקידים הנתפסים כגבריים במהותם, כמו פלנינג וכאמור, קופירייטינג?
ברק: "בפרסום יש חי"רניקים ויש מקצועות תומכי לחימה. קריאייטיב זה חי"ר – מצופה לספק את הסחורה גם בתנאי שטח קשים ותחת אש. המקצועות תומכי הלחימה, בנויים על התכונה המצופה מנשים של הכלה, נתינה ומתן שירותים. כמובן שכל זה סטריאוטיפי, אבל גם המציאות. אני לא סוציולוגית, ולא יודעת אם נשים נמשכות יותר למקצועות האלה, או מסוננות יותר מהקריאייטיב, אבל בפועל יש איזו הטיה מספרית. התחושה שלי היא שהציפייה הזאת משפיעה גם על הבחירה של נשים וגם על הבחירה בנשים".
מלינרסקי: "כמו שיש נשים שהן קופירייטריות מצוינות ומבריקות, שיש להן יכולת זיהוי תובנות מאוד מדויקת, כך גם יש תקציבאים גברים, מנהלי לקוח או סמנכ"לי לקוחות, שהם לא פחות טובים מנשים בתפקידים האלה. לנו במשרד יש קופירייטרית, שהיא היחידה בתפקיד קופי. אני לא חושב שבאמת יש הבדל - יש סטיגמה כזו, שבהתאם אליה כוחות השוק מנווטים, אבל זה לא אומר שזהו הניווט הנכון".
"לדעתי, נשים ממלאות תפקידים ניהוליים טוב יותר מאשר גברים. זו דעתי האישית, כמובן", אומר יוסי צרפתי, המכהן כשותף קריאייטיב, לצד ארז רובינשטיין, במשרד הפרסום 'Twenty Three'. "אני באמת חושב שעדיין יש היום תפקידים שמבוצעים בצורה טובה יותר ע"י נשים, בגלל תכונות שדומיננטיות יותר אצל נשים מאשר אצל גברים, כמו למשל, היכולת להכיל דברים. אבל, אז, רוב התפקידים בפרסום היו נטו של גברים, והנשים היו המזכירות שמדפיסות להם את המכתבים. חלה אבולוציה מאוד משמעותית של נשים בתחום הפרסום.
"הפער קטן יותר בכל הקשור בהיבט השני של העניין, כלומר – באופן בו נשים מוצגות בפרסומות. גם אז וגם היום משתמשים בנשים כאובייקט ומראים על המסך אישה יפה עם מוצר שבדרך כלל יפנה לנשים – אישה רואה בחורה יפה ורוצה להיות כמוה, וגבר רואה אותה ורוצה להיות איתה. אלה דברים שלא השתנו לאורך השנים האלה. השינוי המהותי חל בתוך משרדי הפרסום, היום רוב מנהלות השיווק הן נשים, ורוב התקציבאים שעשו את הדרך למעלה לתפקידי שיווק הם למעשה תקציבאיות, נשים".
על התדמית הנוצצת של עולם הפרסום ועל מעמדן של נשים בענף ניתן להתווכח, והדעות חלוקות ואינן חד משמעיות, אך יש תמימות דעים באשר לאחד השינויים המשמעותיים והבולטים ביותר שעבר עולם הפרסום עם השנים – כניסתו של הפרסום הדיגיטלי, ששינה את חוקי המשחק.
צופיה האדוקים של הסדרה ודאי זוכרים את אחד הפרקים החשובים והטעונים ביותר בה, זה העוסק, בין היתר, במחשב הראשון שנכנס למשרדי 'סטרלינג קופר' ועורר קשת של תגובות בלתי אוהדות מצד אנשי המשרד – החל מהשתאות לנוכח החידוש, דרך הטלת ספק בנחיצותו, וכלה בחשש ממה שהמחשב מסמל – שינוי, התחדשות, קדמה שמי שלא ייקח בה חלק ייוותר מאחור.
היום, בעידן הרשתות החברתיות, כאשר מותגים מתחרים על תשומת לבו של הצרכן גם ברשת, קשה לדמיין ענף ששניים מערכיו המרכזיים הם חדשנות ועדכניות, פועל ללא שימוש בפלטפורמות הדיגיטליות החדשות. אך השינוי אינו נגמר בהיווצרותו של עוד מדיום – הפרסום הדיגיטלי שינה את אופן החשיבה ואת אופי העבודה של הפרסומאים, והם נדרשים להיות מהירי מחשבה ותגובה, להגיב לאירועים אקטואליים ולמצוא דרכים מקוריות ומעניינות לא רק לפנות לקהל היעד, כי אם גם לנהל עמו מערכת יחסים של ממש.
על קצה המזלג, כיצד שינו האינטרנט והרשתות החברתיות את ענף הפרסום?
"היום, הסשן של חשיבה ושל הוצאה לפועל של רעיונות קצר משמעותית מאשר בתקופה המתוארת ב'מד מן', בגלל שהיום החיים הם בהילוך חמישי, לעומת הילוך ראשון, אז. היום אנחנו בעידן של מדיה מיידית, ואתה חייב להיות עם האצבע על הדופק ולהגיב מהר, אחרת, אחרי שעתיים-שלוש, אתה מתחיל להיות לא רלוונטי", אומר צרפתי.
"אנחנו קוראים לזה 'ריאקטוורטייזינג' – פרסום שמגיב לדברים שקורים ברגע זה ונמצאים עכשיו בכותרות. אנחנו עושים את זה המון - אחד הקמפיינים המהירים ביותר שעשינו, היה קמפיין שעלה תוך ארבע דקות מבחירתו של רובי ריבלין לנשיא המדינה. זה קמפיין פייסבוק ל'אנגלו-סכסון', שבו הצענו לו עזרה במכירת הבית בזמן שהוא עובר למשכן הנשיא. עוד קמפיין כזה, הוא קמפיין שעשינו ל'נגישות ישראל' – בוקר למחרת היום שבו ביבי שיחק כדורגל ושבר את הרגל, הזמנו את עם ישראל לחתום לו על הגבס. קמפיינים כאלה תופסים חזק, הם עובדים וזוכים להרבה מאוד יחס.
"בגדול, היום אתה צריך להיות הרבה יותר חד, וברוב הזמן, אי אפשר לעבוד בצורה עמוקה, בגלל אופי השוק ואופי העבודה בארץ, כמו שהיינו עובדים פעם – ואני לא מדבר רק על הסיקסטיז, אלא גם על לפני עשר שנים. היום מותגים מעלים ציוץ בטוויטר, וזה מתחיל לקבל תאוצה. היום, כדי לייצר באזז מיידי, אתה לא תמיד צריך בריף אסטרטגיה עמוק וסטורי בורד ולטוס לצלם סרט – מספיק להיות חד ועם האצבע על הדופק, ולהביא משהו שמתכתב עם דברים שנמצאים היום בכותרות. החיים הם מידיים", מדגיש צרפתי, "וסדר היום ב-2015 הוא מיידי. אם אנחנו רוצים להשיג את הפער, אנחנו צריכים לעבוד במדיות מידיות, שאין בהן צורך באישורים וברגולציה, מדיות כמו טוויטר, פייסבוק, אינסטגרם ויוטיוב".
פחמן: "בגדול, הפרסום הופך לאט לאט מתקשורת חד צדדית, שבה המותג מדבר לקהל בבית, לתקשורת דו צדדית – פעם המותג מקשיב לקהל בבית ופעם הוא מפעיל את הקהל בבית. יש מהלכים שמתחילים מהדיגיטל, מהמדיה החברתית, וגורמים לאנשים לדבר אל המותג, לשחק איתו ולשתף אותו. מה גם שיש התמקדות לא רק במותג, אלא גם בעולם התוכן שלו, ומותגים מנסים לקחת בעלות על עולם תוכן שמתקשר אליהם".
"אז, קמפיין שעלה לאוויר היה ביג דיל. היום, זה אפילו לא סמול דיל", מתייחסת גם עוז לנושא. "עולם הדיגיטל שינה את עולם הפרסום בכלל, ואת העשייה הפרסומאית בפרט, בכמה היבטים. קודם כל, בצורת המדידה - עולם הדיגיטל הוא מדיד ואכזרי באמת שלו. אם אז היו מעלים קמפיין ומקווים לטוב, היום מעלים קמפיין ותוך זמן קצר יודעים אם זה טוב, ואם זה לא עובד, ממשיכים לעבוד על הקמפיין תוך כדי שהוא באוויר.
בנוסף, יש שינוי ברמה הטכנולוגית. אני קוראת לזה 'הירידה מטיים סקוור לצ'ופצ'יק של השעון' - פעם הייתה גלוריפיקציה של המדיה – שלטי חוצות ענקיים, תשדירי פרסומת בטלוויזיה שהיו מדיה איוונט שאתה מחכה לו. היום אנחנו חיים בעולם שבו המסכים הולכים ונהיים קטנים יותר - ממסך הטלוויזיה זה ירד למחשב שירד לטלפון הנייד, בהמשך לשעון, למשקפיים - גוגל גלאס, ומי יודע לאן. וקטן, זה אינטימי, זה לא זוהר וגדול.
"המדיה החברתית גם שינתה את התקשורת בין הצרכן למותג, והכוח עבר אל הצרכן. אם פעם היינו מדברים אל הצרכן, היום מדברים עם הצרכן", היא אומרת, בדומה לפחמן. "צרכן לא מרוצה יכול להקים סערה בפייסבוק ולהסב נזק גדול למותג, ולהיפך. בנוסף, הרבה רעיונות לאסטרטגיות שיווקיות והבנה של טרנדים מגיעים מסקירת דעות במדיות החברתיות. עוד שינוי שחל הוא ברמת חופש היצירה – היום, בעידן היוטיוב, כל אחד יכול להיות קופירייטר, להמציא סרט פרסומת משלו ולהעלות אותו, או לבנות דמות שהערך שלה עולה עם הזמן. אנחנו רואים תופעות של כוכבי רשת שנהיו כוכבי פרסומות אחרי שהם כבשו את הרשת, כמו, למשל, הדמות של משיח בפרסומת של סלקום TV".
גם מלינרסקי, כחבריו לענף, מייחס לפרסום הדיגיטלי עוצמה והשפעה רחבות היקף, אך מסייג ואומר כי אינו מחליף את הפרסום המסורתי ואת אפיקי המדיה שקדמו לו.
"השינוי העיקרי הוא בכך שאם יש לך רעיון באמת גדול, רעיון פורץ דרך, הוא ימצא את הדרך שלו להגיע לאנשים, גם אם לא יהיה לך תקציב מדיה אדיר. מצד שני, זה לא באמת בא להחליף את הפרסום המסורתי", מדגיש מלינרסקי. "זה לחלוטין אפיק מדיה שהולך ותופס מקום מאוד רציני, כמו שהטלוויזיה שינתה את עולם הפרסום בזמנו, וכוחו הולך וגדל מדי שנה, בזכות יתרונותיו על פני אפיקי מדיה אחרים, אבל הוא לא מחליף אותם, אלא מצטרף אליהם, לפחות כרגע".
בשבוע הבא, תיחתם עונתה האחרונה של 'מד מן', שהייתה לאחת מסדרות הדרמה המדוברות ביותר של העשור האחרון. מה יש בה, שהפך אותה לאהודה כל כך על ידי קהל כה נרחב ברחבי העולם ועורר מידה כזו של עניין גם בקרב אלו שאהבו אותה פחות? ובכן, בעידן שבו האוריינטציה היא תחרותית, הישגית וקרייריסטית, הסוגיות בהן דנה הסדרה רלוונטיות יותר מתמיד, גם אם התפאורה היא סיקסטיזית להפליא.
מאבקי כוח, מלחמות הישרדות תוך-משרדיות, הפחד להיחשב מיושן ובלתי רלוונטי, מגבלות המוביליות המעמדית בענפים מקצועיים, התחושה שכסף הוא המניע והמסובב, התדמית של תחומי עיסוק שונים אל מול העבודה השוחקת הנעשית בתוככי המשרדים, האופן בו תובענותו של העולם המקצועי נוגסת בחיי המשפחה והפנאי – כל אלו נושאים שלא רק אנשי פרסום מגלים בהם עניין, כי אם גם צופים מתחומי עיסוק מגוונים ושונים, שכירים ועצמאיים, כפיפים ובעלי חברות כאחד.
רבים מצופי הסדרה הישראליים ודאי משתעשעים במחשבה על סדרת דרמה שתעסוק בעולם הפרסום המקומי העכשווי. אם יימצאו יוצרים שירימו את הכפפה ויפיקו סדרה מעין זו, מעניין יהיה לראות אילו דימויים של עולם הפרסום יובלטו בה, והאם היא תשמר את התפיסות הקיימות כיום בנוגע לתדמית הענף, למעמדן של נשים בו ולסוגיות נוספות, או דווקא תקרא עליהן תיגר. מה שבטוח, הוא שסדרה על עולם הפרסום הישראלי תידרש להתמודד עם סוגיות דוגמת המיתון, השפעתה, הניכרת עדיין, של המחאה החברתית על היקף הפרסום של חלק מן המותגים, והמשבר שנגרם כתוצאה מכך בענף, ואחת מתוצאותיו היא גל פיטורים. המציאות הישראלית מהווה כר פורה להתפתחותם של קווי עלילה המציגים פן פחות זוהר, אך ללא ספק מרתק, של התעשייה המסקרנת הזו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם