הקשר בין גיא פינס לחאליסי: מה הסוד של משחקי הכס?

זה לא הסקס וגם לא האלימות, הסיבה שאנחנו מכורים ל"משחקי הכס" נטועה עמוק בימי הביניים ובהיקסמות שלנו מחיים נטולי הכבלים של היומיום

חאליסי. אנחנו עדיין טיפשים צילום: באדיבות יס

נאורות, השכלה, פרויד, האו"ם, פייסבוק, ועדיין אנחנו נמשכים לאחת התקופות החשוכות בתולדות האנושות. בעידן ימי הביניים נוצרו חלק מהאפוסים הגדולים שהיוו מקור השראה ליצירות התרבות הפופולריות של זמננו: הסיפור על אבירי השולחן העגול, טבעת הניבלונגים ומסעות הצלב. זו גם הייתה תקופה של מלחמות ארוכות מאוד - אחת מהן אפילו נקראת מלחמת "מאה השנים" - שממשיכות להלך קסם על בני המאה ה-21. למה? בעיקר כי אנחנו טיפשים.

בתקופת ימי הביניים התנהלו החיים בשני מישורים: המלוכה והאצילים מול פשוטי העם. מרבית האגדות מאותה תקופה מספרות את סיפורם של אנשים שדמם היה אדום יותר מזה שלנו. אנשים שלחמו זה בזה במשך מאות שנים בשם ערכים חשובים כמו אגו, סקס ויוקרה, בשעה שמיליוני איכרים גוועו ברעב. הסיפורים הגדולים מתמקדים בהם, בעלייתם ונפילתם, אך רק מעטים מהם עוסקים בסיפורו של המעמד הנמוך (אז עוד לא היה מעמד ביניים), שנאלץ למות בקרב כדי לשרת את אותם אדונים.

כיום בני האצולה התחלפו וקמו להם יורשים אחרים: שחקני קולנוע, עשירים, מצליחנים. אבל כמו שאומר הפתגם, פראיירים לא מתים. בני אדם באשר הם סוגדים ליופי ולהצלחה. הם מתעניינים ומקדישים זמן רב במעקב אחר אנשים שחיים הרבה יותר טוב מהם ולא מתעניינים בגורלם. בהקשר זה, משחקי הכס דומה ל"מראה שחורה", משום שהיא מראה לנו כמה מעט התפתחנו במילניום האחרון.
 

אנחנו אוהבים את "משחק הכס" בגלל התככים והמזימות שלנו לא הייתה אפשרות להוציא לפועל. כי בעוד שאנחנו כבולים תחת צרכי היומיום, לניסטר, סטארק, באראתיאון, או בר רפאלי יכולים להקדיש זמן רב לניתוח מברקי עורבים ולתכנון דרכם לשלטון. כמעט כל התרבות המערבית הפופולרית בנויה על צורת החשיבה הזו, כולל שיטת הכוכבים ההוליוודית שמשווקת את השחקן במקום את הסרט. כל מה ש"משחקי הכס" עשתה זה להגיש לנו את ההווה על מצע העבר. כלומר, להחליף את התפאורה של גיא פינס בגלימות, חרבות וסוסים. אותה הגברת בשינוי אדרת.

ג'ורג' מרטין, סופר סדרת ספרי "שיר של אש ושל קרח", התבסס באופן נרחב על עלילות ימי הביניים, ובייחוד על "מלחמות השושנים" של אנגליה במאה ה-15. העיבוד שלו לאותה תקופה, ביחד עם תוספות מיסטיות מתבקשות (דרקונים ומהלכים לבנים), הוא עדות לכך שעידן תרבותי לא נכחד, הוא רק משנה צורה. כצופה אדוק של "משחקי הכס" אני יודע שיש הרבה סדרות טובות ממנה, אבל זה לא משנה: אני מעדיף לשכוח הכל כדי להתבונן בפרצוף הזועם של סרסיי.

יש הרבה מבקרים לתרבות הריאליטי של ימינו, אבל רק מעטים זוכרים שהיא התחילה כבר בימי קדם. כל אותם גיבורים ומלכים דאגו לתעד את עצמם בזמן אמת, ולהקיף את עצמם במשוררים וסופרים שינציחו את השתתפותם ב"משימות" השונות. המציאות והמדיה תמיד הלכו יד ביד, ושיתפו פעולה במטרה אחת – להנציח את מעמדם של האצילים, ולגרום לפשוטי העם (הצופים) להעריץ אותם.

אנחנו אוהבים את "משחקי הכס" ונאהב עוד 1,000 סדרות כמוה. זה קשור כנראה לעובדה שאנחנו לא ממש אוהבים את עצמנו, ואוהבים להסתכל על כס הברזל מרחוק.

ארוחת ערב מאתגרת. נמשיך להסתכל מרחוק צילום: באדיבות יס