חומות של תקווה: הלהקה שהכניסה חופש למתקן חולות

ההודנא אפרו ביט, תזמורת דרום תל אביבית שמונה 14 נגנים, הופיעה בפני הפליטים מסודן ואריתראה והזכירה כמה גדול כוחה של המוזיקה. אמיר סומר מסכם מסע שהתחיל בפלורנטין והסתיים 2 ק"מ מגבול ישראל-מצרים

הודנא אפרו ביט במתקן חולות ציפי מנשה

היה זה יום שטוף שמש ואידאולוגיה כשהגעתי לפאב "הודנא" שבשכונת פלורנטין. שם הפאב זהה לשם הלהקה מכיוון שהוא בבעלותם של כמה מחברי ההרכב. כך שבין דפיקות פטישים, רעש מסורים ומכבשים של בתי המלאכה שבשכונה, אפשר לגלות את צליליה המזמינים של האורקסטרה. למקום היה אמור להגיע אוטובוס בכדי לאסוף את חברי ההרכב, הקהל ופעילי זכויות האדם. הוא התעכב ברבע שעה בגלל פעילים שרצו למנוע עזרה לשוהים במתקן חולות. כעבור כמה רגעים של התערבות משטרתית, ריקודי מעגלים מסביב לאוטובוס, דחיפות ויריקות - המצב נרגע.

"הם קבוצה קטנה מדרום תל-אביב אבל בעיניי הם לא מייצגים את השכונה", הסבירה סיגל אביבי, שפועלת לזכויותיהם של הפליטים. "מדובר בקבוצה של שפי פז וסוזי כהן. הפעולות שלהם רק הולכות ומסלימות, הבוקר הם ניסו לפגוע בבית תפילה אריתראי. היות והמתפללים שם התעלמו הם הגיעו עד לכאן בכדי לעצור את ההסעה. החלטתי להגיש תלונה במשטרה לאחר שקבלתי איומים על חיי".   

עלינו אל האוטובוס. 174 קילומטר הפרידו בינינו לבין מתקן חולות. מדי פעם מישהו תפס את המיקרופון – מה שהקנה אווירה של טיול שנתי – וחידד כמה נקודות חשובות: אסור לצלם, זהו חודש העצמאות של אריתריאה, חלק מהשוהים נמצאים באבל על חבריהם שנרצחו לאחרונה ע"י ארגון דעאש, אין שירותים בקרבת מקום, ממשלת סודן עוקבת באינטרנט אחר צילומי האירוע. כך או כך, האווירה בנסיעה הזכירה ליושבים מסביבי את פסטיבל המידברן. עמוק בליבם, כך האמנתי, הם ידעו כי אין קשר בין שני הדברים. אף על פי שבוודאי היו שמחים לשרוף את מתקן חולות לאחר האירוע, בדומה לסוף הפאגני והמסורתי של מידברן.

בזמן שהנוף שבחלון התחלף במהירות הבזק מאורבניות לשממה, סיפר רני בירנבאום, חבר בלהקה, על מטרת הנסיעה. "הלהקה מגיעה לכל מקום בארץ ואין סיבה שלחולות לא נגיע. נמצאים שם אנשים שהקול שלהם מושתק ומאוד משמח אותנו לבוא ולתקשר איתם. אנחנו 14 איש בלהקה ואין לנו עמדה אחידה, בעיקר לא פוליטית. הגישה שלנו היא יותר הומניסטית, אנחנו פשוט אוהבים אנשים".

רוקדים במתקן חולות ציפי מנשה

שאלתי את בירנבאום אם הוא לא רואה ניכוס תרבותי בסגנון המוזיקה של הלהקה. אחרי הכול, תזמורת בעלת פיגמנט לבן לקחה בעלות על מוזיקה של אפריקאים ועשתה בה כרצונה. "יש המון צורות להסתכל על הנושא הזה", הוא ענה בחיוך נונשלנטי. "אנחנו ספציפית מאוד מושפעים מפלה קוטי שנחשב לאבי הז'אנר. הוא היה מושפע מג'אז וממוזיקה מערבית, שגם היא הייתה ניצול מסוים של מוזיקה שחורה של עבדים. יש כאן שרשרת של ניצולים, כך שבסופו של דבר אנחנו משתדלים לתת את הקרדיט כשצריך, ולהוכיח שמוזיקה במהות שלה היא אוניברסלית".

מהחלון כבר נראה כי התקרבנו עם האוטובוס למתקן הכליאה, שנראה מבחוץ כמו הבסיס הצבאי ב"שליחות קטלנית" של קמרון קרואו. יש בחזותו משהו עתידני ונסתר, כמו כור גרעיני ובו זמנית עיצוב שמזכיר חנות נוחות בתחנת דלק. הוא נמצא כ-2 ק"מ מגבול ישראל-מצרים, כמעין רמז גיאוגרפי לעתידם של הכלואים. המיוחד בתנאי המחייה שם הוא העובדה שמלבד שעות הלילה, היציאה מהמתקן מאושרת. כך קרה שכשהגענו לשם קיבלו את פנינו ענני עשן של נרגילות ואיש שנראה כמו גרסה שרירית של נוטריוס ב.י.ג. "וולקאם לחולות", הוא אמר והוריד לכבודנו את כובע הקסקט שלו.בזמן שההודנא אפרו-ביט הרכיבו את ציוד ההגברה, כל נוסעי האוטובוס נסחפו למינגלינג המוני עם שוהי המתקן. בשטח פוזרו רהיטים רעועים: קרש ארוך שמושען על שלושה חביות ריקות של חלב עמיד, ג'ריקנים בדימוס שכעת משמשים כיתד לשמשות ועוד. למרות זאת, אפשר היה גם למצוא ארגזי בירות של כמה מותגים נבחרים, ברביקיו, מכוניות ישנות, רמקולים וסמארטפונים.

"אתם לא מבינים מה שמתרחש בתוך המתחם של חולות", אמר באנגלית הראפר סבון חאסן. "רק כאן מחוץ למתחם זה נראה יפה, כי החופש הוא הכול. אני רוצה להודות לכל מי שהגיע לכאן. זה כבוד גדול ונותן לי תקווה לעתיד שלי, שהוא גם שלכם".

הדרים בויז בהופעה ציפי מנשה

ההופעה התחילה. הסאונד היה פרימיטיבי ומדי כמה שניות הDream Boys- זייפו וברחו מהקצב. ולמרות זאת, כשהם מלווים בהודנא אפרו-ביט, זה נשמע כמו הדבר הכי אותנטי בהיפ הופ הישראלי. מעולם לא היו בישראל קבוצת ראפרים כמוהם, שנשמו את ההיפ הופ בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו. כאלה שלא צריכים ביטים וכלי נגינה ועושים את המוזיקה רק בשביל להעביר מסרים אנטי-גזעניים ומחאתיים. בזמן שמאחוריהם הגדר של מתקן הכליאה שר חאסן את השורה: "חולות זה בית כלא אבל אנחנו לא פושעים". לאחר מכן הוסיף פרפראזה לבית מהשיר "Changes" של טופאק, עם הקשר יותר אקטואלי ומתאים לרוח התקופה. בין לבין, שאר הילדים החולמים ליוו אותו בשירת רגאיי שנשמעה לא פחות זכה מתפילה מלאה בתקווה.

לאחר שהראפרים נטשו את המיקרופונים, היה ניכר כי הריתמוס האפריקאי בלתי ניתן לחיקוי. אך לזכותם של ההודנא אפרו-ביט אפשר להגיד שהם הוכיחו את היותם אחד מההרכבים המקוריים ביותר בשנים האחרונות של המוזיקה הישראלית. מקוריות מרושלת אך מהונדסת היטב, שמתבטאת בכל בחירה אומנותית שהם מבצעים, עד שנדמה כי כלל לא אכפת להם דבר מלבד לגרום הנאה לעצמם ולקהל. אומנם הם מתעסקים בסגנון מעייף שלמאזין הישראלי לעיתים קשה לעכל, אך כך היה עם כל מבשרי ז'אנר חדש בארץ, ממוזיקה בלקנית ועד פאנק. היופי מגיע מזווית לא צפויה. למרות שמדובר בהרכב שרוב חומריו אינסטרומנטליים ודורשים סבלנות, אפשר לגלות את הכוונה שבשיריהם ללא עזרתם של המילים. ובמבט מטא-מוזיקלי, אפשר גם להגיד שמדובר בלהקה שאכפת לה מבני האדם שמסביבם, ללא קשר לפוליטיקה או דת, וזה לא דבר של מה בכך.

הודנא אפרו ביט בפעולה ציפי מנשה

10.6 מופע השקת האלבום "Let Go" במועדון הבארבי בתל-אביב. מתארחים: קרולינה, אסתר ראדא, קותי, אלרן דקל ועוד.