העולם שייך לאינדי, והאינדי שייך לוותיקים
בקצב שבו פסטיבל פרימוורה סאונד הופך לפסטיבל אינדי ואלטרנטיב מובהק עם יותר הייפ ופחות רוקנרול, במקביל לקצב שבו פורח האינדי הישראלי, קבלו נבואה: עוד כמה שנים יוסי מזרחי יכבוש את הבמה הגדולה בברצלונה
עם פחות שמות גדולים, יותר דגש על כל מה שקורה בשוליים ועם שלוש להקות ישראליות על במת השואקייס הצנועה, הסתיים פסטיבל פרימוורה סאונד ה-15 בברצלונה ומיצב את עצמו סופית כמוקד עלייה לרגל לכל מי שפיצ'פורק אצלו בפייבוריטס.עוד כותרות ב-nrg:
• מולי שגב: "היינו עדינים מדי עם בוז'י"
• די לאפליה: חגית יאסו חוזרת לאתיופיה
• אפוקליפסה עכשיו: משחקי הכס התעוררה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אחת התמורות הרציניות שחלו בפסטיבל האחרון היא הענקת מרכז הבמה ללהקות שרק התחילו להצליח ומי יודע מה יעלה בגורלן בהמשך. על אף שמק דמרקו נחשב לליצן הכי מצחיק באינדי העכשווי ושההופעה של אלט-ג'יי הייתה ההופעה עם הכי הרבה קהל בכל הפסטיבל, לא תמצאו הרבה פסטיבלים שיעניקו לשני אלה את הבמה המרכזית, בעוד אמנים וותיקים ומצליחים בהרבה כמו טורי איימוס או ספיריטואלייזד נדחקים לבמות הצנועות יותר.
עם זאת, רבים הרגעים בהם היה נדמה כי דווקא הזקנים הם אלה שגונבים את ההצגה, בעוד לצעירים והנכונים יש עוד הרבה מה ללמוד על איך לזוז על במה ואיך להרים את הקהל לפסגת הרגש ב-60 דקות, על השניה, בלי הדרן.
זה לא שכל הצעירים אכזבו, אלו הבדלי האיכות ביניהם לוותיקים יותר. ההופעה הכי טובה, כנראה, בכל הפסטיבל, הייתה של פאטי סמית, שפתחה את סיבוב ההופעות החגיגי לרגל 40 שנה לאלבום Horses. סמית בת ה-68 סיפקה, מעבר לפלייליסט משובח כמתבקש, כמה מהרגעים הכי רוקנרול בפסטיבל, כאלה שרק אמן שהאמנות עצמה זורמת בעורקיו יכול לייצר. היא ירקה בלי הפסקה, הדפה מעליה מצלמה בבוז ואף קרעה שני מייתרים בגיטרה. ברוקנרול כמו ברוקנרול, גם מסר פוליטי-חברתי-אפוקליפטי-אופטימי לקח חלק בלתי נפרד בהופעה הזאת, חלחל לאוזני כל מי שנכח בה ונתן תזכורת נוספת למה שמבדיל את הדור הישן של הרוקרים מאלה החדשים שרק עומדים על הבמה, מנגנים, ומודים לקהל באדיבות מוגזמת בין שיר לשיר.
אלט ג'יי, למשל. ללא ספק ההופעה שהביאה לבמה הענקית של היינקן הכי הרבה קהל בכל הפסטיבל, ושגם אצלנו כבר הצליחו לייצר סנסציה קטנה עם שתי הופעות סולד אאוט בפארק רעננה באוגוסט הקרוב. ללא ספק – מוכשרים בטירוף, אבל לומר על ההופעה שהם נותנים שהיא מרגשת? מעניינת? משהו מעבר למוזיקה טובה? גורנישט. עומדים ומנגנים על רקע וידאו ארט יפה, לא יותר מזה.
ואפילו לא זה העניין. "תרקדו בשבילי, אני כבר זקן מכדי לרקוד", אמר קארל הייד, הסולן של אנדרוורלד הוותיקה. ובכל זאת, בן ה-58 זז לא מעט, הפעיל את הקהל ונתן שואו בלתי נשכח, גם במקרה הזה, לציון אלבום שיצא לפני יותר מעשרים שנה. כשההופעה הגיעה לשיאה עם Born Sleepy, בהדרן נדיר בפרימוורה (היתר שניתן אולי בגלל שהייתה זו אחת ההופעות האחרונות בהחלט בפסטיבל), אפילו בן ה-58 הקשיש הרים את הרגליים, צרח למיקרופון והתרגש. אי אפשר היה שלא.
פרפיום ג'ניוס הצעיר, אחת ההופעות שעבדכם הנאמן הכי ציפה לה, אמנם לוחש וזז כמו נחש אבל לא מצליח להחזיק קהל של פסטיבל. אם ממילא ידוע לך שמדובר בהופעה קצרה, למה להופיע עם שירים מעייפים ולחלוטין לא רפרטואריים? אם מדובר בקהל שכבר עומד עשר שעות על הרגליים ושצריך את התזוזה רק בשביל להשכיח את הכאבים בכפות, למה להרדים אותו?
צ'ט פייקר, אחת ההבטחות הכי מתוקות של התקופה האחרונה, מגיע מגובה בשני נגנים ובכל זאת שר על הבמה קריוקי סטייל את שני להיטיו הגדולים ביותר. ג'יימס בלייק אמנם בחיים לא יעז אף להעלות על דעתו להופיע עם פלייבק, ובכל זאת נתן לקהל הופעה עייפה, ריקה, שקשה לזכור ממנה משהו חיובי בודד אחד אפילו (וזה נכתב על ידי מי שמחזיק ממיסטר בלייק כאחד הדברים הטובים שקרו למוזיקה בעשור האחרון).
בין כל הוותיקים שהפתיעו לטובה לחדשים שאכזבו, הופיעו גם שלוש להקות ישראליות על הבמה הצנועה של H&M Pro, במה עליה מתקתקים 45 דקות מדודות ומפנים לבאים בתור שינסו לכבוש את עשרות האנשים שינכחו שם, במקרה הטוב.
לא פשוט להגיע על תקן "להקה מ..." לפסטיבל העצום הזה. התחרות עם הבמות הגדולות, הבינוניות ואף הקטנות, עצומה, ואף אחד לא יבחר ללכת לשמוע עוד ביצוע ל"Over the Rainbow" של איזה טריו בנות מניו זילנד על חשבון הופעה של הבלאק קיז.
אבל אף פעם אל תאמרו נואש. בכל זאת, יש לא מעט, מתברר, שיוותרו על היצע ההופעות המרשים מסביב כדי לראות את יוסי מזרחי מתחרע על גיטרה. ויודעים מה? הם צודקים.
Garden City Movement הייתה הראשונה לנסות את מזלה על הבמה הקטנה והיא צלחה את האתגר הזה בגאון. אנשים שעברו במעלה הדרך עצרו לשמע הצלילים המהפנטים שקטפו את תשומת לבם, חלקם אף עשו אתנחתא ארוכה כדי לברר מי המוכשרים האלה על הבמה. במקרה הזה, מדובר בקריצה מקורית שפשוט אי אפשר להתעלם ממנה. כי בין אם מדובר בהופעה צפופה ב'כולי עלמא' ליד הבית, ובין אם מדובר על הבמה בפרימוורה, גארדן מכניסה את הקהל לטראנס בלתי נשלט, מיידי ומענג. את הקריירה שלה, ללא ספק, היא רק התחילה.
שנייה לעלות על הבמה המכובדת הייתה דה אנג'לסי. להקת האינדי הישראלית שכבשה את המיינסטרים הגלגלצי הייתה אולי הלהקה שהכי היה מצופה ממנה להצליח בפסטיבל, אבל שפע בעיות טכניות נוראיות, סאונדצ'ק רווי קשיים ופתיחה קשה וצורמת חירבו את ההזדמנות הזאת. אחריה עלו הקולקטיב, גם לאחר לא מעט בעיות טכניות, אבל הם, כמו בלי להתאמץ בכלל, הביאו מאות אנשים לרחבה הצנועה, שרקדו והתרשמו מהלהקה הישראלית המדויקת. ללא ספק – ההצלחה הישראלית הגדולה של הפסטיבל, ואם לשפוט על פי מה שהלך שם, לא מן הנמנע לאחל לקולקטיב להגיע לבמה גדולה יותר באחד הפסטיבלים הבאים, כלהקה מוכרת, וללא הכיתוב (IL) בסוף שמה להסביר מאיפה היא באה ולמה היא כאן.
אחרי שתי הופעות בפרימוורה, אחת עם דה סטרוקס, להקת הבית, והשנייה עם דה וויידז, להקתו החדשה, יגיע ג'וליאן קזבלנקס לישראל, דווקא עם האחרונה, לצערנו. לא שהם נותנים הופעה רעה, חלילה, אבל אין מה להשוות אותה להופעה של דה סטרוקס, גם אם במקרה זה ההכרעה לא נובעת מאופי ההופעה אלה נעוצה ברפרטואר הנוסטלגי שמטה את הכף בהשוואה המתבקשת.
ספיריטואלייזד של ג'ייסון פירס לא בזבזה אף שנייה יקרה אחת מבין השעה הבודדת שהוקצתה לה על הבמה של ATP, והרימה את הקהל למחוזות לא נודעים בחלל. כמה טוב ונכון היה לו הייתה היא מקבלת את הבמה הגדולה וזמן הופעה ארוך יותר כראוי לה, על חשבון, ובכן, לא מעט להקות עם מגה-הייפ אך פחות מוכשרות למעמד הזה.
להופעה של טורי איימוס, ששחררה לאחרונה הוצאות מחודשות ומהודרות לשני אלבומיה הראשונים, הגעתי בתקווה לקבל יותר מהאלבומים המעולים ההם ופחות מהחומרים החדשים של מי שכבר מזמן לא מחדשת שום דבר. איימוס ענתה לציפיות עם הופעה שרובה ככולה אכן הורכבה מהעשור הראשון ליצירתה, מהפנטת את הקהל בביצועים חדשניים ומרתקים לשיריה האהובים ביותר ומוכיחה שלפעמים גם לא צריך יותר מבן אדם אחד על הבמה כדי לעשות את זה כמו שצריך, רק שידע איך צריך לעשות את זה.
לא מעט אמנים שהוזכרו ברשימה זו יגיעו או הגיעו כבר לישראל בקיץ הנוכחי, ושלא תבינו לא נכון – כשמדובר בהופעות בארץ – כל המרבה הרי זה משובח. אבל אם לקחת שתי מסקנות עיקריות מפרימוורה סאונד 2015 הן תהיינה – ראשית, אנחנו לא צריכים לחפש רחוק כדי למצוא מוזיקה טובה, היא פה, ב'כולי עלמא', או בפאב ההופעות הקרוב לביתכם. שנית – עם כל הכבוד להופעות בארץ של אלט ג'יי ומק דמרקו, עדיין כואב הלב על הפספוס של ניל יאנג בקיץ שעבר.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם